לפני שמונה חודשים, באמצע מערכת הבחירות הקודמת, נכתב כאן על תסריט אפשרי לפרישה של ראש הממשלה, שלפיו דין תיק 4000 כדין קו 300: חנינה עוד בטרם משפט. העילה הייתה אז קניית סיכונים של נתניהו ומנדלבליט, זה יימנע מכלא וזה – מקריסת התיק בבית המשפט. את החנינה המקורית לראשי השב"כ בג"צ אישר על חודו של קול, וזה היה מהלך עתיר סיכונים משפטיים. לכן לריבלין לא היה מניע לקדם מהלך כזה כך פתאום, ונתניהו לא היה חולם לבקש זאת מיוזמתו, בטח לא מהנשיא הספציפי הזה.
התוצאה הכאוטית שבה הסתיימו הבחירות לכנסת ה-22 מחזיר לחיים את האפשרות הזו. עכשיו, לכאורה, כל הכוכבים מסתדרים בשמיים: נתניהו צועד בוודאות למשפט שוחד, בלי חסינות ובלי קואליציה; כל עוד נתניהו במשחק אין אפשרות להקים ממשלה אחרת בכנסת החדשה; וריבלין פועל תחת תחושת חירום שהחברה הישראלית לא תעמוד בעוד מערכת בחירות רווית שנאה, כשהגירעון הולך ותופח. עולה גם השאלה מה ירוויח נתניהו מעוד שנה-שנתיים של כהונה בעודו מנהל רוטציה בין תפקידיו כראש ממשלה וכנאשם. מנקודת מבט פלילית יש לו כנראה רק מה להפסיד: ראשות הממשלה היא כרטיס ה"צא מהכלא" המושלם, אבל אם ממילא כולם יודעים שזמנו קצוב, אין לו במה לסחור. כמטכ"ליסט, נתניהו חותר בכל הכוח למצוא מוצא גם ממקרים שנראים אבודים, אבל כשמתברר שמאוחר מדי הוא יודע לחתוך הפסדים.
הסמכות החוקתית של הנשיא להטיל את הרכבת הממשלה פוגשת פתאום את סמכותו המשפטית להעניק חנינות. זה פתרון עגול ומושלם שמשחרר את ישראל ממצב הברקזיט שאליו נקלעה בצוק העיתים: במשך שתי מערכות בחירות הציבור הישראלי לא מצליח לבלוע ממשלה עם נתניהו ולא להקיא אותו. כחול לבן תרוויח ממהלך כזה את הזזתו של נתניהו, הימין יוכל לממש את הרוב המובהק שיש לו גם בכנסת הזו, בלי סחיטה ובלי רוטציה, נתניהו יבטיח את חירותו וישראל תימלט מהסכנה הממשית האורבת לפתחה, של שלוש מערכות בחירות בשנה.
עד אז, יתעסק ריבלין במגעים שגרתיים יותר של הטלת ההרכבה. ככל הידוע, הוא איננו מתכוון לנהל מו"מ לרוטציה בין גנץ ונתניהו לפני שישתכנע שאין מדובר בתרגיל הסחה של אחד הצדדים. ב-2009 פרס תיווך למו"מ כזה בין נתניהו וציפי לבני רק כדי לגלות שבינתיים הליכוד חתם הסכם קואליציוני עם אהוד ברק. לנתניהו יש ניסיון בכך: ב-2015 התבקש לתווך לאחדות בין נתניהו והרצוג. למה אתם צריכים לרמות אותי, תהה באוזני השניים. תרמו אחד את השני בלי מתווכים.
1984, לא הספר
הבוקר שאחרי בחירות 1984 פגש את יצחק שמיר ושמעון פרס, מנהיגי הליכוד והעבודה ללא יכולת להרכיב ממשלה. כאז כן היום, לראש הממשלה מהליכוד היו פחות מנדטים אבל יותר ממליצים ולטוען לכתר – פחות ממליצים אבל בלוק חוסם לימין עם המפלגות הערביות ושר ביטחון לשעבר שהיה פעם חבר ליכוד, במקרה הזה ויצמן ולא ליברמן.
עם שחר נסע השר אריאל שרון אל ביתו של יושב-ראש ש"ס הרב יצחק פרץ, המפלגה הטריה שהדהימה את הסוקרים. הוא לקח איתו את עוזרו הצעיר, ישראל כץ, והם פגשו את עוזרו הצעיר של פרץ, אחד אריה דרעי. כץ ודרעי היו בחדר כשנציגי הליכוד וש"ס חתמו על ברית דמים, יחד עד הסוף. הבלוק הזה נכנס יחד לממשלת הרוטציה עם פרס.
שמיר ופרס אינם עוד, ישראל כץ ואריה דרעי חברי קבינט לא צעירים, אבל תורת ההפעלה של הליכוד נותרה בעינה. הברית עם החרדים והסרוגים היא המפתח שלו לקבלת הרכבת הממשלה, בתקווה שאחריה תיפתח איכשהו גם הדלת הנעולה לפי שעה של השגת רוב קואליציוני. בזכותה, נתניהו הוא שחקן וטו. ההודעה שהוא ינהל את המו"מ מטעם כל גוש הימין היא המשך 1984 באמצעים אחרים.
התקווה, הקלושה בינתיים היא שחוש האחריות הלאומית של בני גנץ, בשילוב עם החשש מהתמודדות שלישית, יביאו אותו לקואליציית השותפים הטבעיים של נתניהו, עם רוטציה או בלעדיה. אף שהדבר נשמע כרגע דמיוני, ערב הבחירות האפשרות הזו לא נפסלה במאה אחוז, רק בתשעים ותשעה אחוז.
הקמפיין של כחול לבן הצליח, על אף מעידות המועמד והמסרים הכפולים, בזכות מסר אחד חדש ואחד ישן. החדש היה האחדות החילונית שנגסה בליברמן והצילה את המפלגה מקריסה. הישן היה כמובן ה"רק לא ביבי" מהבחירות הקודמות. בזכות המהלך הזה, שעליו חתום היועץ האסטרטגי ישראל בכר, קול ההיגיון במטה, התנועה בת תשעת החודשים היא היום הסיעה הגדולה בכנסת.
ההישג הזו מקשה, באופן אבסורדי, על הקמת ממשלת רוטציה. בחודשים האחרונים גאה המתח בין חוסן לישראל ויש עתיד, אבל על כל קלקולים תכסה ההצלחה. הרכב מנצח לא מחליפים, ורכב מנצח לא שולחים למשחטה.
אם יש גן עדן
הכל גן עדן, השיב נתניהו בהומור גרדומים וקול צרוד למי שהתעניין שלשום בבוקר בשלומו. הכל גן עדן, השיב גם אביגדור ליברמן בקול צלול ועליז. אם יש גן עדן, הוא נמצא עכשיו בנוקדים. אם יש גיהנום – בבלפור.
אחת המכות שספג נתניהו בבחירות נבעה מהצלחתו לפזר את הכנסת, צעד לא פופולרי שהציבור שנא. אפשר היה גם לנהוג אחרת: לליכוד היו 60 חברי כנסת בכיס. בזמן שגנץ היה מנסה – לשווא – להרכיב קואליציה, הליכוד יכול היה למצוא את כל מה שחסר לו כדי להשביע ממשלה: ח"כ אחד בודד שייעדר מהצבעה אחת. מה שכמעט הצליח בלילה אחד עם אבי גבאי והעבודה היה במהלך חודש שלם עם מישהו אחר.
הסיבה שהכנסת פוזרה הייתה חששו של נתניהו. לא מבני גנץ, אלא מבכירי מפלגתו בליכוד. במקום לשחק פוקר, הוא הפך את השולחן בשש בש. במעבה המפלגה כבר מתארגנים קיני התנגדות ראשונים. הם יעניקו לנתניהו גיבוי על תנאי, והתנאי הוא שיצליח להרכיב ממשלה. אם לא, בכירים במפלגה מאמינים שאחרי שני כישלונות רצופים, תהיה יותר לגיטימציה בליכוד לפרידה בצער ממי שכיהן כיושב-ראש 22 שנה. בישיבת הסיעה שלשום הוזמן צוות צילום מטעם מצודת זאב, לתעד את כל הדוברים מגבים את נתניהו. חומר שצולם בישיבה הראשונה אחרי הבחירות עוד יישלף בוודאי אם בישיבה השנייה או השלישית הם ישמיעו הרהורי חרטה.
מה שמעלה את השאלה: האם גם הכנסת ה-22 תיאסף אל אימותיה בדמי ימיה? המוטיבציה כבר ישנה. למרבה הזוועה. כחול לבן מעודדת מהכרסום בגוש הימין, ליברמן מהגידול בכוחו, ואילו נתניהו משוכנע שבבחירות הבאות יצליח להביא שלושה מנדטים שנשארו בבית כי חשבו בטעות שהניצחון מובטח, ועוד שניים ששרף איתמר בן גביר. כל מי שסבור – ואולי בצדק – שהפעם לא יימצא רוב לפיזור, מוזמן לעיין בחוק יסוד הכנסת ולהתחלחל. אין שום צורך ברוב של חברי הכנסת כדי להקדים בחירות. הכנסת מתפזרת אוטומטית בעוד כשלושה חודשים אם לא תורכב קואליציה.
הליכוד צולע אחרי הבחירות, אם יתקיים עוד סבב הוא ייצא ממנו בסבירות גבוהה מרוסק איברים. מובן מדוע נתניהו ירצה ללכת שוב לקלפיות אם ייכשל בהרכבה, שכן זה הסיכוי היחיד שלו לשרוד כראש ממשלה. אבל למה שצמרת הליכוד תתאבד? בישיבת הסיעה שלשום התבטאו דיכטר, גמליאל וחוטובלי נגד האפשרות הזוועתית הזו. זוהר, ביטן ואמסלם תמכו, השאר שתקו. אחד השתקנים הסביר לי אחר כך מדוע יש חשש להתאבדות הקולקטיבית הזו: את החדשים נתניהו ישכנע שאפשר לנצח, והותיקים לא יצטערו במיוחד מהפסד, שיאפשר להם סוף סוף להתקדם.
הצל שלי ואני
באחד האמשים של הבחירות היוצאות התקיימה פגישה מעניינת: השר בצלאל סמוטריץ' והשרה לשעבר איילת שקד כיתתו רגליהם אל "הצל", הלא הוא פעיל הימין הפייסבוקי יואב אליאסי. הראפר מחזיק את אחד הדפים הפופולריים בימין המיליטנטי, ולאור חשיבותו חבר קבינט מכהן וחברת קבינט לשעבר ניסו לשכנע אותו לשכנע את עוקביו שלעוצמה יהודית של איתמר בן גביר אין סיכוי לעבור את אחוז החסימה. משיטוט בדף של הצל ניתן להתרשם שהפגישה לא עלתה יפה.
הימין הישראלי ענק בהיקפו, משהו כמו 75 מנדטים. הסיבה שהצליח לחלץ רק תיקו עגום נובעת גם מההליכה ימינה: פוליטיקאית כמו איילת שקד צריכה בעולם אידיאלי להביא מנדטים חילוניים ליברליים ולא להתמקד במאבקים עם איתמר בן גביר. גם מנהיג הליכוד לא אמור בעולם אידיאלי להתאבד על מנדט כהניסטי, או על שניים-שלושה דתיים לאומיים. הציונות הדתית תזדקק גם היא לחשבון נפש עמוק: ניסיונה להתחפש למפלגת שלטון קרס סופית, והיא נותרת עם מסקנה אחת: להתאחד באופן טכני כמו החרדים והערבים ולהשיג תוצאה יעילה
כאשר מביטים כל הזמן ימינה, המשמעות היא הפניית עורף אל המרכז. כשמדברים על התמרכזות ב-2019 אין הכוונה לתמיכה בנסיגות או אפילו התנגדות לסיפוח אלא על סדר יום חדש ומעודכן. צעירי הימין לא מגיעים אל הליכוד בשנים האחרונות: הם הצביעו בנט ב-2013 ולפייגלין ב-2019.
הצלחתו של ליברמן לקבל כמאתיים אלף קולות ימניים למרות שהצהיר על תמיכה אפשרית בבני גנץ יכולה להעיד על רווייה נקודתית מבנימין נתניהו, או על משבר קיומי של הימין הישראלי. האפשרות המקלה היא שהימין גדול, אבל לא מספיק גדול בשביל לשאת על גבו עייפות מצטברת מעשור בשלטון, שתי בחירות רצופות, שלושה כתבי אישום וקטיעת איבר חיוני בדמות ציבור העולים מחבר העמים.
ייתכן שמדובר במשהו עמוק יותר. באופן אבסורדי, הימין נקלע לבעיה פוליטית דווקא כי הצליח אידיאולוגית. ברגע שאיש חוץ מהעבודה איננו מערער על סדר היום הכלכלי שלו ואיש חוץ מהמחנה הדמוקרטי לא תוקף את עמדותיו המדיניות, זה מעיד על בעיה חמורה לשמאל אבל לא מכך לימין: כמו בטלפונים סלולריים, ברגע שקמים לך חיקויים יעילים מספיק, אין צורך במוצר המקורי והיקר.
וכמו תמיד זה חוזר גם לשאלה הנושנה: האם נתניהו הוא נכס לימין או נטל? התשובה משתנה עם השנים. ספק אם מועמד אחר היה מצליח לשמר את השלטון במשך עשור רצוף, עם עלייה רצופה במספר המנדטים. ספק גם אם מועמד אחר שהיה מוצנח בקיץ האחרון לראשות הליכוד היה מצליח להביא למעלה ממיליון מצביעים.
