אגדה צה"לית מספרת על הרמטכ"ל רפאל איתן שהתבקש פעם לאשר פעולה סבוכה של סיירת מטכ"ל מעבר לקווי האויב. אחרי תחקור מדוקדק הוא שאל על החשש מלילה גשום שיעכב מאוד את הלוחמים. קצין המבצעים האנליטי השיב שהוא בדק את הנושא, ובהתאם למודלים המטאורולוגיים והחישובים הסטטיסטיים, ההסתברות לגשם בליל המבצע היא 8 אחוז בלבד. "לא נכון", השיב רפול בחכמת איכרים: "הסיכוי הוא חמישים אחוז – או שכן, או שלא".
התובנה הרפולית הזו ניקרה בראשי כשישבתי באולם 606 של בית משפט השלום בתל־אביב לאורך האביב, הקיץ והסתיו האחרונים: כל עיתונאי שדיברתי איתו בטלפון, כל עורך דין שפגשנו בהפסקות במזנון הצפוף במרתף, כל אזרח ברחוב – כולם היו משוכנעים שאין סיכוי לניצחון של אורן חזן בתביעה האישית שהגיש נגדי על סך מיליון שקלים. לאיש מהם לא היה ספק שהשופט יקבע שחזן צרך סמים קשים, ניהל קזינו וסרסר בנשים.
איך אתם כל כך בטוחים, שאלתי אותם.
אה, זה ברור, הם השיבו. ראינו את הכתבה בטלוויזיה. איך בכלל יש מקום לספק?
יש, כי המשפט הוא ממלכת הספק. אם פסגת העיתונות היא הצבת סימן קריאה, המשפט קושר כתרים לסימן השאלה. המפגש בין עיתונות ומשפט הוא תמיד פוטנציאל להתנגשות חזיתית. השנה שחלפה מרגע הגשת התביעה ועד תעודת ההכשר שהעניק השבוע בית המשפט לתחקיר בפסק הדין, הייתה קורס אישי מאלף בתרגום בין שתי שפות שונות כמו סינית עתיקה ואספרנטו: אמת עיתונאית ואמת משפטית.
הנה דוגמה: נאמר, סתם כמשל היפותטי, שסגן שר מהליכוד רדף בסכין שלופה אחר פעיל פוליטי לעיני שלושה חברי כנסת, ופצע אותו קל. נדמיין שלאחר סולחה ביניהם סיכמו כל הנוכחים להכחיש את דבר קיום האירוע בפני עיתונאים. נאמר גם שהוגש כתב אישום והעדים העידו בבית המשפט, אבל לא יכלו להוכיח שהפציעה נגרמה מהדקירה, ולא, נניח, מחבלה אחרת.
האמת העובדתית היא שסגן שר דקר ופצע; האמת המשפטית היא שסגן השר לא יואשם בגרימת חבלה; האמת העיתונאית היא שהפרשה מעולם לא קרתה. המשימה של עיתונאי היא להתקרב ככל האפשר בדיווח לאמת העובדתית, ובמידת הצורך לתרגם את שתי אלה גם לאמת משפטית, שמנוסחת לא בכותרות ובקדימונים אלא בתתי סעיפים; לא בשמונה דקות של "צפו: זונות וסמים", אלא ב־84 עמודי סיכומים של תקדימים, מובאות ומילים כמו "חברי המלומד לא דק פורתא".
וזה, ידידיי, קשה כמו קריעת ים סוף.
כולם שונאים תביעות לשון הרע, או בשמן המוכר יותר "תביעות דיבה": שונאים אותן העיתונאים, שמוצאים עורכי דין המביטים בספקנות משפטית דווקנית, רצופת שאלות חיוניות אך מרגיזות, על פרטי לוואי מכתבות שהצופה כבר שכח; שונאים אותן חלק מהשופטים, שנדרשים לצלול לפרשיות עתירות פרטים שלרוב עולה מהן ריח חמוץ, פג־תוקף; ובעיקר, וזה תמיד טוב, שונאים אותן התובעים. יש לי בבית קלסר מלא בתביעות דיבה ומכתבי איומים, בסכום כולל של 12 מיליון שקל, החל מרב ראשי ומיושבת ראש כנסת, דרך שר בכיר, וכלה במנכ"ל מפלגה, בפעיל פוליטי ובזמר נודע. מעט ממכתבי האיום האלה הבשילו לתביעות, ומעט עוד יותר מהתביעות הגיעו לבית המשפט. מאלה שהגיעו, אף אחת לא התבררה עד תומה בפסק דין של שופט בישראל.
הבטיחו להעיד, לא הבטיחו לקיים
אף אחת, עד אוקטובר 2015. מאותו אחר־צהריים שבו קיבלתי מהעוזרת של חזן את כתב התביעה על המדרגות המובילות לקומת המליאה, דרך הערבים הגשומים של ישיבות הגישור העקרות, ועד הבוקר שבו פסק הדין הגיע אליי במייל, לא האמנתי שהוא באמת ילך עד הסוף. התחקירן האגדי מרדכי גילת, שהתמודד בגבורה עם תביעות דיבה מאריה דרעי ודרומה, אמר לי פעם שתביעות דיבה מגישים רק צדיקים גמורים או טיפשים גמורים. לא חשבתי שחזן צדיק גדול, אבל גם לא חשדתי שהוא טיפש גמור.
אורן חזן התבלבל לאורך כל הדרך מהסיקור הנרחב שניתן למשפט. סגן יושב־ראש הכנסת לשעבר לא הבין שהוא אינו הנמשל, רק המשל. והנמשל הוא הניסיון המשפטי האלים – כי אלימות איננה רק רדיפה בסכין – להפחיד עיתונאים בתביעות אישיות. מה היה קורה לולא היה מדובר בכלי התקשורת החזק והמבוסס בישראל אלא בעיתונאי ברשות שידור שנסגרת, באתר שהחליף בעלות או סתם במקומון דל תפוצה? לפרקים הייתי מודאג מעט מהתשובה.
"אדוני באמת משוכנע שהוא רוצה לנהל את התביעה הזו?" תמה השופט בתיק, עזריה אלקלעי, בתחילת הדיון הראשון. "הרי הדברים שייחשפו כאן כנראה לא ינעמו לאדוני". אבל חזן לא הקשיב. הוא לימד אותי כלל חשוב בתביעות דיבה: רק מי שאין לו מה להפסיד, יכול להרשות לעצמו בחופשיות כזו לנסות לנצח.
ולעתים היה נראה שהוא לא כל־כך טיפש. כי מה שהתברר במהלך המשפט הוא שאין משימה קשה יותר מלחבר בין אדם לדוכן העדים. אדם צריך להיות אזרח טוב במיוחד כדי לטרוח להעיד על מעורבותו בסביבה מפוקפקת, עתירת הימורים, נערות ליווי וסמים קשים, וכל זאת רק כדי שראובן ינצח את שמעון בבית המשפט, שנים אחרי שהאירוע התרחש.
התחקיר פורסם ביוני שעבר עם רשימה מרשימה, גדולה בממדיה, של עשרה אנשים שהתחייבו להעיד בבית משפט במקרה שחזן יתבע. החל משותפיו של חזן, דרך אחראי המצלמות, עבור בעובדי הקזינו, וגולת הכותרת: מהמר ישראלי שסיפר שחזן סידר לו נערת ליווי. בנוכחות חבר משותף, עיתונאי מנוסה לשעבר, הוא התחייב להגיע לבית משפט. נהדר, לא?
פאסט פורוורד שנה קדימה: ארבעה ימים לפני תחילת שלב ההוכחות נותרנו ביד עם שני עדים בלבד. אחד אחד, באין רואים, נשרו המקורות שלנו בצד הדרך. ראשון נשר עובד בכיר בקזינו, עד חשוב שראה במו עיניו את נערות הליווי מגיעות לקזינו. הוא לא רצה ששמו יתפרסם. אחריו נשרו עובדים ושותפים, מנהלים ועדי ראייה. המהמר הישראלי אמר לי שהוא הבטיח, אבל לא הבטיח לקיים. אחד מקרובי משפחתו הוא אדם מוכר שאינו רוצה להסתכן בחשיפת שמו. גם פגישה עם הקרוב לא הועילה. אשתו של עד אחר, מעשה שטן, הייתה בת משפחה של אדם שפעם ערכתי עליו תחקיר. מטבע הדברים, למשפחה לא היה דחוף להיטלטל באוטובוסים לבית משפט רק כדי לסייע, דווקא לי, לאושש תחקיר אחר.
ציפייה מורטת עצבים
בצר לנו פנינו לשופט בבקשה לשמוע את העדויות בדלתיים סגורות, כך שהתובע ובית המשפט ידעו מי הם אבל הציבור לא. השופט סירב באדיבות מנומקת: "אלו הם מסיכוני המקצוע, אליהם עיתונאי צריך להיות מודע כאשר הוא מפרסם ומביא לידיעת הציבור פרטים אודות אישי ציבור". עורכי דיני, ישגב נקדימון ודקלה בירן, ואני, התחלנו לקבל טלפונים אנונימיים של תומכי חזן שכבר חגגו את ניצחונו: "אתם גמורים", הם צהלו. "אין לכם אף עד. תתכוננו לשלם את המיליון".
זה לא היה לגמרי מדויק. ארבעה מהעדים הסכימו לחזור בהם מעמדתם המקורית, ובצעד אצילי להעיד בפנים גלויות. זה אולי לא מצוין, אבל עדיין טוב מאוד: שניים שיעידו על צריכת קריסטל מת' עם חזן, ושניים שיגוללו את גרסתם הנחרצת על אספקת נערות ליווי. אחד מהם התברר כג'וקר: ולאדימיר טמיניאלוב, ולאדו. שמו עלה במהלך הצילומים במועדון ה"רד רוז" בבולגריה כמנהל המקצועי של הקזינו. ולאדו היה הג'וקר שבעדים. לא קרוב משפחה של חזן או בעל מניות, לא בעל אינטרס פוליטי בישראל, ולא צעיר שהשתמש בסמים. איש מקצוע, איש משפחה רציני, אב לבנות.
בנובמבר פסע ולאדו לשגרירות ישראל בקטמנדו, נפאל, שם עבד בניהול קזינו מקומי. הוא חתם על תצהיר מכריע: לא רק שחזן הכיר את המדאם של מכון הליווי, אני זה שהפגשתי ביניהם, נכחתי בשיחה שבה תיאמו את תעריפי נערות הליווי, וגם ראיתי את חזן שולח את נהג הקזינו להביא אותן מה"רד רוז" המפוקפק.
בסוף יוני, אחרי שהתצהירים הוגשו והקו המשפטי גובש, המראתי לחופשה קצרה במוסקבה. כשהמטוס היה בגובה נמוך מעל הבירה הרוסית, עשיתי מעשה שלא ייעשה אבל ישראלים עושים, והדלקתי את הטלפון. הבשורות הרעות הלמו בי על המסך: יש חשש כבד שבגלל עומס עבודה יימנע מוולאדו לעזוב את קטמנדו לנסיעה הארוכה, עתירת תחנות הביניים, לתל־אביב. מהיום הראשון במוסקבה אני כבר לא זוכר הרבה. הסתובבתי בכיכר האדומה כמו אדם שחטף סנוקרת לפרצוף. בלי ולאדו, המרוץ של חזן למיליון נראה פתאום כמו ספרינט קליל. גם כך, במקום לעסוק בסיקור הפוליטיקה הישראלית ופגישות עם מקורות, התמלא הלו"ז שלי בישיבות משפטיות מתישות. בכנסת שאלו את השאלה המלחיצה ביותר לעיתונאי: "לאן נעלמת", ומאבטחים שהתאמנו בחדר הכושר של המשכן שמעו קטעי שיחות ושאלו מההליכון הסמוך אם הכול בסדר במשפט.
הדיונים בתיק אזרחי 18448-10-15 נפתחו באמצע הקיץ באווירה כבדה של חוסר ודאות. כאילו לא די בשאלה אם ולאדו יגיע, השופט אלקלעי שמר על ארשת פנים חתומה של ספינקס. חברי מרכז ליכוד מילאו את האולם המרכזי של בית המשפט, נאמנים להודעת וואטסאפ שבישרה כי לא מדובר בתביעת חזן נגד סגל, אלא ב"תביעת סיעת הליכוד המיוצגת על ידי חזן נגד התקשורת המיוצגת הפעם על ידי עמית סגל". כשהתיישבתי על הספסל הם דאגו לומר, כאילו לאוויר הפתוח, "כמה מסריח פה". צמרת חברת החדשות שגיבתה אותי לאורך כל ההליך המשפטי ונכחה באולם בהרכב מלא, כמו גם בני משפחה וחברים, סייעו לשיפור ההרגשה.
מי שבלטו בהיעדרם, אגב, הם כתבי המשפט. אחד הלקחים העגומים שלי מהצד המסוקר ולא המסקר של החדשות הוא כמה בלתי אפשרי העומס המוטל על כתב השטח הממוצע באתר האינטרנט או ברדיו, וכתוצאה מכך עד כמה הוא חשוף לפגעי המידע מטעם ולסחרירים. תצהירים עתיקים הפכו בעיתונים לעדות דרמטית בבית המשפט, שהפך בחלק מהדיווחים מהשלום למחוזי; כתבים צעירים מתנשמים ביקשו לדעת אם הוצגו ראיות חדשות, מבלי לדעת שסדר הדין האזרחי לא ממש מחבב שליפת מסמך דרמטית המאפיינת סדרות אמריקניות.
המשפט נראה במבט ראשון כמו אוסף מקרי של פרוצדורות מתישות ליודעי ח"ן, שכל קשר בינו ובין התחקיר, הח"כ או העולם שבחוץ מקרי בהחלט. אני הגעתי לשם כמה שבועות אחרי שהענקתי עדות טראומתית אחרת בבית משפט לתעבורה בכפר סבא. היא לא הייתה טראומתית מפני שהפסדתי – בכלל לא הייתי צד למשפט אלא רק עד; היא הייתה טראומתית כי השופט קיבל פסק דין שידעתי ממראה עיניים שהיה שגוי. אם מערכת המשפט לא מסוגלת לעשות צדק בשפשוף של פגוש, אולי כך זה גם בדיני לשון הרע?
רק עמוק לתוך המשפט התגלה כמה חוכמה יש בכל זאת בסדר הדין האזרחי, שמאפשר להתקרב לאמת, גם אם לא תמיד להשיגה עד תום. מגע הפורמייקה השרוטה של דוכן העדים מצליח בכל זאת להעביר רטט, והתראת השופט להגיד אמת, ורק אמת, גורמת לרגליים לרעוד ולשקרים להתברר. יום העדויות הראשון הוקדש ברובו המכריע לחקירה נגדית קשוחה שערך נקדימון לחזן.
על מדרגות בית המשפט קיבלנו טלפון מנפאל: ולאדו יגיע להעיד מחר. הוא אמור לטוס מקטמנדו לבנגקוק ומבנגקוק לתל־אביב, לנחות פה שעתיים לפני העדות, להעיד ולמהר הביתה כדי לא להפסיד יותר מדי ימי עבודה.
זה פתטי, אני יודע, אבל כל הלילה עקבתי באפליקציית תעופה אחר הטיסות של ולאדו. כל עיכוב היה עלול לסכן את העדות שלו ולהמיט אסון על ההגנה. כשהמטוס התעכב ארבעים דקות על המסלול בבנגקוק, לא התאפקתי וסימסתי למכר בחברת אל־על שיברר אם בטעות המטוס לא התקלקל או נחטף, ואם נחטף – אז נא לאפשר לחוטפים לנחות לנתב"ג ולשחרר את הלא־ישראלים שעל הסיפון.
בשבע וחצי בבוקר, תשעים דקות לפני תחילת הדיון, טיסה 082 נחתה בתל־אביב. שעה אחר כך, כשוולאדו נכנס לבית הקפה ליד מגדל בתי המשפט החדש, הייתי צריך לשפשף את העיניים כדי להאמין שזה סוף־סוף קורה. למה בעצם עשית את זה, שאלתי אותו כשהוא החליף בתבונה את הטי־שירט בחליפה ועניבה. "אני בעשור החמישי לחיי", אמר. "זה הגיל הכי מסוכן לגברים לחטוף התקף לב. אבל קראתי בחודשים האחרונים את ההתרברבות של חזן באתרים הישראליים, ולא רציתי שהאמת תסתתר רק בגלל שנשארתי בנפאל לעבוד".
זה לא היה האירוע המפעים האחרון באותו יום. כשהמתרגמת נתקעה, השופט אלקלעי התגלה לפתע כדובר בולגרית שוטפת, מהבית. הוא אישר לוולאדו לחרוג מסדר הדין כדי לספר מיוזמתו על סעיף שפרקליטו של חזן העדיף לא לשאול עליו: סעיף נערות הליווי. מנהל הקזינו סיפר לתדהמתנו משהו נוסף שלא ידענו, על אספקת ארבע יצאניות למסיבה שחזן ארגן לחברים.
עדות מהשטח ומהלב
אחריו עלה עד ישראלי, עוטה כיפה וציצית. מאז ימיו בבורגס הוא חזר בתשובה, ופרקליטו של חזן תקף אותו בבוטות ובסרקזם על הסיבות שהביאו אותו להעיד נגד חזן על זנות וסמים. כשהפרקליט הקשה ולגלג, העד פרץ פתאום בנאום מהלב: "התלבטתי הרבה אם אני רוצה היום לחזור לכל העניינים האלה, להכניס ראש בריא למיטה חולה. כל הזמן רץ לי הנושא הזה של הנשיא קצב, כמה בושה הוא עשה למדינה שנשיא של מדינת ישראל יושב בכלא. אם היה מישהו עומד בתחילת כהונתו, בתחילת הפוליטיקה של משה קצב, ואומר הבן אדם הזה לא ראוי, אולי לא היינו מגיעים לבושה של מדינת ישראל. אין לי שום דבר נגד מר חזן, ומאוד התלבטתי היום כבן אדם דתי אם בכלל אני רוצה שאנשים פה באולם ישמעו את מה שעשיתי. אני לא גאה בזה, זה לא חלק מהערכים שלי, כשאני מסתכל אחורה אני מתבייש במה שעשיתי. תדע לך אני ממש מתבייש שהדברים האלה, רק לחזור עליהם, רק לקרוא אותם, מעביר בי דברים בגוף, אבל כן, עשיתי את זה כי אני חושב שהבן אדם הוא לא, הוא ראוי אולי כבן אדם, הוא לא ראוי לייצג אותי ואת מדינת ישראל".
ופתאום המשפט כן נראה כמו סדרת בתי משפט אמריקנית.
לאחר מכן הכול כבר התקדם במהירות מסחררת. עורך הדין אריאל מנור שייצג את חזן הוא גם מרצה לחקירות נגדיות באחת המכללות למשפטים. בשבועות שלפני החקירה הנגדית שלי השגתי את סיכומי הקורס של המרצה מנור כדי לדעת באילו טריקים עו"ד מנור עשוי להשתמש. אבל החקירה, שגרמה לי לילות של נדודי שינה, הסתיימה כעבור חצי שעה בלבד עם שאלות בנוסח "האם הידע שלך על מכוני ליווי הוא מידע אישי?". בדרך הביתה, קצת עצבני וקצת משועשע, שמעתי את חזן מסביר כיצד ריסק אחת לאחת את כל העדויות, כולל שלי.
"פסק הדין יישלח בדואר", אמר השופט, ושלח את כולנו לסתיו ארוך של לחיצה על F5 באתר בית המשפט. הוא רמז יותר מפעם אחת שבכוונתו לתת פסק דין מהיר מאוד, אבל כמובן לא מהיר מספיק כדי לחסוך את אינספור הספקולציות שמתרוצצות בראש. ידחה או יקבל? יאמין לו או לעדים שלנו? ובעיקר: אמת דיברתי, עיתונות אחראית, או לא זה ולא זה?
נכון ל־2016, עיתונאי שנקלע לתביעה יכול לסמוך על שני שכפ"צים משפטיים שמעמידה לרשותו המערכת. הראשון נקרא "אמת דיברתי", והוא יקר המציאות מאוד: העיתונאי חייב להוכיח שהכתבה שפרסם הייתה אמת לאמיתה. לא אמת לשעתה, לא חצי אמת, לא משהו שיכול להיות אמת, אלא אמת מוכחת. כדי להוכיח אמת צריך עדים בשר ודם בבית המשפט, מסמכים מקוריים, תיעוד מכלי ראשון.
זה קשה מאוד, כי העיתונאי איננו בית משפט או חוקר משטרה, ואין לו סמכויות להוציא צווי הבאה או להאזין בסתר. לכן העניק בית המשפט העליון, בזַכּותו את אילנה דיין בפרשת סרן ר', הגנה חדשה וחשובה מאוד שנקראת "העיתונות האחראית". כדי לאפשר פרסום תחקירים ומידע בעל חשיבות ציבורית, עיתונאי יוכל לקבל את הגנת בית המשפט אם הוכיח שעמד בכללים עיתונאיים נוקשים: הצלבת מקורות, בדיקה מעמיקה, היעדר זדון, תום לב, ניסוח זהיר וכמובן בקשת תגובה הוגנת.
בבוקר שאחרי החגים, לפני שלושה ימים, התעוררתי בשבע בבוקר בתחושה חזקה שהיום הוא היום. "ממתין לפסק דין", נכתב באתר. שעה אחר כך התקשרה אליי עורכת הדין בירן. "יש פסק דין", ירתה. "קיבלנו 'אמת דיברתי' על הסמים, 'עיתונות אחראית' ושבחים על הזנות, מותר היה לך להגיד שהוא סרסור, כך שהתחקיר כולו קיבל את אישור בית המשפט". הקוץ בהחלטה היה כמובן שתי פליטות קולמוס שהשתמעה מהן טענה שמעולם לא טענו ביחס לסחר בסמים, אבל באתרי החדשות וברשתות החברתיות הבינו היטב מי ניצח ומי הפסיד.
שלב הסיכומים
עם איזה מסקנות יוצא אדם מבית המשפט? הנה מדריך קצרצר: רק מטורף יתבע דיבה. במחשבה שנייה, רק מטורף לא יתבע דיבה. כלי תקשורת עניים ועיתונאים מותשים יעדיפו להגיע לפשרה לא נעימה כדי להימנע מהליך דיבה ארוך, יקר ומסוכן.
ציוצים בטוויטר וסטטוס בפייסבוק הם חומר נפץ משפטי. רבע מהדיונים הוקדשו לציוץ שבו ייחסתי לחזן סרסרות, ציוץ שהוכר על ידי בית המשפט כהבעת דעה לגיטימית על בסיס התחקיר, אבל גרר שעות של התדיינות משפטית. היזהרו, עיתונאים, ובכלל: מארק צוקרברג לא יממן לכם את ההגנה המשפטית. שקלו מילים.
פתגם ניו־אייג'י שחוק מציע לרקוד כאילו איש מסביבכם לא רואה, ולשיר כאילו איש אינו שומע. המסקנה הניו־אייג'ית השחוקה שלי מהפרשה היא לבדוק, להצליב, לחקור להטיל ספק – אבל בסופו של יום, בלי פחד, לעשות עיתונות כאילו איש לא יתבע, וכאילו איש לא יקנטר, וכאילו איש לא יגיד "אבל הוא לא סחר בסמים, וגם תמר זנדברג עישנה גראס, ונערות ליווי זה עתיק, ובכלל – בבולגריה זה חוקי". כאילו ש"לא פלילי" זה אותו דבר כמו כשר למהדרין וראוי לשבח, וכאילו בין המושגים לא משתרע מרחב עצום, מרחב היעדר המוסר שבו מתנהל חלק גדול מדי מחיינו הציבוריים. בסוף, כמעט תמיד, הצדק כבר ימצא את דרכו בין ארגזי הפרוטוקולים.
(פורסם ב"מקור ראשון")
