היו ימים שרשימות הליכוד והעבודה היו כמו תאומים סיאמיים: חבורה של כמה עשרות גברים אשכנזים חילוניים בגיל העמידה, לרוב עם דרגות במיל' על הכתפיים וסדר יום מדיני עבש.
זה נגמר: ברשימת הליכוד יש קבוצה אידיאולוגית ימנית מסיבית ומשמעותית, אלקין ולוין, רגב ואדלשטיין. ברשימת העבודה שנבחרה הלילה יש חבורה צעירה, נשית, שמאלית מאוד בנושאים כלכליים ויונית מבחינה מדינית. אין שם אף גנרל.
שתי המפלגות הגדולות החליטו להתנהג כמו קניבליות, ולאכול את השותפים שלהם למחנה: נתניהו נכנס חזיתית באבו מאזן וקורא למצביעי הבית היהודי להצטרף אליו "מול כל השמאל"; העבודה, עם בהלול, שפיר ויוסי יונה תנגן חזק מאוד על מצביעי מרצ, שנמצאת בבעיה.
ליכודניקים כמו רגב ודנון יתקשו מאוד אחרי הבחירות לשבת בממשלה שהרצוג הוא ראש ממשלה ברוטציה או שר חוץ, ולבני שרת משפטים. מהצד השני – קשה לראות את השרה שלי יחימוביץ' בממשלת סירוגין עם הליכוד או בממשלת אחדות. שלא לדבר על ישיבה עם ליברמן או בנט.
בקיצור, אפשר להיות מרוצה מהפריימריז בשתי המפלגות הגדולות. המצביעים יצטרכו לבחור בין שתי אלטרנטיבות מחודדות יחסית. מי היה מאמין שמאוסף שברי המפלגות וסיעות-האגו שהתייצב כאן למירוץ עוד נראה כאן מירוץ ראש בראש במספרים גבוהים יחסית. יש למה לצפות.
