עולם הפוך: שיעור החרדים באוכלוסיית ירושלים הולך ועולה, אבל סיכוייו של מועמד חרדי להיבחר לראשות העיר רק הולכים ויורדים. ב-2003 נבחר אורי לופוליאנסקי לראשות העיר בקולות כל המגזר ובתוספת רבבות מצביעים חילוניים. ב-2008 לא הצליח מאיר פרוש לזכות בכל קולות החרדים והפסיד (ההקלטה שבה הוא מבטיח ביידיש "להתרבות בקצב מהיר יותר", והביאה להפסדו, הודלפה בידי חרדים). בבחירות הקודמות וגם באלה הנוכחיות הם אפילו לא הצליחו להציב מועמד.
יותר משהליטאים רוצים ראש עיר חרדי הם אינם מעוניינים שהוא יהיה חסיד, ולהפך. ככל שהמגזר החרדי גדל, כך הוא מתפלג. אין דמות אחת, אפילו חמש, שיכולות להכפיף למרותם מיליון בני אדם. גם לו יוסי דייטש היה מצליח לקבל את תמיכת כל הרבנים, הוא היה מופתע לגלות ביום הבחירות שלא הצליח לקבל את תמיכת כל החרדים.
הלקח הוא שיש להיפרד לשלום מהתיאור הפשטני, אולי גם קצת גזעני, של החרדים כגוש אחיד, שחור, רובוטי. בסקרים כבר ניכרת, בקילוחים דקיקים אך הולכים ומתעבים, תופעה של הצבעה חרדית עצמאית, ללא תכתיבים מלמעלה. לא רק השנאה מקלקלת את השורה: להנהגה נוח יותר מועמד ציוני שחייב לה את בחירתו מאשר מועמד חרדי שכל החלטה שלו תהפוך לסיפור לאומי, בטח באמצע קמפיין ה"הדתה". ניר ברקת היטיב עם החסידים בעשור של כהונתו הרבה יותר מראש עיר חרדי, וכל זה מתחת לרדאר.
האירוניה היא, שרק בגלל החשש מראש עיר חרדי החליט ראש הממשלה להתגייס לטובת זאב אלקין. במשך חודשיים הוא סירב לפעול לטובת איש מפלגתו חוץ מציוץ לקוני אחד בטוויטר. אבל בשבועות האחרונים התרשם נתניהו שיש אפשרות ממשית שבירושלים יכהן ראש עיר חרדי. מעבר לטעמו האישי כתושב ירושלים, נתניהו גם חשש שהדבר ימקד את הבחירות הכלליות הקרובות בנושאי דת ומדינה, הנקודה הפגיעה ביותר של הימין. גם האפשרות מנגד לא הייתה מלבבת מבחינתו: מי שמריץ את עפר ברקוביץ' הוא ליאור חורב, שנוא נפשו.
בסוף השבוע שעבר צלצל נתניהו לראשי המפלגות החרדיות ללחוץ עליהן. תמיכה באלקין לא יצאה מזה, אבל מועמדותו של דייטש חוסלה. הצהרת התמיכה של דגל התורה במשה ליאון היא הישג קטן עבורו והישג ענק עבור אריה דרעי. בעוד כולם כבר מצחצחים את ההספדים עליו, הוכיח יו"ר ש"ס שבפוליטיקה אין לו מתחרים.
לפני שבועיים נכתב כאן שהסיבוב הראשון בבחירות לראשות עיריית ירושלים הוא למעשה שני חצאי גמר: חרדי וציוני. ובכן, בחצי הגמר הראשון ניצח משה ליאון, שמן הקבר הפוליטי נחלץ היישר לאפשרות ממשית של העפלה לסיבוב השני. זאב אלקין ועפר ברקוביץ' נאבקים גם הם על העלייה. ברקוביץ' זכה לעוד אחוזים ספורים אך יקרים כאשר המועמד יוסי חביליו פרש. הוא מהווה יריב קשה ונחוש בהרבה מכפי ששיערו כולם. אלקין, מנגד, יקבל כנראה אחוזים יקרים מהחסידים שיקלו על עלייתו. שני מועמדים עם כיפה סרוגה ואחד בלעדיה נאבקים על ראשות עיר שכולם כבר הספידו אותה כמאה שערים מורחבת.
ברית האחים 2
מצד אחד, בנימין נתניהו מצהיר על רצונו בארבעים מנדטים. מהצד השני, הוא הודיע על חידוש היוזמה להורדת אחוז החסימה. ביד אחת מוחץ את שותפותיו הקואליציוניות, בשנייה מרפא.
למי הוא מכוון? הרי אביגדור ליברמן ואריה דרעי נשבעים, ובצדק כנראה, שאינם חוששים מאחוז החסימה.
ייתכן שהתכנית להורדת אחוז החסימה משתלבת במיזם נוסף, שש-שנתי אוטוטו: המיזם לחיסול נפתלי בנט. אם 3 מנדטים יספיקו להיכנס לכנסת, הפיתוי של "תקומה" לפרוש מהבית היהודי ולחבור לאלי ישי יגדל. בית יהודי של 5-6 מנדטים הוא כבר משהו שאפשר להשאיר מחוץ לקואליציה, או להכניס במחירי סוף עונה, בלי תיקי הביטחון והמשפטים. זו הסיבה שדרעי לא חזר בפומבי עד עתה על התנגדותו המוחלטת למהלך, בעוד שמי שהתנגדו בקולי קולות הם נפתלי בנט ואחיו החדש, יעקב ליצמן.
הצמד בנט-ליצמן מנסה להקים עכשיו ברית אסטרטגית שתופעל יום לאחר הבחירות הבאות. ליצמן מבטח את עצמו בכך מהאפשרות הנמוכה-אך-קיימת של כניסת לפיד לממשלה הבאה והוצאת החרדים. השאלה היא מה מרוויח בנט. האם יכול להיות שבנט בונה על כך שליצמן יודיע שיסכים להיכנס לממשלה הבאה רק אם יו"ר הבית היהודי יקבל את תיק הביטחון? והאם הברית הזו היא הסיבה שעד עתה נפתלי בנט לא הודיע על תמיכתו בזאב אלקין לראשות עיריית ירושלים והוא ממשיך לחכות לאגודת ישראל?
אורלי בקצה המנהרה
כששר האוצר הודיע אתמול, ב"ידיעות אחרונות", על הנכונות למשכנתא של תשעים אחוז לזוגות צעירים, זה לא היה רק מהלך נדל"ני. יוזמת הדגל של אורלי לוי מדברת בדיוק על אותה משכנתא. מהלך כזה, בעיתוי כזה, מבשר על המאבק של החורף הקרוב: המאבק על תיק האוצר בינה ובינו.
עשרה מנדטים יש למשה כחלון. כמחצית מהם אינם מצביעי ימין. רובם נטש לבלי שוב ביום שכולנו הצטרפה לממשלת נתניהו, והצטרף ללוי-אבקסיס כשהודיעה על הקמת מפלגה. הדי.אנ.איי. המעודכן של מצביעי כחלון הוא ימני יותר משהיה, ושל אורלי לוי נוטה מעט שמאלה. זו הסיבה שהיא מפזרת רמזים על אי ישיבה בממשלת נתניהו תחת כתב אישום, ושהוא הולך עם נתניהו כל הדרך לממשלה הבאה.
השאלה המסקרנת היא מה יעשה כחלון אם יוגש כתב אישום נגד נתניהו. בחורף האחרון אמר שיישאר בממשלה עד להגשת כתב אישום, כשהכוונה עד ולא עד בכלל. כיוון שלחרדים אין בעיה לכהן תחת ראש ממשלה נאשם, ליברמן איננו חבר התנועה לאיכות השלטון ומצביעי בנט חושבים שנתניהו נרדף, כחלון הוא לכאורה החוליה החלשה בממשלת נתניהו החמישית, אם תקום. זו גם הסיבה לגל השמועות על איחוד קרב שיציע לו נתניהו. הוא יפסיד מנדטים יקרים לגוש, אבל יבטיח את הממשלה הבאה. זה מתחרז עם אותו איחוד מפורסם מ-2013 עם ישראל ביתנו, שנועד למנוע מליברמן חבירה ליאיר לפיד.
אבל לא בטוח שכחלון של אחרי הבחירות יהיה זה שלפניהן. אם בוחריו ימניים יותר, הוא יוכל לומר משהו בסגנון: "כשאמרתי שלא אוכל לכהן תחת כתב אישום זה היה לפני שהבוחר אמר את דברו. מרגע שהמצביעים ידעו על האישומים המתהווים ובכל זאת בחרו בליכוד, אמשיך לשבת בקואליציה אם בג"צ יאשר זאת".
(פורסם במקור ראשון)
