רחמנות על הנספח הפוליטי של שגרירות יפן בתל-אביב – לך תכין למשרד החוץ בטוקיו את הדו"ח התקופתי על עמדתה המדינית של ממשלת ישראל כשעל שולחנך הונחו אך השבוע הפריטים הבאים: בשבת התפרסמה הצהרתו של סגן שר הביטחון המקומי שלפיה הממשלה תסכל כל ניסיון לקדם את פתרון שתי המדינות; שרת המשפטים המקומית מיהרה לתקוף את ראש הממשלה בנושא – תופעה מקומית ייחודית, יציין הנספח בשולי הדו"ח – באומרה שהגיע הזמן לקבוע עמדה; ראש הממשלה לא הגיב, אבל מקורביו אמרו שסגן השר אינו משקף את מדיניות הממשלה.
מהי המדיניות, שואל את עצמו הנספח בעודו מחפש לשווא אחר מצע מדיני של מפלגת השלטון. בינתיים הוא מקבל דיווח על כך שמרבית חברי הכנסת מן הקואליציה – 29 ליתר דיוק – הצטרפו לשדולה למען ארץ ישראל, ועוד עשרה שרים הודיעו שישתתפו בכינוס החגיגי. זה נראה כמו איתות משמעותי, רשם הנספח, אבל אז הונח על שולחנו תרגום ליפנית של דיווח ברדיו הצבאי (בעברית זה נשמע פחות גרוע) ולפיו ראש הממשלה אסר על שריו להשתתף בכינוס.
אז בעצם ראש הממשלה בעד התקדמות משמעותית בתהליך המדיני, תהו מעבר לקו ביפנית רהוטה. על מצחו של הנספח החלו לבצבץ אגלי זיעה. אחזור אליכם אחר הצהריים, השיב לבני שיחו. כשקיבל את ההודעה המשותפת של ממשלות פולין וישראל על "הצורך להימנע מצעדים חד-צדדיים" ועל כך ש"אין לפקפק בזכותם של הפלשתינים למדינה", הוא כבר הבין שכדאי לחכות קצת. ואכן, הודעת משרד רה"מ כעבור שעתיים בישרה בטון פולני משהו שמדובר בטעות של פקיד פולני זוטר.
לפחות תברר לנו מה חושבת המפלגה בראשות מגיש הטלוויזיה הנאה, נאמר במברק המאופק והזועם שהגיע מטוקיו כמה שעות אחר כך. אפילו המשימה הפשוטה הזו נידונה לכישלון. יו"ר הסיעה עפר שלח התארח בכנס בעד היוזמה הערבית, שם הוא אמר ש"ישראל מתקדמת מדי יום למעמד של דרום-אפריקה. הכיבוש משחית את החברה הישראלי ואת הצדק הישראלי"; באותו הזמן ממש, שניים מחברי סיעתו חנכו את שדולת ארץ ישראל בכנסת, שאחת ממטרותיה היא "הנחלת ההכרה שאיננו כובשים באף חלק מארצנו".
לא צריך להיות יפני כדי להבין שנאיבי לצפות מממשלת ישראל לגבש עמדה בנושא החשוב ביותר ב-46 השנה האחרונות. אבל מה חושב הציבור? סקר עומק של אוניברסיטת אריאל, דווקא היא, גילה השבוע ירידה משמעותית בתמיכה בעמדות ימין. הציבור הישראלי עדיין לא מאמין בפינוי נרחב ועדיין תומך במתיישבים, אבל הפערים הצטמצמו משמעותית בשנה האחרונה ביחס ישר להצטמקות המחנה הלאומי. אולי זה מסע הבחירות של יאיר לפיד וציפי לבני ואולי זה המצב הכלכלי, אבל בשנה האחרונה נרשמה עלייה משמעותית בשיעור הסבורים שהתיישבות היא מוקד לבזבוז כספי ציבור.
באותו היום ממש הוצג סקר שנערך בשביל שדולת ארץ ישראל עם מגמה הפוכה לחלוטין: לפי הנתונים, 49 אחוז ממצביעי יש עתיד משוכנעים שההינתקות הייתה טעות מרה, ו-84 אחוז סבורים שהרשות הפלשתינית "איננה פרטנר יציב להסכם שלום בר-קיימא".
הסקר החשוב יותר הוא זה שמונח אחת לשבוע-שבועיים בפני ראש הממשלה בנימין נתניהו, צרכן כבד של סקרי דעת קהל. בכנסת ובציבור, מותר להניח, יהיה רוב לנתניהו בין אם יחליט לקדם הסכם מרחיק לכת ובין אם ימשיך במצב הקיים. לפי כל הסימנים, רה"מ לא מתכוון ללכת נגד הבסיס הפוליטי שלו, שעדיין ימני מתמיד. במפלגתו שלו מתנהל עכשיו קרב על תפקיד יו"ר המרכז בין מיכאל פואה מתנועת מנהיגות יהודית לבין דני דנון – הקרב היחיד שבו דנון הוא הפנים המתונות. בנושא המדיני לפחות, נתניהו אומר לכל אחד את מה שהוא רוצה לשמוע. מה הפלא שבטוקיו מבולבלים?
ירושלים של ברקת
לשכת ראש העיר ירושלים ניר ברקת, חדר רחב ידיים ומואר בקומה השישית של בניין בכיכר ספרא, היא הפרס היקר ביותר של הבחירות המוניציפליות בסתיו הקרוב. אליבא דבית המשפט המחוזי בפרשת אולמרט, הקירות האלה ראו הרבה כסף מזומן במעטפות. גם ברקת יכול לקבל את המשכורת שלו במזומן, מכיוון שהיא עומדת על שקל אחד בשנה.
לפי כל הסימנים, הצמד אביגדור ליברמן-אריה דרעי מעוניין לסלק את ברקת מהלשכה, ומסיבות שלא בהכרח קשורות לתפקוד הרכבת הקלה או לפינוי האשפה. אבל זה לא יהיה קל, כי ירושלים היא עיר שמרנית. רק פעם אחת מאז מלחמת ששת הימים היא הדיחה ראש עיר מכהן – טדי קולק. על פניו אין לה סיבות מיוחדות לשלוח הביתה את ברקת, אחרי קדנציה יעילה ורשימת הישגים לא מבוטלת, שכוללת לראשונה זה שנים גידול באוכלוסייה החילונית והדתית-לאומית, מרכז עיר ברמה אירופית והתעוררות תרבותית.
המתמטיקה הירושלמית כדי לנצח בבירה פשוטה: צריך לפחות שניים משלושת הציבורים הבאים: חילונים, דתיים-לאומיים וחרדים. ברקת מוביל בבטחה בציבור החילוני, כך שאין טעם להריץ מולו מועמד נטול כיפה; מצד שני, מועמד עם כיפה שחורה וזקן יהפוך את הקרב על ירושלים למלחמת עולם בין חרדים לחילונים. על רקע האווירה הציבורית בשנה האחרונה וברית נפתלי בנט-לפיד, ברור כשמש למי ילכו קולות הסרוגים. לכן, תוכנת מחשב פוליטית – וליברמן ודרעי בהחלט עונים להגדרה הזו – הייתה מציעה להריץ מול ברקת מועמד דתי-לאומי עם קשרים חמים בציבור החרדי.
וכך צץ לו במפתיע שמו של משה לאון, מנכ"ל משרד ראש הממשלה לשעבר. הבעיה היחידה היא שהחיים אינם יישומון (אפליקציה). על הנייר לאון אמור לקחת את הבחירות בהליכה, אבל בפועל, רוב הציבור הדתי-לאומי לא שמע מעולם את שמו. ספק גדול אם יעמוד במתקפות האכזריות שיכוונו לעברו ולעבר הגורמים הפוליטיים שעומדים מאחוריו. סביר יותר שהוא יתרסק הרבה קודם לאחוז חד-ספרתי. זו כנראה הסיבה שנתניהו עצמו התנער השבוע מהיוזמה להריץ את לאון. גם החלטת העירייה לקרוא מחלף על שם בנציון נתניהו, תוך כיפוף אלגנטי של הנהלים, בטח לא הזיקה לברקת.
כל יום שעובר מקטין משמעותית את הסיכוי שיימצא בכלל מועמד מתחרה, ומקרב את ברקת לחמש שנים נוספות. בסופן, אם הכול יתנהל לפי התוכניות שלו, תהיה רכבת של 28 דקות נסיעה מתל-אביב לבירה, מגדלי משרדים נוצצים שיחליפו את הכניסה המהוהה לעיר, 5,000 חדרי מלון חדשים ועוד שני קווי רכבת קלה בעבודות מתקדמות.
המרד הקדוש
המאבק על הרבנות הראשית משמש כמסיר איפור: אחרי שחשף את הפצעים המוסתרים היטב בציונות הדתית, השבוע הוא עבר לגלות את הפנים האמיתיות של החרדים. זה קרה שלשום, בעוד אחד מהדיונים הבלתי נגמרים על חוק עמאר. ש"ס תמכה בו באותו שלב, ויהדות התורה נאבקה בו בעוז.
השלישייה משה גפני-אורי מקלב-ישראל אייכלר התיישבה בחדר, ופיקחה מקרוב על כל צעד שעשו חברי ש"ס. גפני צעק, אייכלר מחה, מקלב התפלמס. בשלב כלשהו הם הבחינו בתיאום עמדות בין מנהלת סיעת הליכוד לח"כ נסים זאב מש"ס, והחלו לצעוק לעברם קריאות אזהרה, בתקווה שש"ס, כדרכה בקודש, תיבהל מהאשכנזים החרדים.
ואז קרה דבר מפתיע: הש"סניקים יצאו מהארון והפסיקו לשתוק. "אתם לא המנהלים שלנו", שאג נסים זאב על גפני, המום מעצמו בעצמו. "ארבעים שנה משלתם בנו! ארבעים שנה התנשאתם!" "לא משלנו בכם, גידלנו אתכם", ניסה מקלב להשיב, אבל זאב השתיק אותו: "תפסיקו להכתיב לנו את החיים". גפני, לראשונה בעשרות שנותיו בכנסת, נותר ללא מילים כשזאב חתם בלעג: "'הבוסים' נהייתם, בעוול. אל תהיו בוסים עלינו, תחנכו את עצמכם".
אם רק בשביל זה התנהל פה קרב עמאר-אריאל-סתיו-מצגר-לאו, דיינו.
