האדמו"ר מגור דוחף בכל הכוח להפלת החוק ולהפלת הממשלה. כבר שנה החסידות מתפקדת כסיעת אופוזיציה לכל דבר. אומרים שיש לכך קשר גם לסעיף בחוק ההסדרים שמחייב הטלת מס רכוש על נכסים פנויים. לחסידות יש נכסי נדל"ן אדירים שלא נעשה בהם שימוש, לרבות בארסוף. במקרה או שלא, מנכ"ל משרד השיכון מטעם גור, יהודה מורגנשטרן, נשאר בתפקידו וכתב דעת מיעוט חריפה נגד החוק. אם אין חוק גיוס אין תקציב, ואם אין תקציב אין מס. הרצון לנקום בנתניהו ולהביא את שלטונו אל קיצו הוא רק בונוס.
החלטת המועצת שלא להחליט מעניקה לנתניהו את הסחורה שבאמת ביקש, והיא לא תמיכה – אלא זמן. לו הודיעו שלשום על התנגדותם, הבחירות היו נערכות במאי. אם החוק יעבור – בספטמבר. מתן זמן למו"מ עם הפלג הליטאי פירושו שהדיונים בכנסת יימשכו, ושהתקציב בסבירות גבוהה יעבור. זה מה שרצו בליכוד, ובסבירות לא מבוטלת – זה מה שיקבלו.
השאלה לאורך השבוע היתה מי יגור מגור. אדמו"רים אחרים – בעלזא וצאנז – סבורים שיש לתת צ'אנס לחוק, או לכל הפחות לא לחרוץ את גורלו עכשיו. משחקים פה בערבוביה מאבקי שליטה באגודת ישראל, שאלת היחס לנתניהו, עוצמת ההתנגדות לגיוס בכל דרך ובעיקר היום שאחרי. הם מתכוונים להמשיך עם בלוק הימין בכל דרך. בגור לא מספרים מהן התוכניות לעתיד, אבל אם נחתם גט עם נתניהו – חייבים להיכנס לקשר זוגי עם דמות אחרת.
מרחץ דמים
170 אלף חברי ליכוד יגיעו אל הקלפיות בחודשים הקרובים. זה המספר הגדול ביותר שהיה למפלגה בישראל מאז ימי מפקדי הארגזים של שרון בליכוד, לפני יותר מ־20 שנה. ההנחה הרווחת היא שרובם חברים בקבוצות מאורגנות. אחרי הכל, לאורך רוב השנתיים האחרונות המגמה בסקרים היתה נטישה של מפלגת השלטון, ולא הצטרפות עממית רחבה אליה.
ליכוד חדש לחלוטין יבחר רשימה חדשה. מיותר לנסות לסקור אותו, או לערוך תחזיות לגבי זהות הנבחרים. כעשרה פוקדים מרכזיים יקבעו את צמרת הרשימה ויגזרו פנסיה מוקדמת על רבים אחרים.
כבר 20 שנה לא היה לחץ אטומי כזה במפלגה. אז, ב־2006, התמודדו כ־30 ח"כים ושרים על כעשרה מקומות ריאליים, כי הליכוד התרסק בקלפי לשפל חסר תקדים. עכשיו המפלגה מתאוששת בהדרגה ומתקרבת להישג מהבחירות הקודמות, אבל מספר הנפלטים יהיה גדול עוד יותר.
הסיבה היא החוק הנורבגי, שהוכנס לשימוש באופן סיטוני. בעטיו, יש 43 שרים וח"כים שמתמודדים, במקרה הטוב, על 20 מקומות ריאליים. נתניהו עצמו משוריין, הוא מבקש עוד חמישה שיבוצים ריאליים. לגדעון סער שמור המקום ה־15. זה אומר שגם אם הרשימה הארצית תורחב משמעותית, מחצית לפחות ילכו הביתה.
אפשר כבר לסכם שהחוק הנורבגי שיפר את איכות החיים של הליכודניקים הבכירים, אבל פגע קשות באיכות השלטון של הליכוד. שרים לא צריכים לבלות בכנסת לילות שלמים, אבל מחליפיהם, אותם עובדים במשמרת לילה, מצויים בפרק פרוע במיוחד של "הישרדות". זו הסיבה, למשל, שבגינה במפלגה שהתגאתה פעם בשוק החופשי יש קבוצה שמנסה פעם אחר פעם לסכל כל רפורמה צרכנית חשובה. מדאגה לקרטל החלב שבגללו המדפים בסופר ריקים, דרך יוזמות סוציאליסטיות להוזלה ממשלתית של מוצרי היסוד ועד למאבק לביטול הפטור ממע"מ על רכישות ב־150 דולר מחו"ל. המשמעת הקואליציונית בשלב הזה היא המלצה בלבד. מבחינתם, הקדנציה כבר הסתיימה והפריימריז כבר החלו.
פרשת משפטים בושה
אביחי מנדלבליט, שעקבותיו נעלמו עם פרוץ פרשת הפצ"רית, סוף־סוף יצר קשר. הוא בא השבוע לאולפן לקונן על קץ הדמוקרטיה, אך אז נתקל בפורמט שפחות מוכר לו: שאלה קשה. קרן מרציאנו שאלה אותו איך הוא עצמו קבע בזמן בנט־לפיד שמספיקה החלטת ממשלה כדי לסגור את גל"צ, אך כעת יורשתו בהרב־מיארה דורשת לעשות זאת בחקיקה ראשית.
"לא, לא", הגיב מנדלבליט, ואז נתקע: "אני מציע לקרוא את חוות הדעת ש… האמת שאני לא כל כך זוכר אותה, את כל הפרטים, אבל היא לא כזו פשוטה, לא כזו פשוטה. קטעו איזה רכיב מאוד קטן, ו… ו… ו… ו… הביאו אותו. אני, אני לא נכנס עכשיו ספציפית להחלטה של גל"צ דווקא, אבל, אבל אני חושב ש… ש.. מדובר ב.. מדובר ב… חוות הדעת שלי גם כללה את האמירה שמדובר בשידור ציבורי, הסיטואציה הזו של להפסיק את שידורי גל"צ היא בעייתית מאוד".
אה, אז למה לא אמרת קודם?
מנדלבליט הוא ההפוגה הקומית באירוע הרציני של יורשתו. התשובה שהגישה היועמ"שית בשבוע שעבר, ושדרשה למעשה להורות לנתניהו לפטר את השר בן גביר מתפקידו, היא מסמך מדהים בחוסר המודעות ובאנטי־דמוקרטיות שלו.
בין הנימוקים להדחת השר מופיעה פנייה של בן גביר למפכ"ל, בבקשה לחדד את המדיניות שלפיה אין לאפשר חסימת צירי תחבורה מרכזיים. בהרב־מיארה מעיזה לנופף בממצא המרשיע. תחזיקו חזק, השר דרש אכיפה שוויונית של הכללים. חוצפה אנטי־דמוקרטית שכזו, שכן לפי היועמ"שית, "הפעלת הסמכויות נגזרת ממאפייניה של כל הפגנה… בנסיבות הקונקרטיות בשטח".
דרישת בן גביר לשוויון נוסף, בהר הבית, מהווה גם היא עילה להדחה: "השר התבטא בכמה מקרים בדבר שינוי במדיניות באשר לתפילות יהודים בהר הבית, זאת הגם שהמדיניות בהקשר רגיש זה נקבעת על ידי הממשלה ולא השתנתה שנים".
אבל הקביעה מרחיקת הלכת ביותר היא שלשר אסור לצייץ ביקורת עקבית על מח"ש או על בית המשפט: "כאשר השר האמון על שלטון החוק יוצא באופן שיטתי, עקרוני ומיידי נגד פעילות מערכת אכיפת החוק כשפעילות זאת אינה תואמת את עמדתו הפוליטית של השר, יש בכך פגיעה משמעותית בעקרון שלטון החוק… השר אף תקף שופטים באופן שיש בו לפגוע בשלטון החוק". והשורה התחתונה: "התייחסות השר למקרי חקירה קונקרטיים במקביל לפתיחת החקירה תוך תמיכה בלתי מסויגת בחשודים, בפרט שהיא נשמעת מפי השר האמון על שלטון החוק… משמיעה לשוטרים מסר בדבר כשרות פעולתם של החשודים".
אם לשרים, ובפרט לשרים שממונים על מערכת אכיפת החוק, אסור לפקפק בשיקול דעתה, קצרה הדרך להדחתו של השר יריב לוין. אחרי הכל, גם הוא הביע "תמיכה בלתי מסויגת בחשודים", ואפילו ב"נאשם נתניהו". גם הוא "תקף שופטים באופן שיש בו לפגוע בשלטון החוק". כך נראית דיקטטורה שבה אסור לבקר את השליטים.
כי דיקטטורה מתפתחת כשבמקום חוק שווה שמופעל על אנשים שונים, מופעלים חוקים שונים על אנשים שווים, כשהשליט משנה את הכללים מיום ליום, בלי הסבר ובלי הליך סדור ושקוף. ישראל אינה דיקטטורה משפטית, עדיין, אבל היא התקרבה לשם השנה. בכל נושא שעל סדר היום, מה ששולט הוא ההשקפה הפוליטית, ולא עקרונות משפטיים. כשרוצים, הסדרים רעועים עתיקים שמודבקים במסטיק משומש הופכים קדושים ואין לגעת בהם (כמו למשל קיום גל"צ, הסדרי התפילה בהר או דרך מינוי היועמ"ש), ואילו חוקי יסוד שחוקקה הכנסת בשלוש קריאות וברוב מוחלט מבוטלים כמו החלטה של פקיד ביטוח לאומי.
משבר חוקתי הוא דבר נורא. אבל אם בג"ץ יתפתה לפוצץ את המטען שהניחה לפתחו היועמ"שית בהרב־מיארה – הדבר יהיה באחריותו בלבד. ראש הממשלה חייב להבהיר בהקדם ובאופן הנחרץ ביותר שהטירוף הזה ייעצר.
