הערב המסויט ביותר של איילת שקד ונפתלי בנט בבחירות 2015 – והיו כאלה בשפע, כידוע – עבר עליהם במכינה בעלי. זה קרה שעות לאחר ההודעה על שריון-הנפל של אלי אוחנה. הרב אלי סדן זעם על שיבוצו של כוכב הכדורגל לשעבר, ובנט ושקד עלו אליו לרגל משל היה הרב עובדיה והם – דרעי וישי.
מאז הבחירות מינון הפגישות של בנט עם רבנים ירד דרמטית. אפשר לנחש שאחרי השבוע הוא ועלי כבר לא. באיחור של שנים נפל אצלו האסימון שהמכינה המפוארת, זו שהכניסה את הציונות הדתית אל חדר המכונות של האליטה הישראלית, נחטפה בידי החרד"לים.
כשבנט היה צעיר יותר, בשנות התשעים, רוב מחנכי הציונות הדתית בישיבות היו בעלי חזות חרדית. קראו להם "קרמבו", כי היו שחור בחוץ אבל ציוני בפנים. בחודשים האחרונים מתגלה זן חדש, קרמבו הפוך: חזות ציונית-דתית קלאסית אבל מהות חרד"לית בואכה חרדית. מי שקרא מובאות מהדרשות השונות ב"כנס ציון וירושלים" שבו נשא הרב יגאל לוינשטיין את נאום הסוטים נדהם למראה המרחק שנפער בין שני אגפיה של הציונות הדתית.
מעבר לפערים ההלכתיים, ההבדל העיקרי הוא זה: אגף אחד בציונות הדתית חש אופוריה על ההשתלבות-בואכה-השתלטות על צומתי הכוח של מדינת ישראל. האגף השני חש רדוף, מוכה, מאוים ומושפל בידי צה"ל, הממשלה ובית המשפט העליון. בהומור אפשר להגיד שאלה סובלים משגעון גדלות, ואלה – מתסביך נחיתות.
דבר מוזר קרה למגזר: המקום היחיד שבו החרד"לים והדתיים-לאומיים עדיין יושבים יחד הוא סיעת הבית היהודי בכנסת. נאומו של יושב ראש הבית היהודי השבוע בגנות המתקפות על ההומואים והלסביות היה אירוע מכונן. לא במקרה מסר בנט את ההצהרה לפני ישיבת הסיעה; הוא ידע שאם יאמר את הדברים בנוכחות יוגב וסמוטריץ' יחטוף קריאות ביניים.
חישוב קר יגלה שהערך האלקטורלי של המגזר החרד"לי בבית היהודי הוא מינוס שישה-שבעה מנדטים. זו לא אמירה פרובוקטיבית כדי להרגיז, אלא חישוב פשוט: המגזר החרד"לי נאמד במנדט-שניים לכל היותר. אבל סערות "מצעד הבהמות" של סמוטריץ' ודברי מועמדי הבית היהודי נגד הלהט"בים עלו למפלגה בכארבעה מנדטים. בנוסף, ההתעקשות על ריצה משותפת של שני אגפי הבית היהודי פיצלה את ההצבעה החרד"לית והביאה לכישלונו של אלי ישי לעבור את אחוז החסימה, מהלך שבזבז 125,000 קולות לימין.
המתקפה הנרחבת השבוע של חלקים במגזר הדתי-לאומי על לוינשטיין וחבריו היא פריקה של תסכולים מצטברים של שנים. בנט עוד מלקק את פצעי המפולת בבחירות, אבל זו לא רק פוליטיקה. אם להשתמש בביטוי שלו, הציונות הדתית נזהרה מאוד במשך שנים מירי בתוך הנגמ"ש, כל עוד תפסה את עצמה במלחמת מגן נגד מתקפת האליטות החילוניות מבחוץ. נוסף לזה גם עוד עניין: רמת המחויבות הדתית של רבים מהדתיים-לייט נמוכה מהחרד"לים. כשרב מ"הר המור" או עלי מדבר בשם התורה, מי שלא יוצא מהבית כל בוקר עם ציצית נרתע מלתקוף אותם בגלל תסביך נחיתות באגף תרי"ג מצוות. אבל בהדרגה התגלה לבנט ולחבריו שהסולידריות הזו היא חד כיוונית; האגף חרד"לי – או בכירים בו – תקף חופשי. הוא השתריין ברשימה בשיעור לא פרופורציונלי ותקע קטנות בלי הרף, דיבר על די-9 על העליון, אי-השכרת דירות לערבים ומצעדי בהמות, והשאיר את הדתיים לייט לנקות אחריו. בהדרגה התגלה לבנט ותואמיו בכל שדרות המגזר שהם ממלאים תפקיד כפול: שכפ"צ וחמור.
ברמה הציבורית מתרחש תהליך היפרדות טבעי למגזר שהולך וגדל, וכבר צפוף לו מדי תחת כיפה סרוגה אחת. בניהם של הדתיים-לייט והחרד"לים כבר לא ילמדו כמו הוריהם באותה ישיבה תיכונית או מכינה. השאלה המסקרנת יותר היא הפוליטית. ושם, אריאל ובנט גם יחד עדיין לא השלימו עם הגירושים המתחייבים. את הראשון זה ירחיק מאחוז החסימה ואת השני מקידומת דו ספרתית. הם רוצים להיפרד, אבל לא בטוח שיעזו.
(פורסם ב"מקור ראשון")
