גם אחרי שחצה את הרוביקון ובגדיו כבר התייבשו, בני גנץ עדיין מהרהר אם בחכמה עשה כשחצה. מתחת לביתו הוא עוד שומע את קריאות ה"בוגד" וה"שקרן". הנאצות שהוא סופג בשבוע האחרון משמאל כבר השתוו ואולי עברו את אלה שחטף מימין, והוא, כזכור, חטף בכמויות מסחריות.
הקליינט, כמובן, לא מקל על חייו. כמכונה משוכללת לאיתור חולשות וניצולן, נתניהו לוקח עכשיו את הזמן. האיום על חקיקה לא מטריד אותו במיוחד: מקורבי גנץ אמנם איימו בחידוש החקיקה נגד נתניהו אם המו"מ ייתקע, אבל שכחו להתעדכן אצל יו"ר הכנסת גנץ, שהחליט השבוע להקפיא את כל החקיקה הפרטית עד לאחר הפסח. בינתיים, המנדט שלו מאיים לפקוע, והזמן עובד נגדו.
אחרי ירח דבש קצרצר – אורכו כאורך הפגישה הלילית בת שבע השעות במוצ"ש – חזרה החשדנות. ההסכם הקואליציוני אמור להיות מהרזים ביותר בתולדות ממשלות ישראל, בשל מצב החירום. לכן הופתעו בכחול לבן כשהליכוד דרש שהפיקוח על ערוצי הטלוויזיה ייעשה בהסכמת שתי המפלגות. זה היה איתות אזהרה ראשון מצידם, שגם באמצע הוירוס הים אותו ים וביבי אותו ביבי.
אבל בכחול לבן עדיין לא מתחרטים. ההחלטה ללכת על ממשלה עם הליכוד נפלה בגלל מידע טקטי ותובנה אסטרטגית. ברמה הטקטית, גנץ הגיע למסקנה שברגע שהמנדט יעבור לנתניהו, הוא כבר ירכיב ממשלה ויותיר את כחול לבן באופוזיציה. חוץ מאורלי לוי חשדו שם בהנדל והאוזר, אולי גם בתמנו-שטה, שיאפשרו הקמת ממשלת ימין צרה.
ברמה האסטרטגית, מה שלא השתנה הוא ההבנה שעל אף הרפש והמשטמה, האינטרסים של נתניהו וגנץ נפגשים: שניהם אינם מעוניינים בחילופי הנהגה בליכוד, שכן זו תשלח את הראשון לפנסיה ואת השני לאופוזיציה. שניהם יכולים להשביע ממשלה רק בסיועו של השני. הם הבינו זאת היטב כבר בסיבוב הקודם, אבל היכולת להוציא דברים מהכוח אל הפועל הגיעה רק בסיבוב השלישי ובחסות המגיפה.
סיפוח מינימליסטי או בחירות?
החוק שיאפשר לנאשם לכהן כמ"מ הוא אולי הפרת ההבטחה הבוטה ביותר של גנץ: מילא לשבת בצוק העיתים תחת מי שהגדרת "הנאשם מבלפור", אבל לתת לו לכהן תחתיך כאשר אתה בבלפור והוא עדיין נאשם? ובכן, החוק הזה הוא דרישה של נתניהו, אבל אינטרס של גנץ: אם יגיע להיות ראש הממשלה, עדיף לו להתנהל מול גורם מרכזי אחד, גם אם עוין ובלתי יציב, מאשר מול אוסף מיליציות יריבות בליכוד. אם נתניהו הולך, מול מי בדיוק יגבש גנץ תקציב מדינה, או סתם רוב להצבעות? כל מה שיסכם עם אדלשטיין יסוכל על ידי סער וכץ, כל מה שישיג מול ברקת יאבד מול פטין מולא או מאי גולן.
בליכוד טוענים שדרישת הסיפוח איננה תרגיל לפיצוץ המו"מ, אלא תנאי מקדים שגנץ יודע עליו כבר חודשים. מבחינת גנץ, ההתעקשות היא כאב ראש וסימן מעודד גם יחד. זה כאב ראש, כיוון שרה"מ השני המיועד נרתע מהחלת ריבונות: קבוצות ההתייחסות המיידיות שלו הן השמאל הישראלי וצמרת הצבא, שתיהן מבועתות מהרעיון. אבל פוליטית זה סימן מעודד, כיוון שהוא מלמד שנתניהו מחפש מורשת, ומורשת מחפש מי שכבר רואה את הסוף. לגנץ עדיף לבלוע עכשיו הסכמה על סיפוח מתוחם, מינימליסטי יחסית שלא יביא לערעור הסכם השלום עם ירדן, ולא לפגוש אותו בעוד חצי שנה כתירוץ של נתניהו לפירוק הקואליציה וביטול הרוטציה.
אם נתניהו יתעקש לפוצץ את המו"מ הוא עלול לגלות שזה היה תרגיל אחד יותר מדי. הסקרים עדיין מחייכים מאוזן לאוזן אל הליכוד, שמגיע לארבעים מנדטים, אבל התמיכה הנרחבת ביותר בממשלת אחדות וסיום המשבר הפוליטי הגיעה משורות הימין. אפילו הוא לא יקבל בהבנה את חידוש המלחמות בין המחנות הניצים. ממשלה צרה לא תוכל להתמודד עם המשבר הנורא, ובבחירות יהיה ברור לכולם מי גרר אליהן. אחרי מיליון וחצי מובטלים יהיה קשה לשווק הצלחות כלכליות ואחרי ניצחון אפשרי מאוד של ביידן – קשה לשווק את נתניהו כמר אמריקה. בניגוד למוסר, הפוליטיקה דווקא מתגמלת על תרגילים כוחניים כאלה, אבל העולם שהכרנו יצא לחל"ת, ולא ברור מתי ישוב.
ערבות הדדית
אלמלא הוקלט בידי רב משוחח על בני גנץ, ואלמלא הודלפה ההקלטה 72 שעות לפני פתיחת הקלפיות, אולי היה ישראל בכר מנהל עכשיו מו"מ קואליציוני בזום. צלצלתי אליו השבוע לקבל חוות דעת אובייקטיבית, ממי ששימש שנים כאסטרטג המוערך גם של ראש הממשלה הראשון ברוטציה, וגם של ראש הממשלה השני בפוטנציה.
ב-2007, אמרתי לו, שכנעת את נתניהו שהדבר החשוב ביותר עבורו הוא להיות הגוש הגדול; ב-2019 שיננת לגנץ שהדבר החשוב ביותר עבורו הוא מפלגה גדולה. אז איזה בכר צדק?
אולי שניהם, אמר. הכניסה של גנץ היא נצחון הגושים: בלוק ימין יציב והומוגני, גם אם קטן מ-61, הצליח להתגבר על אוסף אקלקטי של מפלגות שנהנה מרוב בכנסת. מצד שני, בלי הקמת כחול לבן, גנץ לא היה נמצא על מסלול של ראשות ממשלה. הייתה קמה ממשלת ימין עם שותף קטן משמאל.
מה הלקח שתיקח מעונת הבחירות 2019/20, שאלתי. את זה שאידיאולוגיה ברורה היא מניע הצבעה חשוב גם היום, עם כל הדיגיטל. עובדה שהליכוד השיג את מספר המצביעים הגבוה ביותר בהיסטוריה, ומספר המנדטים הגבוה מאז 2003. בוחרים רוצים זהות, מניע ושייכות. לימין הייתה כזו, לשמאל-מרכז – לא.
יש אידיאולוגיה, הצעתי: רק לא ביבי.
רק לא ביבי זה לא אידיאולוגיה, הבחין בכר, זה מניע להצבעה. כדי לשרוד לאורך שנים גוף פוליטי צריך אידיאולוגיה מובחנת.
כמי שעבד עם נתניהו שנים ואז נגד נתניהו שנים, מה הסיפור שלנו איתו? זו אובססיה לאומית, או ויכוח אידיאולוגי נוקב שהולבש על מי שכרגע משמש כפרזנטור שלו.
"גם וגם. קודם כל, יש שלילה משמאל של האישיות שלו. אבל במישור העמוק יותר, ברגע שתזת הפרטנר הפלסטיני התנפצה, השמאל חיפש מיתר אידיאולוגי חדש למתוח ומצא אותו בדמות ביבי. במקביל, נתניהו הגדיר מחדש את הימין: אם פעם קו השבר היה מדינה פלסטינית כן או לא, היום זה גם בג"צ והמערכת המשפטית, אוניברסליות מול לאומיות, מלחמת העם באליטות, והזהות היהודית שחודדה עד הקצה. כשאנשים אומרים "לא ביבי", הם אומרים בעצם: את זה אנחנו לא יכולים לקבל.
"ביבי הוא הבריח התיכון של הימין. ביום שאחרי, כנראה לא תהיה אובססיה לאומית למחליפו. נתניהו יודע לחדד את התבניות של הימין, לקבוע: עד כאן זה המחנה שלנו ומכאן לא. אם סער או כץ יעמדו בראש הליכוד, הבוחר בהכרח לא ירגיש שהצבעה למפלגת מרכז היא נטישה. והנה הפרדוקס: מבחינה אלקטורלית הימין אחרי נתניהו ייחלש אבל מבחינה פוליטית, בלעדיו תהיה לימין גמישות גדולה יותר להרכיב ממשלות. עם פחות מנדטים יוכל להשיג קואליציה יותר בקלות".
האם ממשלת נתניהו-גנץ תתחם מחדש את הפוליטיקה בישראל? במקום שני מחנות שקולים יחסית של "ימין" מול "שמאל מרכז" נמצא עצמנו ב"ימין מרכז" גדול מול "שמאל מרכז" מצומק?
המרכז בישראל, בדינמיקה קרובה למתרחש בארצות הברית, נע מליברליות לפרוגרסיביות. קלינטון עשה את זה באמריקה. הוא נתן צורה ואידיאולוגיה למחנה. בארץ זה עדיין לא קרה. לפיד מנסה מאז 2013 לייצר מרכז ישראלי, אבל זה עוד לא הצליח כי הוא מתמקד בנושאי פנים. והפוליטיקה בישראל עוסקת בסוף בנושא הבטחוני.
האם זה נכון גם אחרי הקורונה, שאלתי. גם אחרי הקורונה, השיב. מחקרים שעשיתי בעבר הראו שהציבור הישראלי בתדר העמוק שלו דוגל בערבות הדדית, כל ישראל אחים. בחמש מילים: כלכלה חופשית עם רגישות חברתית. זה מה שהציבור רוצה. זה לא קפיטליזם אמריקני דורסני, אבל גם לא סוציאליזם. לסחורה הזו לא יהיה ביקוש בישראל גם אחרי שנוכל לצאת שוב מהבית.
ערכים לא משנים כשקשה
בנוסף לתפקידו כיושב-ראש מפלגה ותיקה בישראל, יאיר לפיד חוטא מעת לעת בכתיבת מאמרים. אחד מהם פורסם במקור ראשון לפני שנה, וקרא לציונות הדתית לעצור את מה שזיהה יושב-ראש יש עתיד כתהליך הקצנה מסוכן. במשך שנים הציונות הדתית חותרת להגיע להנהגת המדינה. טוב מאוד. שם מקומכם. אלא שהנהגה היא לא משרדים ותקציבים. הגיע הזמן להחליט לאן מסובבים את ההגה. לקיצוניות או לקירוב הלבבות?" והוא חתם באזהרה ידידותית: "אם אתם רוצים לדעת מה חושבים בציבור החילוני והמסורתי על הציונות הדתית… אז הנה מה שאומרים עליכם כשאין אף כיפה בסביבה: אתם סמוטריץ'".
והרי הודעה ליאיר לפיד: הנה מה שאומרים עליכם כשאין אף אחד בסביבה – אתם טיבי. הוא היה מנביאי שיתוף הפעולה עם הרשימה המשותפת. ערב הבחירות נשבע שלא יקים ממשלה אם האצבע ה-61 שתקים אותה תהיה של היבא יזבק או עם רפי פרץ. זו הייתה השוואה שערורייתית לכשעצמה, אבל הסלידה של לפיד מקיצוניות התגלתה כחד צדדית. האיש שהגדיר שנים את המרכז הישראלי מוצא עצמו בתום סיבוב הסרק הזה כאשר הוא בעד שת"פ עם תומכת השאהידים מבל"ד אבל לא עם הרב הראשי לצה"ל. זו לא הייתה "רק הצבעה אחת", אלא כמעט קואליציה: בוועדות הכנסת, בהצבעה על יו"ר הכנסת, בחקיקה נגד נתניהו.
השבוע, בניסיון להתנער רטרואקטיבית מהברית הזו, טען לפיד ש"החיבור הזה היה רעיון של בני גנץ". היו לו רגעים אמיצים מאלה. לפיד באמצעות עפר שלח היה הדוחף העיקרי לקואליציית העוועים עם הסיעה האנטי ציונית ביותר בכנסת. הבריחה מעידה על החרטה, שהרי אם אין שום חטא בברית הזו, גם אין סיבה להתנער ממנה.
איך זה קרה ללפיד? האם שכח את כל מה שהאמין בו אידיאולוגית וששיננו לו יועצי הסקרים שלו, שהדרך לשלטון עוברת במרכז-ימין? ערב הבחירות דחה בראיון רדיו את ההצעה שישתף פעולה עם המשותפת. "ערכים לא משנים כשקשה". רגע אחרי הבחירות, הערכים האלה השתנו. לפיד יודע היטב שגם אם מתעלמים מהפרת ההבטחות הבוטה וממתן הלגיטימציה לבל"ד, שום ראשות ממשלה לא תצמח משבירה כה פראית. בשבתו כראש האגף המיליטנטי של כחול לבן הוא שכח את כל מה שהטיף לו שנים, ובצדק, על המרכז הישראלי. אם הממשלה המיועדת תמלא את ימיה הוא ישלים שמונה שנים באופוזיציה. זה רמז ברור מהציבור: שנה מסלול.
