בניסיון להתנחם מהסקרים המדכדכים, פנה לאחרונה בכיר ליכוד מדוכדך אל כתבי ז'בוטינסקי. הוא מצא שם נאום בחיפה, ב-1926, שבהם האיץ מייסד בית"ר בתומכיו לא להתייאש מהתחושה שתנועתו עומדת להפסיד בבחירות לקונגרס הציוני: "בין שטימונג (הלוך רוח) לבין אבשטימונג (הצבעה) אין כל קשר וגשר". זה הפער שעשה את יורשיו ראשי ממשלה ב-1981, 1996, 2015 ו-2019. השאלה היא אם הוא גדול מספיק כדי להביא את נתניהו לרוב בכנסת.
השטימונג, סליחה על הגרמנית, מעיד כבר שלושה חודשים שאביגדור ליברמן סופח אליו קולות של הליכוד וכולנו. הלך הרוח הימני חמצמץ, לא נלהב, בלתי אנרגטי. אבל האבשטימונג, ההתגייסות המסורתית, מניב באופן מסורתי לליכוד ולימין 4-5 מנדטים יותר מהסקרים. בעברית עדכנית יותר, השאלה היא אם קולות הימין חונים אצל ליברמן וישובו הביתה ברגע האמת, או שהחלטתם סופית. זו שאלת הבחירות: הקו המפריד בין מהומת אלוהים של חודשים ובין מו"מ זריז, בין קואליציה רחבה ומתנדנדת לבין ממשלה רזה ושרירית לארבע שנים, בין משפט לחסינות, בין כהונה חמישית של נתניהו לבין ירידה בצליעה קשה מבמת ההיסטוריה.
השאלה הגדולה יותר היא אם הפער הקבוע בין הסקרים והתוצאות נובע מהטיה של הסקרים או ממהלכים מבריקים בימים האחרונים, שכן כאלה לא ממש היו. הניסיונות של נתניהו להקיץ את הבוחרים נתקלו השבוע בשני מכשולים, אחד נקודתי ואחד כללי יותר. ברמה השטחית, מסיבת העיתונאים על הבקעה נתפסה כהצהרת בחירות ולא מעשה בשטח; תמונות הפינוי מאשדוד כהפגנת חולשה והמצלמות כאירוע שמידת תועלתו גבולית. ברמה המהותית מצבו בעייתי יותר: קשה להפתיע בשבוע האחרון כשהבוחרים יודעים היטב שההפתעה תבוא. חלפו רק חמישה חודשים מהקמפיין האחרון, ואיש לא ייצא מגדרו כשנתניהו יכנס שוב מסיבת עיתונאים, ייסע שוב לקרמלין או יפצח שוב בסבב ראיונות. יש לנתניהו 96 שעות כדי להפתיע באמת, ולא – הוא בצרות.
היריב של נתניהו בבחירות הוא גנץ, אבל הסכנה האמיתית אורבת לו בצמרת מפלגתו. כחול לבן לא יכולה באמת להרכיב ממשלה ללא הליכוד, ואין סיבה שמפלגת השלטון תתנדב לכבוש גול עצמי. הדמויות היחידות בסקרים שמחזיקות בסיכוי ריאלי להצהיר אמונים בסוף הסתיו נמצאות בצמרת בליכוד. אם ברביעי בבוקר יתברר שנתניהו נכשל בהשגת הרוב המיוחל, הוא יתבצר במצודת זאב. אם ינסו לכפות עליו פריימריז יתמודד בהם. אם כחול לבן וישראל ביתנו ינקטו תרגיל וימליצו, נאמר, על יולי אדלשטיין, כל מה שיידרש הוא 14-15 חברים בסיעת הליכוד שיצטרפו למהלך. אם גם ימינה תצטרף – רק עשרה. זה יהיה קרב חפירות ארוך ומכוער. כחול לבן עוד עשויה להיזכר בשם אחר: התנועה להתחדשות הליכוד.
ייסורי הנשיא
כולם מדברים על 61, אבל יש עוד מספר חשוב שעליו לא מדברים: 56. המספר הראשון ייתן לנתניהו ממשלה, המספר השני – את הזכות להרכיב אותה. ליברמן ובל"ד הרי לא ימליצו יחד על גנץ. גם אם כן, נשיא המדינה לא מתכוון לייחס לכך כל חשיבות. מבחינתו המלצה איננה תרגיל חיבור בחשבון והוא יבקש לראות סיכוי ממשי לממשלה. אם נתניהו יירד מתחת לקו ה-56, הרי שגנץ ישתווה אליו ואולי אף יעבור אותו במספר הממליצים.
בשתי המפלגות הגדולות מתפתחת בימים האחרונים תיאוריה פרועה: לפיה, אם איש לא יזכה לרוב מוחלט של הממליצים, עדיף יהיה לתת למועמד המתחרה לנסות ולהרכיב ממשלה ראשון, ולהיכשל. אז, כאשר השעון יתקתק בספרות אדומות לקראת בחירות נוספות ושוועת הציבור תעלה השמיימה, למועמד שיקבל את ההזדמנות השנייה יהיה קל יותר לגייס שותפים לקואליציה.
ובכן, המטיל עצמו איננו מעוניין בכך. בחודשים האחרונים התייסר הנשיא עם עצמו, האם הייתה דרך אחרת שבה יכול היה לנקוט כדי למנוע את פיזור הכנסת. את מסקנות ועדת החקירה העצמית של ריבלין נראה כולנו בשבוע האחרון של השנה, במשכן נשיאי ישראל. כמו במוצרים שאפשר למצוא בסופרמרקטים, הנשיא מתכוון להגיש למועמד שיקבל את ההרכבה ממשלה אפויה למחצה, רק לחמם בתנור ולהגיש.
חצי האפייה הזו היא ניסיון להביא את גנץ ונתניהו להסכמה עקרונית על ממשלת אחדות, שתצורתה תיקבע לפי תוצאות האמת. זו משימה כבדה ביותר, שכן כל צד יידרש להפר שתי שבועות: כדי שגנץ ייכנס לממשלת נתניהו הוא ייאלץ לשבור את מילתו שלא לשבת עם נאשם בפלילים, וכן לפרק את מפלגתו, שכן לפיד הרי לא יישב עם החרדים. כדי שהליכוד יישב בממשלת רוטציה עם גנץ, הוא יידרש לערוף את ראשו של המנהיג, ולהפר את הברית עם החרדים, שלעולם לא יסכימו לשבת עם לפיד. אפילו לפוליטיקאים ישראלים זה לא מהלך של מה בכך. הנשיא יידרש לשכנע אותם שעדיף לשבור את האמון בפוליטיקאים כדי לשמר איכשהו את שאריות האמון הציבורי בפוליטיקה.
צרור הערות
סיפוח: האם נתניהו הכריז על החלת הריבונות בבקעת הירדן מטעמי בחירות? ודאי. האם היא לפיכך אירוע ריק מתוכן? ממש לא. כאשר אריאל שרון הכריז ב-2003 על תמיכתו במדינה פלסטינית ו"הפסקת הכיבוש" הוא הפך את הרעיון מהמצאה של אורי אבנרי לברירת המחדל הישראלית. כשנתניהו הודיע בשלישי על סיפוח, והאמריקנים שתקו, הוא הפך למיינסטרים עמדה שהייתה פעם שייכת לשוליים הרדיקליים של הימין. במקום ויתור על שטחים – סיפוח שטחים.
השמאל: העבודה ומרצ קיבלו בבחירות האחרונות עשרה מנדטים יחד. מנדט ערבי ברח למרצ ברגע שחברה לאהוד ברק, וספק אם המנדטים שהוא הביא יחד עם סתיו שפיר כנדוניה הגיעו מכחול לבן. לפיכך, גם אם עכשיו הן באריזה חדשה של "המחנה הדמוקרטי" והעבודה-גשר, ייתכן מאוד ששתי הרשימות עדיין ייאלצו לחלוק משהו כמו תשעה מנדטים. יש בכך גם היגיון: בסוף, קשה להאמין שרבבות מצביעים יחליטו להעניק את קולם לפתק אמת או מרצ רק בגלל שינויים פרסונליים מסוימים. דבר דומה קורה בצד השני לרשימת ימינה, הלא היא הבית היהודי בתוספת קצת ויטמינים. זה אירוע מסוכן ביותר: אחת משתי הרשימות עלולה למצוא את עצמה תחת אחוז החסימה או בקרבה מסוכנת מאוד אליו. עבורן זה עלול להיות ספטמבר השחור.
נתניהו: בשלושה באוקטובר, גם אם יפסיד, יגיעו לשימוע בירושלים פרקליטיו של מי שמכהן עדיין כראש הממשלה. האם נתניהו בכלל מתכונן ברצינות לשימוע הזה? בישיבת הממשלה שדנה בחוק המצלמות, כאשר השר רפי פרץ אמר "בימים ההם אין מלך בישראל" אמר נתניהו בסרקזם: "דווקא יש", והחווה קלות לכיוונו של היועמ"ש. למחרת תקף את הודעתו בעניין הלחץ על עדי המדינה ("רק עכשיו הוא נזכר להילחם בהדלפות"?) ולקינוח – הדיווח (המוכחש) שלפיו היועץ סיכל את הכוונה לספח את בקעת הירדן עוד לפני הבחירות. מי שמטווח שלוש פעמים בשבוע את האיש שעומד לבחון את תיקיו נראה כמי שלא מתכונן ברצינות לשימוע, ונערך ליום שאחרי: חסינות, עיסקה – או משפט.
המצוד אחר החרדים
"בימים אלה של חודש אב בהם אנו זוכרים שהמקדש חרב משנאת חינם, אנו צריכים לאמץ סגנון שונה מזה של נתניהו ולהרבות באהבת חינם. עוצמה של החברה בישראל וטמונה באחדותה – חילונים כדתיים". את הטקסט היפה הזה כתב לא מזמן בני גנץ ברמז עבה לשותפו יאיר לפיד. מת אב ובא אלול, וגם המועמד הענייני והחף משנאה השיק קמפיין שמציג את החרדים כ"סחטנים" ומבטיח "ממשלת אחדות חילונית".
מה הופך את החרדים לסחטנים אבל לא את כחול לבן, העמותה למען הפנסיות התקציביות בישראל? את אביגדור ליברמן ודרישתו למיליארדים במו"מ הקואליציוני? או את הציונות הדתית שדורשת ומקבלת תקציבים בשפע למוסדותיה?
זה היה קיץ מכוער של שנאה והסתה כלפי הציבור החרדי בישראל, שבעקבותיו יצטרך לבוא חשבון נפש נוקב. אין חובה חוקית לשמור לליצמן או דרעי מקום בשולחן הממשלה, וכמה שנות אופוזיציה נחוצות לכל מפלגה לצורכי בקרה ושיפור השירות, ודאי לנציגות המאובנת של יהדות התורה וש"ס. אבל מה שהחל כמהלך לגיטימי של ליברמן בעד חוק הגיוס ונגד הפוליטיקאים החרדים התפתח למסע הסתה רב משתתפים נגד האזרחים החרדיים. ראוי להזכיר: לא חרדים, אזרחים חרדיים.
קריקטורה בביטאון של ישראל ביתנו ברוסית הציגה חרדי עם שטריימל וזקן סוחב עגלה עמוסת שטרות שלקח שלא כדין. יאיר לפיד פרסם סרטון דמיוני שבו ליצמן ודרעי אומרים: "תביאו עוד טריליון שקל לישיבות, אני רוצה את כל הכסף שיש לישראל". ארגון הברית הישראלית (איזה שם מטעה) פירסם בפייסבוק מודעה שלפיה "חיילי גולני לא מורשים להדליק מזגן. צהל חוסך כסף על חשבון חיי ילדינו בשביל תקציב לאברכים".
באחד הימים של אוגוסט האחרון גילתה קרן ברל כצנלסון ש-43 אחוז מביטויי השנאה ברשת באותו יום הופנו נגד החרדים, עלייה מ-39 אחוז יום קודם. "לאחר התבטאות של מנהיג יותר אנשים מאשרים גם לעצמם להתבטא בשנאה כלפי האחר", הסבירה מנהלת הפרוייקט. כאן לא חסרו מנהיגים ולא חסרה שנאה.
ראש עיר פרובוקטור מהצפון התלונן שהיהודים – סליחה, החרדים – "מטנפים את העיר" ו"אונסים את הימין", ראש עיר אלמוני מהדרום קבע ש"35 אחוז חרדים זה גרוע" וראש עיר תאב פרסום מהמרכז הגדיל לעשות: כשהחרדים העזו להתנגד לתחבורה ציבורית בשבת, הוא הודיע: "על כל ניסיון סחיטה באיומים, נפנה מוסדות חינוך שלכם שיושבים באהבה בעירנו על קרקע שלנו, שנדרשת לשימושים שלנו". הפרקליטות התגייסה לסכל את האיום המסוכן של הופעות בהפרדה ועיתונאי מוכר דרש רישיון הורות מחרדים שמטיילים בתל אביב, עיר שכידוע הכניסה אליה מותרת רק לחילונים ליברלים, אוהבי אדם.
הפוליטיקה היא קרקס, וכל פעם מקרקסים מישהו אחר. אבל יש הבדל עמוק בין משחק פוליטי קשוח ולגיטימי ובין הפיכתם של מאות אלפים לגוש שחור גדול, טפילי ומאיים. אפשר לחלוק עמוקות על הציבור החרדי על התעקשותו לגרור רגליים בהצטרפות לשוק העבודה ולמיזם הציוני, ועדיין להזדעזע ממה שהתרחש בבחירות 2019ב. אפשר לתמוך בקיצוץ קצבאות, חוק גיוס ושבירת המונופול החרדי על הדת בישראל, ועדיין להבין שמדובר בגל שנאה מלאכותי לחלוטין: איפה היה כל התיעוב הזה בחורף? האם מישהו חושב שהתיעוב המאורגן הזה יעזור לגייס חרדי אחד או להכניס אותו לשוק העבודה? האם המטרה היא שיפור פני המדינה או השחרת פני הציבור הכי שנוא בישראל, חוץ מהערבים?
בניגוד לציונות הדתית או לשמאל הישראלי, לחרדים אין שום דרך להשיב מלחמה (אלא אם הגידופים של ליצמן ללפיד נחשבים תשובה). אין להם אף מאחז משמעותי בתקשורת או באקדמיה. הם מוכים ומוכים מדי יום, בלי כל דרך להתגונן. גם לתושבי אלעד, רכסים וקריית ספר מגיע שיתייחסו אליהם כבני אדם ולא כמטרת דמות בבחירות.
