ביחד לחוד
"יש כלל בפוליטיקה: כשבנט ואני שותקים – סימן שמשהו קורה", אמר יאיר לפיד ביום השבעת הכנסת. מה זה אומר על המצב ההפוך, התדיר יותר, שבו לפיד ובנט מדברים? וחשוב יותר, כמו ששאלו פעם במדורי הרכילות: האם השניים עדיין כן? או כבר לא?
אין לקנא בנפתלי בנט, שאמור עכשיו לנטרל שתי פצצות שמתקתקות לפתחו, רצוי בלי שאיש יידע. הוא הבטיח בבחירות לא להישען על הערבים ולא לשבת עם החרדים. כעת איזנקוט מנסה להשביע ממשלת מיעוט בהישענות על רע״מ והמשותפת, וליברמן דוהר לממשלת 61 עם ש"ס ויהדות התורה.
לא שוחחתי עם בנט לאחרונה (כאמור, הוא שותק), אבל מצוקתו ברורה. ממשלה בהישענות על הערבים תהיה בראשות איזנקוט, ממשלה עם חרדים בראשות ליברמן. בנט יהיה זה שיספוג את כל הביקורת המוצדקת על הפרת ההבטחה, ובלי לזכות בראשות הממשלה. אפשר להניח שישמח לממשלת אחדות, שבה הוא שר בכיר (אוצר? חוץ?) ועם קדנציה שלמה לחשב מסלול מחדש.
לכאורה, מה מנע ממנו לעשות כמעשה ליברמן? כמו שהוא הודיע חד וחלק, ביום הראשון, שאין מה לדבר על ממשלת מיעוט, כך אמירה דומה של בנט בנושא החרדי היתה מחסלת את האפשרות שמנוגדת ב־180 מעלות למצע הבחירות שלו. רק ממשלת אחדות עם אמיר קטאר תהיה בעייתית יותר מבחינתו מאשר כניעה מוחלטת לחרדים.
ארבע בעיות מונעות זאת ממנו: ראשית, השותף. לפיד מעוניין בהחלפת נתניהו בכל מחיר, בכל הרכב קואליציוני. המסע המשותף הסתיים באכזבה רבתי, ספק גדול מאוד אם יחזור. יש הסבורים שהשניים כבר פרודים באותו בית פוליטי משותף, אבל מן הסתם אין להם עניין לחלוק עם הציבור את חילוקי הדעות. שנית, הסיעה. במאמץ לבלום את הסחף לאיזנקוט, רשימת בנט שנבחרה שמאלית מכפי שתכנן. אין בה אף דתי־לאומי, למשל. זה אומר פחות מרחב תמרון.
שלישית, הבייס. ספק אם בוחריו החדשים יאפשרו הליכה לממשלה עם נתניהו. ורביעית, וחמורה מכל: סוגיית האלטרנטיבה. אין לבנט אפשרות עצמאית ללכת עם הימין, כי 53+7 זה עדיין לא 61. ללכת לבחירות? מי שייתפס כאחראי לכך ישלם מחיר כבד. לכן איזנקוט וליברמן חצי מתעלמים ממנו, מנהלים את יוזמותיהם מעל ראשו, באמונה שהלחץ יעשה את שלו בהיעדר אלטרנטיבות.
ראש הממשלה לשעבר לא תמיד מצטיין בקלפי, אבל הוא אלוף הארץ בפוקר שאחרי הבחירות, גם עם יד בינונית. עד עתה הוא לא הציג את קלפיו. רק מתבונן בקלפים, מביט על פרצופי השחקנים האחרים, ושותק.
אס בוכה
מרים פרץ, כלת פרס ישראל, סמל לאומי של נחישות ותקווה ואם לשני חללי צה"ל, ומהשבוע גם לח"כ בישר!, סיפרה השבוע לחבריה בהלם מה קרה לבנה. אליסף פרסם פוסט בעד ממשלה ציונית, לכאורה דבר מובן מאליו. בתגובה, הוא ספג קללות ורפש כאילו הציע לשבת תחת בן גביר בקואליציה, ולא ביטא פשוט את עמדת המפלגה הרשמית.
חייו עוד קלים מאלה של נתניהו. בגיל 77 מוצא עצמו ראש הממשלה בעמדה לא אופיינית: הוא הנושא של המשא ומתן הקואליציוני, אבל לא הנשוא שלו. ובפשטות, מוטת השליטה שלו באירועים מוגבלת ביותר.
בדרך כלל, לנתניהו תמיד יש מה לתת: שריון, תפקיד, חיבור מעניין. כעת, בממשלת מעבר, עם 46 מנדטים ובלי המנדט החשוב מכל, שחונה כעת אצל איזנקוט, הוא מנסה לאסוף מודיעין על תוכניות הצד השני. במקום לאסוף עריקים מהצד השני, נפוצו בליכוד שמועות על עריקה בכיוון ההפוך. דוד ביטן מוזכר שם בחשש (הוא מכחיש, כמובן). אין לנתניהו ממשלה להציע לחרדים, אין לו תפקידים או אופק להציע לעריקים.
עם או בלי קשר, התדרוכים לאחר מכן מסביבת החרדים הפכו קשוחים יותר. וכך הגיע הנאום בהשבעת הכנסת. נתניהו הכין נאום מפויס יחסית, אבל בדרך הקצרה מלשכת ראש הממשלה לטרקלין שאגאל הוא הפך למה שהפך. זו אינה הפעם הראשונה השנה. מאז פרשה לפנסיה, שרה נתניהו נמצאת יותר ויותר שעות בעבודה של בעלה. כך גם הח"כ החדש יעקב ברדוגו והיועץ הישן נתן אשל. שלושתם נוקטים קו תקיף עד תוקפני. "ראית איך מרים פרץ מחאה כפיים לדברים?" שמחו בליכוד.
אבל היא לא בהכרח הקהל שלהם. מטרת הליכוד היא שבעוד חודשיים־שלושה, אם יסוכל הציר ליברמן־חרדים, יעמדו חברי הכנסת בגוש השינוי בבחירה בין ממשלת מיעוט והליכה לבחירות לבין ממשלת אחדות כשנתניהו ראשון ברוטציה.
ההיגיון של איזנקוט הוא שאם הולכים מייד לבחירות, זו אינה הישענות קבועה על הערבים אלא רק אפיזודה שמטרתה הוצאת נתניהו ממשרד ראש הממשלה. לשם כך הוא יזדקק לליברמן, אבל בעיקר לכל חברי סיעתו. האם ח"כים שמתנגדים בתוקף לממשלה עם ערבים יצאו מנאום נתניהו בתחושה שצריך לתת צ'אנס לאחדות? או בדיוק ההפך? די היה להסתכל בפרצופיהם של ראשי המפלגות בתמונה המסורתית. הם נראו כמו בצילום משפחתי בחתונה, כשהאבא והאמא גרושים והאחים והאחיות לא מדברים זה עם זה, והצלם, שלא מודע לכל זה, צועק: צ'יייייז!
הפוך עולם
"אנחנו לא מקפלים אף דגל", אמר גדי איזנקוט. לא מדויק: במקרה כזה יש דגל שיקופל – דגל התורה. ואין להם שום כוונה לעשות זאת.
כהלך מורעב וצמא במדבר, הפוליטיקאים החרדים מתבוננים עכשיו אל נווה המדבר של ליברמן ותוהים: זה אמיתי? או פטה מורגנה? האם יכול להיות שהאכזר שבפוליטיקאים, זה שידע את כל חולשותיהם מקרוב ואז השתמש בכך כדי לרדת לחייהם אפילו ברמת בקבוק השתייה המתוקה והצלחת החד־פעמית, הוא זה שמציע להם עכשיו הכל מכל כל?
החרדים תוהים אם זה טוב מכדי להיות אמיתי. השבוע נפוצה שם ההשערה שליברמן מציע להם הכל, ביודעו שאיזנקוט ובנט לא יוכלו להשוות, הכל כדי להיערך ליום שאחרי נתניהו בימין – אז הוא יגיע עם הסיעות החרדיות.
העסקנים החרדים רוצים שלטון. כמו בליכוד – ככה גם אצלם: ככל שמתקרבים למעלה, כך אוהבים פחות את נתניהו. הציבור, לעומת זאת, יתקשה לעכל לאורך זמן שותפות שנשענת על רב רפורמי, על יאיר גולן, על בנט ובכלל על מרכז־שמאל. מאז נאומו המפורסם של הרב שך, החרדים לא הצטרפו לממשלה בלי הליכוד, אלא אם כן היה לממשלה כזו רוב גם בלעדיהם. זה אינו המקרה כעת, וההשלכות ברורות. כדאי להזכיר שהרב לנדו, צעיר בכמעט 40 שנה, התנגד בזמנו לקו של הרב שך.
מה שהחרדים היו רוצים באמת הוא ממשלת אחדות איתם. הם מסיקים, ובצדק, שלאור החיזור המתחדש אחריהם, ובניגוד להערכות המוקדמות, סולחה בין שני הגושים הגדולים לא תעמיד אותם בתפקיד הכבש. מה שנראה בלתי אפשרי לעיכול לפני התפנית של ליברמן, הוא עכשיו אפשרי. מי ימחה מהאופוזיציה על הקלות לחרדים, איווט? יאיר גולן שנזכר השבוע שידו מושטת למי שכינה "טפילים"? אולי הערבים ידרשו גיוס לכל? או בן גביר?
הבעיה היא שזה לא תלוי בהם. איזנקוט וליברמן משדרים להם שאחדות לא תהיה. את כל הטוב הזה הם יקבלו רק אם יחצו את הקווים. הטעות עד עתה היא ההתמקדות שלהם רק בסביבת הרב לנדו. כך, למשל, מתהווה להם בעיה עם ח"כ מאיר פרוש. האדמו"ר מסלונים, זה שהכשיל את חוק הגיוס ונחשב פטרונו של פרוש, מסתמן כמתנגד נחרץ לכניסה לממשלה. שמרנות דתית וימניות שורשית משמשות כאן ביחד. ככל שזה תלוי בו, ממשלה עם השמאל לא תקום ולא תהיה.
אנחנו שנינו מאותו הבלוק
100 ישראלים יוצאים לקלפי ביום הבחירות, כולם בני יותר מ־22 וכולם הצביעו גם בבחירות הקודמות. 50 מהם הצביעו לגוש נתניהו בפעם הקודמת, 50 נגדו. כמה מהם שינו דעה בקלפי? אם עקבתם אחר הסקרים, בוודאי אחר הסיקור, אפשר היה לחשוב שיש רבים כאלה. הרפורמה, הטבח, החרדים. התשובה המדהימה לשאלה כמה אנשים מתוך המאה שינו צד: אחד.
כן, אחרי ארבע השנים הסוערות בתולדות המדינה, 99 אחוז מהמצביעים הצביעו לאותו בלוק. מחקר מעמיק של חברת TrendZone, גוף צעיר ובועט שסקריו בבחירות דייקו יותר מרבים אחרים, בחן את הקלפיות. מתוך כמעט 6 מיליון מצביעים, בחינה מדוקדקת של הקלפיות מגלה ש־51 אלף בוחרי הליכוד והציונות הדתית הצביעו הפעם לאיזנקוט, ליברמן ובנט; 18 אלף מצביעים עשו את הדרך ההפוכה. כל השאר אולי עברו מש"ס לנתניהו, או מנתניהו לסמוטריץ', או משניהם לווינטר, או פשוט נשארו בבית.
שאר התנודות נבעו מגידול פסיכי בהצבעה הערבית, גידול כמעט שווה בגודלו בין הקואליציה וגוש השינוי, וכמובן, מהעובדה שבפעם הקודמת שרפו מתנגדי נתניהו רבע מיליון קולות תחת אחוז החסימה, והפעם דווקא מפלגות תומכות נתניהו או כאלה שאינן פוסלות אותו שרפו 300 אלף.
מה שהיה הוא שיהיה, לטובת מי שבונה על עוד בחירות
המצב קפוא עד כאב: הדמוקרטים קיבלו בדיוק, אבל בדיוק, את אותו שיעור הצבעה שקיבלו העבודה ומרצ יחד בבחירות הקודמות. מפלגת ביחד של בנט ולפיד לא באמת הביאה קולות ליכוד, והפציצה באותם מעוזים ממש של יש עתיד של לפיד (שוהם, קדימה, מודיעין). מפלגת ישר! של איזנקוט ספחה את כל קולות המחנה הממלכתי של איזנקוט־גנץ וחצי מתומכי לפיד. למרות כל התחזיות המוקדמות, הליכוד התחזק איפה שהיה חזק ונחלש איפה שהיה חלש. בשדרות הימין עלה, בבארי ובכפר עזה האופוזיציה התחזקה. מעיון בתוצאות הבחירות בלבד, איש לא יכול היה לדמיין אילו זוועות התרחשו שם ואיך לא הותירו אף חותם פוליטי, לכאן או לכאן.
וזה מוזר, כי בהשבעת הכנסת בהחלט ניכרו השנים שעברנו. ח"כים שכולים, ח"כים נכי מלחמה, ח״כים פצועי הקרבות. הנבחרים השתנו – הבוחרים פחות. לתשומת ליבם של אלה שמתכננים עוד סיבוב בקלפי במאי הקרוב, ובטוחים שהפעם הכל ישתנה.
כאן מקפחים
בארה"ב של המאה ה־19 היה נהוג ששירותי כיבוי האש הם פוליטיים. שירותי כיבוי הוענקו קודם כל לתומכי המפלגה שמינתה את מכבי האש. שחורים שבתיהם נשרפו לא זכו למענה. אז, זה נראה היה הגיוני. 100 ו־200 שנה אחר כך, כבר מלמדים זאת בפקולטות למדעי המדינה כדוגמה להשחתה שהיום נראית מופרכת.
האומנם מופרכת? שני עובדי מדינה, אחד מכהן ואחת שפרשה, מערערים על ההנחה שהשירות הציבורי בישראל מסופק באופן שוויוני, ללא מורא וללא משוא פנים. בועז בלט, ראש אגף המודיעין והחקירות במשטרה, אמר בהקלטה שפורסמה השבוע שתיקים בישראל נשמרים במגירה ונשלפים כדי להפעיל לחץ על אזרחים או ליישר שוטרים שהעזו לחשוב אחרת. איילה חסון, מגישה בכירה בתאגיד השידור הציבורי, התפטרה אחרי שאולצה להתנצל שוב ושוב בשידור על דברים שאמרה בכלל במקום אחר.
בלט הסביר שחקירות מותנעות או מוקפאות ממניעים לא כשרים. חסון סיפרה ששידורים משרתים צד פוליטי אחד ממניעים לא ענייניים. קם לה תנא דמסייע לא צפוי: שבוע קודם לכן, במהלך משדר הבחירות שאירח אך ורק תומכי אופוזיציה, נשמע פתאום בשידור מתרגם לשפת הסימנים שאמר לעמיתתו, בלי לדעת שהוא משודר: "לא מוזר שכל הערב אין פה אף נציג לימין?". מוזר שהנהלת התאגיד לא העמידה גם אותו אל עמוד הקלון.
שידור שמופנה רק לצד אחד דינו כניתוחים שניתנים בפרוטקציה רק למגזר אחד. חקירות שאינן משמשות לצדק אלא לסחיטה, דינן כמכבי אש שלא מכבים שריפות אצל מי שהעז להצביע אחרת. האם צופי התאגיד מצד שמאל אינם מובכים מהעובדה שמיליארד שקלים בשנה מכספי כולנו נשפכים רק על ראשם? במה זה שונה מכביש שנסלל רק עבור מצביעי הדמוקרטים?
יגיד האומר "בוקר טוב, אליהו". הרי גם סמוטריץ׳ השקיע סכומי עתק בתומכיו ביהודה ושומרון, ועל הסובסידיות שניתנות לחרדים אין בכלל מה להרחיב. ההבדל הוא כפול. אחד, מדובר בפוליטיקאים שמצהירים מראש על כוונתם ונבחרים על בסיס זאת, לא בשירותי שידור והעמדה לדין שמתגאים בהיותם א־פוליטיים וענייניים.
שנית, את הפוליטיקאים אפשר להחליף ויחד איתם את סדרי העדיפויות שלהם. לעומת זאת, בית המשפט (עוד גוף שמעניק את שירותיו בעיקר לצד אחד) בלם בגופו כל התערבות "פוליטית" בדיוק באותם מקומות, תאגיד השידור הציבורי ומשרד המשפטים. זו היתה הגנה מופקרת שאפשרה להם להמשיך להפלות באופן בוטה קבוצות ענק בציבור, בעודם משתמשים בציניות במונח "השירות הציבורי".
לכן הדחתה בפועל של חסון הדהדה הרחק מעבר לרייטינג העלוב של משדרי החדשות של התאגיד, ודבריו של בלט בהקלטה זכו לאמינות גבוהה בהרבה מזו הירודה למדי של מערכת אכיפת החוק.