מי ינהל את הסגר השלישי?
ספק אם מפגיני בלפור יחשבו על זה בדרכם מחר לירושלים הבירה, אבל דבר מה מוזר אפשר את חידוש המחאה אחרי כמה שבועות של איסור חוקי. מה קרה לנתניהו שהחליט לזנוח פתאום את הסטלינגרד שלו, הלא היא ההתנגדות בכל מחיר לקיום הפגנות רבות משתתפים? איך התיר, בלי קרב, את הקשר הבל-יינתק שבין פתיחת עסקים והשבת זכות המחאה כמעט במלואה? חודשיים של מאבק וצעקות, ופתאום כבר לא חשוב ציבורית ובריאותית להיאבק בהתקהלויות השבועיות?
הסיבה שנתניהו ויתר איננה נובעת מהתאהבות פתאומית בזמבורות הנשמעות היטב בבית פנימה, אלא דווקא בגלל רצון להאריך את הסגר ללא העול הציבורי של מאבק בנושאי חופש הביטוי. שני מאבקים ניהל בכחול לבן: אחד פוטוגני על זכות המחאה ואחד, מכריע יותר, על ההקלות במשק ובמערכת החינוך.
הסגר, על מיליון מובטליו, הוא טרמיט שמכרסם ביסודות התמיכה בליכוד ובימין. הראשון נתפס כגזירת טבע. לשני ישראל הגיעה די לבדה. את הסגר השלישי, אם יהיה, ינהל כבר ראש ממשלה אחר. לא תהיה הזדמנות נוספת.
ולכן, נתניהו איננו יכול להרשות לעצמו יציאה מהסגר עם אלפיים נדבקים ביום, שכן פירוש הדבר כמעט בודאות הוא גל תחלואה ענק, נוסף, בתחילת החורף. לעומת זאת, כל יום עיכוב בפתיחת הגנים והעסקים ייתן עוד זמן לירידת התחלואה. לו זה היה אפשרי, נתניהו ואדלשטיין היו משאירים את כולנו בבית שלושה שבועות נוספים, עד להגעה לכמאה נדבקים. תדהמה אחזה בפרקליטות כשנתניהו לא הגיב להקלטות שבהן תיאר היועמ"ש איך פרקליט המדינה שי ניצן "יכול להחזיק אותי בגרון". כל הפיד שלו קורונה, ולא במקרה.
ריסוק העקומה קריטי במיוחד למפלגת השלטון כי רק הוא יאפשר לה, אולי, להתאושש. כמו לוי אשכול שהעדיף בצורת בארץ על פני בצורת באמריקה, נדמה שנתניהו היה מעדיף אפילו לחטוף קורונה במקום טראמפ. מחלת הנשיא סיכלה את הפתעת אוקטובר: סדרה דרמטית, מהירה, של הסכמי שלום בין ישראל ובין חמש מדינות ערביות, אחת מהן לפחות הפתעה מרעישה. "אסון", סיכם נתניהו במילה אחת את חוות דעתו על ההידבקות בשדרות פנסילבניה.
כך שנתניהו נותר באופק ללא משהו להישען עליו: אם תהיינה בחירות השנה הן תגענה לפני ההתאוששות הכלכלית, לפני סיום הקורונה, אולי גם לפני החיסון. שום דבר טוב לא מאיים עליו.
תקציב 2021 או בחירות 2021?
הסגר השני נוצל לעבודות תשתית נרחבות במשרד ראש הממשלה. ממש מתחת לחדר ישיבות הקבינט התגלתה צנרת רקובה לחלוטין, שגרמה לדליפת ביוב מסיבית. דליפה, ריקבון, ריח לא נעים – שום דבר שלא ידענו על הממשלה הנוכחית.
השיפוצים יכולים להימשך בנחת: רק בטעות מסומן תאריך פיזורה של הכנסת ב-23 בדצמבר, המועד האחרון לאישור התקציב. אם בעוד שבוע, גג שבועיים, לא יובא תקציב 2021 להצבעה בממשלה כבר יהיה מאוחר מדי: אי אפשר לדחוס שלוש קריאות בכנסת לחודשיים בלבד. גם ממשלות מחשבות את קיצן לאחור.
אם בגלל מיסקלקולציה תתפזר הכנסת בתוך שבועות, כחול לבן תוכתר כגיבורה הטרגית-קומית של הדור האחרון בפוליטיקה: הסלמת המאבק – התפטרויות, מינוי פרקליט מדינה והקצנה רטורית – היא זו שתקצר את ימי הכנסת ותסכל את הסיכוי האחרון להפיכת גנץ לראש הממשלה. מצד שני, גם שתיקה והשלמה עם כל משוגותיו של השותף מבלפור לא התבררה כתכנית פעולה משתלמת פוליטית.
זו הייתה ההתלבטות האסטרטגית של השבועות האחרונים: גנץ, אל תפלו מהכיסא, תמך במדיניות מפויסת יותר. אשכנזי וניסנקורן דחפו את הקו הלוחמני. אם לא נשנה כיוון, הסבירו, נישאר בדצמבר הקרוב גם בלי הרוטציה וגם בלי המנדטים.
אם שר האוצר רוצה, אמר השבוע גורם באגף התקציבים המתרוקן, אפשר להביא תקציב לממשלה בתוך יומיים. אבל לליכוד יש בינתיים זמן. הצבעה על חוק לפיזור הכנסת היא הנשק המאיים היחיד בימ"חים של כחול לבן. ועדת חקירה לצוללות לא תוקם בממשלה, גם לא אי אמון קונסטרוקטיבי. האוזר והנדל בדרכם לגוש הימין ולא יתמכו ביוזמה כזו. בכחול לבן דווקא שררה השבוע אופטימיות: נתניהו לא זקוק עכשיו לבחירות אלא לזמן. אם יועמד עוד החודש על קרני הדילמה – בחירות עכשיו או רוטציה בעוד שנה – ייתכן שייאלץ להתקפל.
ובחרת במגפה
חבר הכנסת יעקב אשר מיהדות התורה אמור להיות הפנים הייצוגיות של המגזר החרדי: נציג האגף הליטאי הזהיר, עוטה המסכות, ראש עירייה מוצלח בעבר שמנהל כיום ביד רמה את ועדת החוקה של הכנסת.
ולכן דווקא סיפור קטן, מלמד על עומק השבר התודעתי שבו מצויה ההנהגה החרדית. ערב חג הסוכות ביקש משרד הבריאות למנוע התקהלות בסוכות: כשם שאסור לבקר בבית של משפחה אחרת, כך אסור יהיה לבקר בסוכתה, מחשש להידבקות.
אבל אשר החליט להתערב. "כמובן שסוכה נחשבת כמו סלון של בית שאסור לארח בו אנשים ולהתארח", התפלפל, "אבל אנחנו רוצים הבהרה לגבי התקהלויות מותרות. אני אבהיר: סוכה שהיא פתוחה, דהיינו לא מתוחמת מכל צדדיה אלא עד 51 אחוז דפנות, זו סוכה שניתן לקיים בה התקהלות מותרת במגבלת עשרים אנשים. מעבר לזה נראה אותה כהגדרת סוכה שמופיעה בתקנות, ואסורה".
נציגת משרד הבריאות לא הבינה את המלכודת שנטמנה לה. לאוזניה, 51 אחוז נשמע סתם מספר. אבל כל מי שבקיא בהלכות סוכה, כמו יו"ר הוועדה, יודע שזו בדיוק ההגדרה לסוכה כשרה: שתי דפנות ועוד משהו סמלי. מי שמתיר במרחב הציבורי הקמת סוכות "רק" של 51 אחוז, מרוקן מתוכן את האיסור שביקש להטיל. חברים לא יכולים לבוא הביתה? הקם סוכה כשרה למטה ברחוב, וארח אותם כאוות נפשך.
גם חבר הכנסת שלמה קרעי בקיא בהלכה, והוא הבין את השטיק. "שלא נהפוך את התקנות האלה לפלסתר", הזהיר. "המצב הזה הוא באמת מצב חירום. 51 אחוז דפנות ואז מותרת התקהלות… אני נגד להפוך את זה למקום לארוחות משפחתיות".
"לא, זאת לא הכוונה", אמרה נציגת משרד הבריאות. בחוקה היא מבינה, בסוכה כנראה קצת פחות.
הלך הרוח השובבי הזה הוא מה שהביא על החרדים את אסונם הנורא, זה הבריאותי שכבר מתחולל כאן וזה הפוליטי שעוד יכה בהם בעוצמה. אגפים נרחבים מדי במגזר סבורים שהם גיבוריו של סיפור חסידי: מרמים את הפריץ הגוי והרשע ומצילים את אנשי שלומם ב"הבה נתחכמה לו". אחד מכל מאתיים קשישים חרדים בישראל שחיו פה אשתקד נמצא עכשיו בבתי הקברות בגלל הקורונה, בגלל ההפקרות. כמה עוד יילכו לעולמם עד שתחלחל ההבנה שאפשר לתחמן את המדינה, אבל לא את הנגיף?
הדינמיקה הזו – הקצנה פראית של כמה חסידויות וחולשה נוראית של ההנהגה המרכזית – כבר הביאה את החרדים אל סף קטסטרופה פוליטית לפני שנתיים. האדמו"ר מגור הטיל וטו על חוק גיוס נדיב ביותר שהציע שר הביטחון דאז אביגדור ליברמן והגדיר אותו כגזירת שמד. יעקב אשר, כמו חבריו גפני וליצמן, ידעו שהחוק מצוין, אבל בחולשתם ופחדנותם לא העזו לומר "עד כאן". הם נגררו אחר חסידות גור – היום ספקנית קורונה – כל הדרך לפיזור הכנסת, שלוש מערכות בחירות וכמעט אל הקמתה של ממשלת אחדות חילונית. במערכת הבחירות האחרונה, כמה אירוני, הייתה סיסמת הבחירות של יהדות התורה: "ובחרת בחיים".
מפלגות הקורונה
קורונה: אורי שרף, כלכלן מחברת ייעוץ, בילה השבוע חלק ניכר מזמנו בהשוואה בין ההצבעה בבחירות האחרונות ובין אזורי התפשטות הקורונה. הוא צבע את הארץ פוליטית, לפי התפלגות הקלפיות. הנתונים לא מפתיעים אבל עדיין מאלפים: בראש הטבלה כמובן יהדות התורה וש"ס, שלהן 38% מכלל המאומתים. אחריהן הרשימה המשותפת, ימינה והליכוד עם כעשרה אחוז. כחול לבן ירוקה לגמרי: רק 7 אחוז מהמאומתים הגיעו מבסיסי התמיכה שלה.
בנט: תשע מאות אלף איש, לפי הסקרים, מתכוונים להצביע "ימינה" בבחירות, שליש מהם בכלל אנשי מרכז. מקובל לחשוב שהאתגר העיקרי שלו הוא נתניהו, אבל יותר סביר שהאיום העיקרי נשקף לו מכיוון לפיד וליברמן. אם סנטימנט אנטי חרדי יעמוד במרכז הבחירות, אין שום סיבה לחשוב שאלה יישארו במפלגה הציונית-דתית שעד עתה שותקת בנושא. מצד אחד, פופולרי מאוד ללכת בדרכי ישראל ביתנו ויש עתיד, מצד שני – בפעם האחרונה שפנה נגד החרדים, בברית עם לפיד, בנט התחרט על כך מרה. הוא יהיה חייב להכריע.
חולדאי: בשיחותיו הרבות לקראת הריצה לכנסת הבאה, ראש עיריית תל אביב רון חולדאי מנסה להסביר לבני שיחו את הצורך בעוד מפלגת מרכז-שמאל. באוזני כמה מהם הגדיר את המיזם "מפא"י החדשה", מן הסתם תיאור למפלגה שתתמקד בעשייה, תתבסס על אלקטורט ממרכז הארץ ותהיה פתוחה לשת"פ עם הדתיים והערבים.
תל מונד: המוני בית ישראל לא עוקבים בדריכות אחר הבחירות לראשות המועצה המקומית שאמורות להיערך בעוד חמישה שבועות. וחבל שכך, שכן מתל מונד תצא אולי בשורה שתשפיע על מועד הבחירות הכלליות לכנסת. השבוע פנה מתמודד מקומי לשר הפנים אריה דרעי בדרישה לבטל את הבחירות. הוא מונה שורה של שאלות בלתי פתורות: איך ייערך זיהוי המצביעים במסיכות? מה המדיניות בעניין היווצרות תורים להצבעה? האם תותרנה הסעת מצביעים? מה יקרה אם יתגלה לפתע בקלפי חולה מאומת? שר הפנים יידרש לספק החלטה משמעותית: אם ידחה את הבחירות ביישוב קטן יחסית, איך יוכל משרדו לאפשר קיום בחירות כלל ארציות בהמשך החורף? ואם בתל מונד אפשר פשוט להמשיך את כהונת הוועדה הקרואה, האם במקרה של פיזור הכנסת ממשלת מעבר תכהן לנצח? או שגם לישראל לא תזיק כרגע ועדה קרואה עד יעבור זעם.
