הבהלה שאחזה ברע"מ אחרי דברי ראש הממשלה השבוע על הוצאת חלקים נוספים מהאחים המוסלמים מחוץ לחוק, היתה מוקדמת מאוד. מעבר לכך שלא נעשה כל צעד ממשי כדי לפסול את התנועה מריצה לכנסת, האינטרס הפוליטי של נתניהו הוא דווקא שהייצוג הערבי יהיה הפעם כמה שיותר גדול, לא להפך. על פי רוב הסקרים, גוש הימין רחוק מאוד מהשגת רוב, כך שהמפלגות הערביות מסייעות לו לחסום את האופוזיציה הציונית. הן עמית, לא טורף.
לפיכך נתניהו אולי יצטער לשמוע שהמגעים להקמת רשימה משותפת נקלעו למבוי סתום. בחד"ש אין עם מי לדבר, כי איימן עודה פורש ומחליפו טרם מונה. את מהללת ה"שאהידים" עאידה תומא סלימאן צפוי להחליף ג'פער פרח מארגון מוסאווה, ולידו אפילו היא תיחשב מופת של ציונות. המשותף בינם לבין רע"מ שוחרת הקואליציות כמעט לא קיים. מה יעזרו עוד כמה מנדטים, אם לא מסכימים מה לעשות איתם?
אחמד טיבי רמז השבוע שמאחורי הפיצוץ במגעים עומדת מזימה יהודית: "אמרו לי חברים באופוזיציה שהם מעדיפים שהערבים לא יעברו את העשרה מנדטים". ככל הידוע, הוא התכוון לבנט. במפלגות הערביות טוענים לברית סודית שלו ושל עבאס. בנט מונע סכנה אסטרטגית לסיכוייו הפוחתים גם כך להשיג 61 מנדטים, עבאס מרוויח עצמאות ויכולת תמרון לקראת המשא ומתן הבא. הוא רואה בעיניים כלות את ההתעקשות מולו בכל ראיון על קריאות לפירוק חמאס, אבל משוכנע שכשיצטרכו, כולם יקראו לו. הוא כבר בוגר שבועות פומביות לא לשבת איתו, שהסתיימו במסע חיזורים חוצה מחנות עם סגירת הקלפיות.
האם בכל זאת עוד עשויה לקום רשימה ערבית משותפת? כן, אם נתניהו יתקרב בכל זאת אל המנדט ה־61. במקרה כזה איחוד ערבי יהפוך ממותרות למהלך חירום בלתי נמנע.
מה אתם רוצים?
נתניהו מכהן כאן כבר שנים כה רבות, שאין פרשה שאין לה תקדים בעברו, או תקדים הפוך, או לכל הפחות משהו שמתחרז. עם תשעה שרי ביטחון ושמונה רמטכ"לים ששימשו תחתיו, הדוגמה הבולטת ביותר היא פרשת הרפז. זה היה אירוע חריג ביותר, כי ראש הממשלה עצמו, דמות שירידה לפרטי פרטים לא זרה לה, נעדר לחלוטין מהאירוע. ברק ואשכנזי נלחמו זה בזה במשך שנתיים, אבל ראש הממשלה לא אמר מילה. שני הניצים ציפו לגיבוי, שלא הגיע.
כאז כן היום, נתניהו אינו מחווה דעה. אולי נוח לו שישחקו הנערים לפניו, ישחקו ויישחקו.
אומרים שילדים שהתעללו בהם, הופכים להורים מתעללים. יש קווי דמיון בין הזובור התמוה והמופרך שמעביר ראש הממשלה את שר הביטחון שהוא מינה לבין הזובור המוגזם והפומבי שמעביר שר הביטחון את הרמטכ"ל שהוא מינה. נתניהו עוקץ לאחרונה את כ"ץ בכל הזדמנות, משפיל ומשפיט אותו. כ"ץ לא חלק על דעתו של נתניהו באף נושא, ובכל זאת חטף בפתח ישיבת הממשלה בשבוע שעבר: "מתקפת פריימריז, מתקפת ציוצים שאני לא זוכר בנושאים ביטחוניים". חדי האוזן שמו לב כבר בישיבת הכנסת ההיסטורית עם טראמפ, ערב שמחת תורה, ששר הביטחון לא הוזכר כלל, נוכח־נפקד. האם נגמרו האויבים שצריך להמציא אחד כזה בכוח?
באותה מידה לא ברור מדוע כ"ץ בוחר להשתלח באייל זמיר שוב ושוב. ההודעות הפומביות על ראשו של הרמטכ"ל החלו 19 יום אחרי שנכנס לתפקיד, כששר הביטחון מחה על חקירת יקיר הימין, תא"ל אורן סולומון, וזכה לתגובה מהירה ש"הרמטכ"ל לא מקבל הנחיות בתקשורת". אחר כך הגיע ביטול פומבי (ומוצדק מאוד) של הופעת הפצ"רית בכנס לשכת עורכי הדין, ובין לבין עימותים פומביים על מינויים. יכול להיות שנתניהו צודק וכ"ץ חתרן, יכול להיות שכ"ץ צודק וזמיר מסרב לקבל מרות. אבל כל בר דעת רואה ששר הביטחון מעולם לא חלק בפומבי על דעת ראש הממשלה, ושהרמטכ"ל מקפיד מאוד בנושאים שחשובים לשר הביטחון. למרות שוועת קפלן ו"הארץ", הוא מסרב לומר את המילים "ועדת חקירה ממלכתית", ולא צייץ כאשר כ"ץ החליט לסגור את גל"צ, בניגוד להמלצתו שלו. סביר יותר שנתניהו וכ"ץ פשוט מסתובבים כל כך הרבה שנים עם פטיש, שכל כפיף נראה להם כמו מסמר שיש להכות בראשו.
ורק הצופה מהצד תוהה לעצמו: נגמרו כל בעיות המדינה והביטחון, שאפשר להרשות כאלה מתחים בצמרת? והרי נתניהו הוא שהסתובב מאושר אחרי שהחליף את גלנט בכ"ץ, וכ"ץ התגאה במינוי של זמיר במקום הלוי. אם שניהם בחרו גורי חתרנים כאלה, מה זה אומר על כושר המינוי שלהם?
בינדר, דאן דאט
לשכת הרמטכ"ל היא הכותל של הצבא, אבל אפילו היא לא ראתה עוד אלופים בוכים. זה קרה השבוע, כשהרמטכ"ל הודיע לכמה מהם שלא יוזמנו לשירות מילואים. מהצד זה נראה כמו עונש סמלי חסר משמעות, לא תואם את ממדיו ההיסטוריים של המחדל. אבל המודחים ראו בכך עלבון נורא, כתם בל יימחה. אחד מהם פרץ בבכי כשקיבל את הבשורה. הרגת אותי ואת המשפחה שלי, אמר.
אנשי הרמטכ"ל יודו שהתוצאה לא היתה מיטבית. הציבור מתקשה להבין כיצד הכישלון הגדול בתולדות צה"ל מסתיים בשתי הדחות של קצינים מדרגי ביניים. הסיבה לכך נעוצה בהחלטה עקרונית לגדר את חקירת המחדל ל־7 באוקטובר עצמו. אחרת, מאות אנשים היו מועמדים להדחה, וזמיר היה צריך להדיח ממילואים גם את שני קודמיו, הלוי וכוכבי.
אחר כך נכנס השיקול המבצעי של השארת ראש אמ"ן, שלומי בינדר. הטענה היתה שהדחתו כעת תגרום נזק ביטחוני, אבל התוצאה מוזרה. עיוות נוסף נוצר בגזירה שווה בין ראש אמ"ן הוותיק אהרן חליוה, שלא סבר שיש לנקוט פעולה, לבין מפקד פיקוד דרום הטרי ירון פינקלמן, שדהר בלילה מביתו בצפון אל הפיקוד.
האם יש לרמטכ"ל זמיר, כלקודמיו, בנים יקירים שהוא רוצה לשמור עליהם? התשובה, כמובן, חיובית. שניים מהם, בינדר באמ"ן וטישלר בחיל האוויר, נהנים מתמיכה גם בממשלה. אבל מעבר לכך, הרעיון המסדר היה לאפשר לצה"ל להתקדם מתחקירים שהחלו עקום ושנמשכו בלי סוף. החשד שלו הוא שהמטרה היא להותיר את הצבא בבוץ לתקופה בלתי מוגבלת, ועל כך יצא קצפו.
ייתכן ששגה בתגובה החריפה כלפי דרג מדיני. יש דברים שרמטכ"ל לא אמור לפרסם דרך דובר צה"ל כלפי פוליטיקאים, גם אם הגיע לו עד כאן. אפשר גם להניח שהצבא ישרוד 30 יום בלי מינויים, בלי שהדבר יגרום "נזק ממשי לביטחון". אולי העימות המיותר הזה יסמן הפוגה ארוכה יותר בצמרת. בכל זאת, קצת מוזר שמהשבוע הזה יזכרו את מה שקרה לרמטכ"ל צה"ל, ולא את מה שקרה לרמטכ"ל חיזבאללה.
פיצול הכרחי
לכל אחד יש מטלות בעבודה שהוא שונא. סימן מעיד: דוחים ודוחים את ביצוען, עד שהערימה המתגבהת מאיימת להקריס את השולחן. היועצת המשפטית לממשלה, נטולת כל ניסיון בפלילים, כנראה משתעממת מאוד מהחלק התביעתי בעבודתה. אפשר להבין אותה. יש הרבה תהילה בהתנגחות בממשלה יום־יום, בהנפקת חוות דעת על חוסר חוקיות, בעוד מכתב טוב כזה נגד יריב לוין או איתמר בן גביר. זה החלק בעבודה שלה שהיא מאוד אוהבת. לראיה: ההודעות שיוצאות 24/7, גם בשעות שאנשים רגילים כבר יושבים בהן עם כוס יין אדום מול נטפליקס, או מבשלים לשבת. כך נראית תשוקה למקצוע.
לעומת זאת, כאשר מדובר בגורלם של בני אדם החשודים בפלילים, ליועמ"שית יש אפס מוטיבציה ואת כל הזמן שבעולם. אביר קארה המתין 20 חודשים מייסרים להחלטתה בתיק שאין פשוט ממנו, הצבעה כפולה. היא עינתה אותו, ולא קיבלה החלטה עד שפרסום עיתונאי גילה את עומק המחדל. ח"כ חנוך מילביצקי חמק, כנראה, מאישום באונס, כי היא התמהמהה שנה בזימונו לחקירה, עד שהעדה נגדו נעלמה ברוסיה. היא נזכרה לעשות זאת רק כשמילביצקי קודם ליו"ר ועדת כספים, ולפתע נהיה דחוף לבלום את מינויו.
הסחבת ועינוי הדין נמשכים ללא כל אפליה בין אוהב לשונא. מ"מ נציב שירות המדינה לשעבר, רואי כחלון, תלוי באוויר כבר עשרה חודשים משום שהיועמ"שית לא טורחת להחליט אם לזמן לעדות דמות מפתח בפרשה, אם לאו. מנגד, אפילו את ההחלטה בעניין נאמנה, כתב חדשות 13 אביעד גליקמן שחשוד בתקיפה, עיכבה חודשיים וחצי. למה? ככה.
בהרב־מיארה כמובן אינה היחידה. קדם לה אביחי מנדלבליט, שבישל את אריה דרעי שש שנים תמימות על אש קטנה בין תחילת החקירה לבין ההחלטה על הסדר טיעון. כאשר היה מדובר בנושא שלו עצמו, הוא השתגע למה שי ניצן מתעכב ו"מחזיק אותי בגרון". כמה חוסר מודעות.
אז למה היא נזעקת כל כך מפיצול התפקיד לשניים, תובע כללי ויועץ משפטי? כי הם יכולים, כמובן. אף גוף אינו אוהב לוותר על סמכויות, והיצור השלטוני שאין דומה לו בעולם כולו, יועמ"ש שהוא גם תובע כללי, יודע שמקור כוחו הוא בעובדה ששרים לא יעזו להיאבק בו כשגורלם האישי נתון בידיו.
לפני שמשרד המשפטים הוא מגן הדמוקרטיה, שומר סף ועוד כינויים פומפוזיים, הוא יחידה ממשלתית בעלת סטנדרט שירות עות'מאני. ממש כשם שהשירות בבג"ץ הידרדר משמעותית, וההליכים התארכו משמעותית מאז נפתחו שעריו לכל ג'ינג'י. קצת פחות זעם קדוש, קצת יותר עבודה שחורה.
