תפיסת העולם החרדית היא להשתמש בשירותי ה"מדינה" ובתקציביה, אך לא להשפיע על כיוונה ולא חלילה להיות המדינה • חוק הגיוס של ביסמוט נותן להם בדיוק את כל זה, בלי שהם נדרשים להביא מתגייסים לבקו"ם, ומטרתו אחת: למשוך זמן לקואליציה בדמדומיה • תמיכה בו עלולה להביא לקריסת הצבא והכלכלה • וגם: לקרבות האגו של האופוזיציה יש מרוויח אחד, שתמיד לוקח את כל הקופה
ימתין לממשלה הבאה
התכונה העיקרית שמפרידה בין מנהיגים לסתם אזרחים היא היכולת להבחין בין עיקר לטפל. עיתונאי יכול לצייץ בבוקר בעד גיוס חרדים, בצהריים בעד מיגור חמאס ובערב להציע חוקה בהסכמה רחבה. אבל ראשי ממשלה חייבים לקבוע סדר עדיפויות. וכשאתה גבוה בצמרת, הדבר הפחות חשוב הוא לפעמים בעל חשיבות עליונה בעצמו.
כזה היה סיפור גיוס החרדים במהלך המלחמה. היה מרתיח לשמוע שבכירים ביהדות התורה התקשרו למשרד האוצר בשבוע הראשון של המלחמה כדי לוודא שההעברות לישיבות נמשכות ללא הפרעה. היה מקומם להאזין בשנתיים האחרונות לאוסף השטויות של גולדקנופף, פרזנטור של שטייטעל. היה נורא לראות את השלטים "נמות ולא נתגייס".
ובמקביל, היה ברור שהליכה מול החרדים עם הראש בקיר לא תוביל לגיוס, אלא לכל היותר לפירוק הממשלה, וכתוצאה מכך לעצירת המלחמה, לתבוסה לאומית ולהישארות חמאס וחיזבאללה על הרגליים. זה דבר קשה לעיכול כשאתה מילואימניק שקורע את עצמו בעזה, או אשת מילואימניק שכורעת תחת הנטל, אבל הצלחת המאבק לפני שנה היתה הופכת ניצחון פירוס, אידיוטיזם שימושי בשירות שוחרי התבוסה.
באותה הנשימה בדיוק, הנצחת המצב הקיים כעת, אחרי שהסתיימה המלחמה, היא אידיוטיזם שימושי בשירות תומכי ההשתמטות. הצבא לא ישרוד והכלכלה לא תעמוד אם לא יחול שינוי מהותי במדיניות התמריצים בישראל. כיום היא מוכוונת כולה לייצור התנאים שמאפשרים למגזר החרדי לא להתייצב לשירות צבאי, וכתוצאה מכך גם לא להשתתף בשוק העבודה.
החוק שמוצע על ידי הקואליציה, שזכה לכינוי "חוק ביסמוט", לא יביא מזור לבעיה. ראש הממשלה מבטיח שיביא 10,000 חיילים חרדים בשנתיים. לו יהי. בפועל, החוק יגזור עיצומים רק אם יגויסו בשנתיים האלה פחות מ־7,500 חיילים. תורידו עוד 1,000 משרתי שירות לאומי שמוכרים כחיילים – ותגיעו ל־3,000 חיילים בשנה, שזה בדיוק מספר המתגייסים השנה, בלי החוק.
אבל בתמורה, תרד מצוואר העסקונה החרדית החרב החדה ביותר אי־פעם: עיצומים כלכליים אישיים ומוסדיים, ועוד תוך כדי ממשלת ימין על מלא. בפעם הראשונה, הם באמת עם הגב אל הקיר. אם מטרת החקיקה היא הישרדות פוליטית ומיצוי ימי הממשלה – אז החוק מצוין. אם המטרה היא להציל את הכלכלה ואת הביטחון – אז הוא רחוק מלהספיק.
בניסיון לפתור את מצוקת המשרתים, עולות כעת יוזמות רבות לשיפור תנאי הסדיר, הקבע והמילואים. שר האוצר סמוטריץ׳ שופך מיליארדים. זה חשוב ונכון מוסרית, אבל לא רלוונטי לבעיה החריפה שעל הפרק. מדוע, למשל, משפחה שאחד מבני הזוג שבה לא עובד זוכה להנחה משמעותית בארנונה? אין הכוונה למובטלים מאונס, אלא מרצון. רוצים ללמוד תורה? אשריכם. למה שאר תושבי העיר צריכים לממן זאת?
התשובה היא: כי המפלגות החרדיות מונות בכנסת הנוכחית 18 מנדטים, שמחזיקים את הרוב הקואליציוני. בלעדיהן, ובשל האובססיה הרל״ביסטית, לא היתה לנתניהו ממשלה, וספק אם אפשר היה להגיע להישגים הצבאיים – מטהרן ועד ביירות. אבל איתן לא ניתן יהיה להגיע לחוק שיביא לגיוס אמיתי. טיוטת ביסמוט היא ההוכחה: הוצאו כל הסנקציות הכלכליות המיידיות. מה נשאר? איסור טיסה לחו״ל, איסור רישיון נהיגה, ובקיצור – עיגון בחקיקה של מה שכל משגיח בישיבה רוצה מהתלמידים שלו.
ההגדרה "מיהו חרדי״ עברה רידוד משמעותי, הדרישה לחיילים קרביים נעלמה, הפיקוח ניתן לוועדה צה״לית־חרדית שלשני מרכיביה יש ניסיון עשיר בעיקום האמת. בסיבוב הקודם, כזכור, נמצאו חיילים דרוזים שהוכרו כחרדים כדי לעמוד במכסות.
הממשלה הזו לא מסוגלת לחוקק חוק אמיתי. גם המתווה שהושג ערב התקיפה באיראן היה רמאות מוסכמת: החרדים לא התכוונו לעמוד בו, ואדלשטיין לא התכוון להסתפק בו. פשרה לא תהיה, ובעוד כמה שנים כבר יהיה מאוחר מכדי להסיט את הספינה הישראלית מהקרחון, בגלל הדמוגרפיה. זו הממשלה הבאה שתצטרך להיישיר מבט אל המשימה, ולא להשפיל את עיניה. עד אז, תמיכה בחוק הנוכחי היא קניית זמן לקואליציה בדמדומי ימיה, במחיר כבד מנשוא לחברה הישראלית.
טראמפ כמו אובמה
אתם לא מבינים בכלל את האמריקנים, אומר גורם מזרח־תיכוני בכיר. אתם מסתכלים על המטוסים של סעודיה כאיום פוטנציאלי עתידי. ארה"ב, לעומתה, סופרת את כל המטוסים האמריקניים שמכרה למדינות האזור כחיל אוויר משותף של מעצמה זרה: ברית ההגנה המזרח־תיכונית.
התהליך ההיסטורי ארוך השנים הוא שארה"ב עוזבת את המזרח התיכון. אמריקה מייצרת בעצמה יותר נפט מכל מדינה אחרת בעולם, היא כבר לא נתונה לחסדי החרמות המקומיים. שתי הטראומות האמריקניות הגדולות במאה הנוכחית קשורות למזרח התיכון: 11 בספטמבר גרר את ארה״ב לאזור, ומלחמת עיראק הוציאה אותה משם.
"המזרח התיכון הוא אזור להימנע ממנו", אמר הנשיא אובמה בזמנו, כשהצדיק את הפרת ההבטחה להגן על העם הסורי מפני הנשק הכימי של בשאר אסד. במובן הזה, יורשו המפתיע הוא דונלד טראמפ. הוא פשוט מציע נסיגה אלגנטית יותר, חכמה יותר, נאיבית פחות. במקום לפייס את איראן, להציב נגדה חומת ברזל. הברית האזורית הגנה על ישראל משתי מתקפות טילים פראיות של איראן ב־2024.
אל תחשוב על ירושלים, הציע האיש, תחשוב על טהרן. כשהם יראו מכונת מלחמה כמו
ה־F-35 במזרח התיכון – האם יפרשו אותה כחיל אוויר מקומי סעודי או כבסיס אמריקני דה־פקטו?
כל זה טוב ויפה ביחס לסעודיה ולאמירויות, וזה מסביר את השתיקה הישראלית לעומת מהומות עבר כשממשל רפובליקני ידידותי ניסה למכור לסעודים נשק. אז זה היה רייגן עם מטוסי F-15, ומי שסייע לישראל היה הסנאטור הדמוקרטי ג׳ו ביידן. אבל זה בוודאי לא העניין בנושא הטורקי. אנקרה עושה כל יכולתה כדי לסייע לאיראנים לשבור את הסנקציות. אין שום סיבה להאמין שיום אחד תסייע לישראל בהגנה אווירית. אם כבר אז אולי להפך.
בישראל מאמינים שהצליחו לסכל את מכירת המטוסים לארדואן ולכרוך את אספקת המטוסים לסעודיה בהסכם שלום. אם מקימים חיל אוויר אזורי נגד איראן – אולי כדאי שהבסיסים יקימו ביניהם מערכת קשר.
מי הראש
נניח שכוח חייזרים נוחת בארץ ונתקל בישראלים מתנגדי נתניהו. "טייק מי טו יור לידר", הם מצווים עליהם. עם מי יקבעו לו פגישה? מי מוביל, מתאם ומנהיג את המאבק בנתניהו בפתחה של שנת בחירות?
אם מדובר באופוזיציה הפרלמנטרית, אז מנהיגה הבלתי מעורער הוא יאיר לפיד. אבל בסקרים, יש עתיד תקועה על מספר חד־ספרתי של מנדטים.
ככל הנוגע לאופוזיציה הפוליטית, המנהיג הוא דווקא נפתלי בנט, ראש המפלגה הגדולה בגוש כבר יותר משנה. אבל האם הוא זה שמקובל על כולם, מגולן ועד ליברמן? גדי איזנקוט, למשל, לא בטוח שהוא המנהיג, אחרת כבר היה חובר אליו.
יש, כמובן, גם האופוזיציה האפקטיבית בהרבה בשנת 2023 – אופוזיציית הרחובות. ראשיה נמצאים בקפלן, אבל התמיכה בה ב־2025 הולכת ומצטמצמת.
ואולי בכלל מנהיגת האופוזיציה האמיתית היא גלי בהרב־מיארה? אם בודקים מי הצליח לסכל או לעכב הכי הרבה מהלכים שלטוניים, תמונתו של מי נישאת בהפגנות, למי נכתבים מאמרי הערצה משונים בכלי התקשורת שמתנגדים לנתניהו – אז היועצת המשפטית לממשלה בהחלט עומדת במבחן, לצד נשיא העליון עמית ועוד כמה משפטנים בכירים. זו הסיבה לכך שהימין עולה אחרי שערוריית הפצ״רית. אם האופוזיציה מסתבכת, הקואליציה מתחזקת.
ריכוז כוחות כזה אמור בדרך כלל לספק מסה קריטית להפלת השלטון. העניין הוא שהכוחות אינם מרוכזים כלל. בנובמבר 2023 נערך סקר מנו גבע הראשון אחרי פרוץ המלחמה. גוש נתניהו זכה אז ל־41 מנדטים בלבד, שפל שכמותו לא נרשם מאז שנות ה־60. בנובמבר 2025 זוכה הגוש ל־52 מנדטים ומחזיר לעצמו מחצית מכוחו, ומגמת פניו, כנראה, למעלה. בסקר ההוא נתניהו היה בתיקו עם לפיד בהתאמה לראשות הממשלה, כעת הוא זוכה לפי שניים יותר תמיכה. אז פיגר אחרי גנץ בהתאמה ב־16%, וכעת אפילו לא בודקים את גנץ מחוסר עניין ספורטיבי.
לא תמיד האסטרטגיה הנכונה מול נתניהו היא ראש בראש. למעשה, הפעם היחידה שבה הפסיד את השלטון, ב־2021, היתה כשלא היה ברור כלל מי מתמודד מולו על ראשות הממשלה. אבל יש הבדל בין ביזור לבין ריסוק מוחלט. אם גוש מתנגדי נתניהו רוצה להחמיץ מול שער שהיה כמעט ריק – הדרך הנכונה עבורו היא להמשיך להתנהל בדיוק כפי שעשה זאת עד עכשיו.
אם הוא מעוניין בכל זאת לבלום את ההידרדרות ולייצר חלופה שלטונית, הוא יצטרך להיסגר בקרוב על ראש חץ ועל סדר יום. לפיד מעוניין לעשות זאת באמצעות הדיפת בנט ימינה וגולן שמאלה, כדי להיות בדיוק במרכז הגוש. בנט עצמו רוצה להתאחד בהקדם עם איזנקוט כדי להתייצב ראש בראש מול נתניהו. אחרת, הבחירות עשויות להיגמר עבורם עוד לפני שהחלו.
