He imagines Palestinians are eager for peace and Israel’s government is at odds with its people
כאשר ממשל ביידן מדבר על הישראלים והפלסטינים, הוא מתאר שני עמים שאינם קיימים במציאות: לפי מר ביידן, העם הפלסטיני הוא שוחר שלום, מתנגד חמאס, מוכן לויתורים כואבים: עוד בראשית המלחמה ערך הנשיא הפרדה בין הנהגת חמאס ובין מיליוני העזתים: "הארגון לא מייצג את כל העם הפלסטיני", ויועצו הבכיר הוסיף: "להרבה מאוד פלסטינים אין דבר וחצי דבר עם ארגון הטרור הברוטלי חמאס. רובה המכריע של אוכלוסיית עזה ראוי לכבוד וביטחון".
בפועל, לפי סקר אוניברסיטת ביר זית, 59% מהאוכלוסייה הפלסטינית תומכים בטבח 7.10 באופן מלא, ועוד 16% במידה מסוימת (רק חטיפת תינוקות ולא רצח? רק שריפה ולא עריפה?). כאשר ביידן מדבר על הרשות הפלסטינית כנציג הלגיטימי של העם הפלסטיני, הוא בוחר לשכוח שאבו מאזן הוא דיקטטור שמונע בחירות, ושבפעם האחרונה שבה הלכו הפלסטינים לקלפי, ב-2006, הם בחרו בחמאס.
להבדיל, גם העם הישראלי, שמדמיינים בבית הלבן שונה מאוד מזה האמיתי. סגנית הנשיא האריס אמרה השבוע על ישראל משפט שהיה שמור עד היום לדיקטטורות: "חשוב לנו להבדיל או לפחות לא לערבב בין ממשלת ישראל ובין העם בישראל. האנשים בישראל ראויים לביטחון".
מר ביידן כבר חשב לבוא לכנסת, לדבר אל העם המתון לכאורה מעל ראשו של ראש הממשלה הקיצוני והמעצבן שלו.
אבל אם מר ביידן ידבר עם העם הישראלי מעל ראשו של מר נתניהו, הוא ישמע דברים שיפתיעו אותו. אכן, יש הבדל בין ההנהגה והאזרחים, רק בדיוק הפוך משחושבים בוושינגטון: הציבור הישראלי של אחרי שבעה באוקטובר ימני בהרבה מהמדיניות המוצהרת של ממשלתו. נתניהו תמך בעברו במדינה פלסטינית בהזדמנויות רבות – אך לפי סקר בפברואר 63% מהציבור מתנגדים לה בתוקף בכל מצב. הקבינט הסכים במשתמע שרשות פלסטינית מחודשת תשלוט על עזה, אך 73% מבעלי הדעה התנגדו לכך. השר בני גנץ אירח בעבר בביתו את יו"ר הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס, אך הישראלים לא שוכחים לו את הכחשת השואה הבוטה שלו. הממשלה מזרימה סיוע הומניטרי לאויב, אך בסקר בינואר 72% מהציבור מתנגד לכך. נתניהו התנער רשמית מהתיישבות יהודית מחודשת בעזה ומשליטה ישראלית ישירה, אך שני שליש מבוחריו תומכים בכך.
ישראל שהנשיא מכיר, תומכת הנסיגות העמוקות, פינוי היישובים ושתי המדינות, הפסיקה להתקיים בערך סביב האינתיפאדה השנייה בראשית המילניום: גם אז היה מדובר בהתפרצות פלסטינית אלימה שגבתה את חייהם של יותר מאלף ישראלים במקום מגוריהם, רצחה תינוקות, נשים וקשישים ללא הבחנה. ההבדלים היחידים הם שאז הובילו את הטבח "מתוני" הפתח ולא קיצוני חמאס, ושהטבח התרחש בהילוך איטי מייסר של שלוש שנים במקום בשמונה שעות של זוועה. מאורעות הדמים ההם הגיעו חודשים ספורים אחרי שראש ממשלת ישראל הציע למנהיג הפלסטיני למעלה מ-90 אחוז משטח יהודה ושומרון, פינוי רבבות מתנחלים, חלוקת העיר העתיקה בירושלים ושליטה פלסטינית על הר הבית. מחנה השמאל הישראלי קיפל מאז את דגל שתי המדינות והניף דגלים אחרים, שנוגעים יותר למדיניות פנים. כאשר ביידן טוען ש"נתניהו מזיק לישראל יותר משהוא מועיל לה" הוא מתייחס דווקא לנושא הכמעט-יחיד שבו רוב הציבור הישראלי דווקא מגבה את נתניהו: לא לרפורמה המשפטית שיזם, לא לסוגייה החרדית. לנתניהו הנושא הפלסטיני הוא הנושא הנוח היחיד כמעט אחרי שבעה באוקטובר.
לפעמים אני תוהה אם העימות המחריף בין ביידן ונתניהו איננו קונספירציה מתוחכמת שארגנו יחדיו כדי להציל אותם מהמפלה שחוזים להם הסקרים: נשיא ארצות הברית מתעמת עם ראש הממשלה כדי לחזק את בסיס בוחריו הפרוגרסיבי, המאוכזב, ערב בחירות גורליות מול טראמפ. ואילו נתניהו, אחרי שאיבד את היכולת לטעון שהוא חזק מול עזה מנסה להראות שהוא חזק מול וושינגטון.
אבל אם זו טקטיקה להפלת נתניהו – היא גרועה. כל מי שיירש אותו, יירש את דעת הקהל הישראלית. מוטב לממשל הדמוקרטי להכיר במציאות: הפלסטינים תומכים ברוב מכריע ברצח יהודים, והישראלים לא חושבים שאנשים כאלה ראויים בעת הזו למדינה.
למעשה, אולי כדאי ההפך: שנתניהו ידבר אל העם האמריקני מעל ראשו של הנשיא. לפי סקר הרווארד האריס, הציבור האמריקני תומך בישראל בפועל הרבה יותר מהמנהיג שלו, שמערים יותר ויותר קשיים על ניצחון ישראלי מובהק על אויב המערב חמאס. הציבור האמריקני, למשל, תומך ברוב גדול בפעולה ברפיח בעוד ביידן מתנגד, לשמחת חמאס. עם זאת, כישראלי חשוב לי להבדיל או לפחות לא לערבב בין ממשלת ארצות הברית ובין העם בארצות הברית.
