במשך עשורים נכנעה ישראל לפרוטקשן המזרח־תיכוני ושילמה הרבה עבור שקט • כל זה התהפך ב־7 באוקטובר, כשישראל היתה זו שהעולם נדרש להרגיע בטרם "תשתגע" • עכשיו הגענו לרגע המבחן: האם 200 המחבלים במנהרה ברפיח ישוחררו, ובעבור מה? • וגם: מי יצא למאבק בחורף 2021 נגד משוואת "חיסונים תמורת חטופים", והמרס הטורקי שמתכנן ארדואן
ההגנה הכי טובה
פתאום, מהפך: במקום שישראל תתחנן למידע ותציע תמורות ותצעק "את כולם עכשיו" על אנשיה – חמאס דורש אותות חיים ושחרור מיידי של אנשיו, כמובן רוצחים מתועבים ולא חפים מפשע. המספר האמיתי נמוך ככל הנראה מ־200, נמוך בהרבה. החיים במנהרות תחת מגפי צה"ל אינם סגולה לאריכות ימים.
המשוואה הזו התהפכה ב־7 באוקטובר. מאותו הרגע, ובמהלך השנתיים האחרונות, ישראל היתה זו שאמרה "תחזיקו אותי". זכורים היטב הקמפיינים "רק שלא יהיה תמרון קרקעי", ואחר כך "רק שלא ייכנסו ללבנון" ו"רק שלא יתקפו בדאחייה" ו"רק שלא ייכנסו לרפיח". בכל פעם שבה ישראל יזמה ותקפה – העולם נדרש היה לשלם לה כדי לעצור.
הגולדינים צדקו
בהצהרתם השבוע מתחת לביתם, בני משפחת גולדין הפתיעו כשהפנו אצבע מאשימה להחלטה אחת נשכחת, שביטאה בעיניהם את הפקרת בנם הדר. אפשר היה להתנות את חיסוני הקורונה בהשבתו של הדר, אמרה האם לאה. ספק אם מישהו זוכר את הדיון על כך בפברואר 2021. חברי ועדת החוץ והביטחון התכנסו, פרספקס שקוף מפריד ביניהם ומסכות על פניהם. על הפרק עמדה הכוונה להעביר לחמאס 500 חיסונים עבור ראשי הארגון.
הוא דרש מהממשלה להשיב אם בכוונתה "לדרוש בהקשר זה את החזרת החללים והשבויים, או לדרוש ביקור של הצלב האדום את המוחזקים שם, או לכל הפחות לבקש מידע עליהם". התשובה, מיותר לציין, היתה שלילית.
הכשל היסודי שעליו עלתה משפחת גולדין בזמן אמת היה ההחלטה הישראלית לאפשר לחמאס ללכת עם מדינה ולהרגיש בלי. סינוואר עשה מיקור חוץ של השלטון: הוא לא בנה מקלטים, אלא מנהרות. לא סיפק שירותים, אלא רק גבה מיסים. ובכל פעם שהיה צורך לדאוג לאזרחי עזה – ישראל נדרשה לספק אותו, או לכל הפחות לאפשר אותו.
כך בא לעולם הכסף הקטארי, וכך הגיעו החיסונים. ישראל נלחמה בחמאס (נניח) כאילו אינה דואגת לעזה, ודאגה לעזה כאילו אין חמאס שולט שם. תמיד נמצא מי שילחץ להפריד בין האוכלוסייה והשליטים, ותמיד נמצא למעלה מי שנלחץ. היה לכך היבט טרגי נוסף, שהוביל ללילה הרה־הגורל בין 6 ל־7 באוקטובר: מי שחושב שמולו יש ארגון טרור נערך לפשיטה נקודתית, ולא מבין שמולו יש מדינה עם צבא שעומד להסתער עליך לאורך כל החזית. כך החוטפים קיבלו חיסונים, ומהחטופים לא שמענו. הלוואי שלמחלה הזו נמצא סוף־סוף חיסון, אך כלל לא בטוח.
משפט ההיסטוריה
שני נשיאים הציגו השבוע שתי הצעות לסיום משפט נתניהו. אהרן ברק הציע בהופעה פומבית שנתניהו יודה, יביע חרטה, יעזוב את החיים הפוליטיים ובתמורה לא ייענש. דונלד טראמפ הציע שנתניהו לא יודה, לא יתחרט, לא ייענש – וכל זה כדי שיישאר בתפקיד ראש הממשלה, הפעם במשרה מלאה ובלי לבקש אישור לשיחות טלפון.
במה יבחר נתניהו? התלבטות.
שתי העסקאות הן בעייתיות. ילדים שנולדו ביום שבו נפתחה הבדיקה הראשונה נגד נתניהו יציינו בחודש הבא את יום הולדתם ה־10. רוב העדים החשובים כבר העידו, לרבות ראש הממשלה עצמו. צוות השופטים כבר הציע לגנוז את תיק השוחד. ניקוי האורוות, במיוחד על רקע מה שהתגלה במשפט, מחייב שהצדק ייצא לאור. אז נדע אם הכוונה לאורווה של נתניהו וחצרו, או לזו של מערכת המשפט ושלוחותיה.
ההצעה של ברק מעוררת חשד ישן: שהדחת נתניהו היתה המטרה של ההליך, ולא התוצאה שלו. לא להכניס אותו לבית הסוהר, אלא להוציא אותו מבלפור, מקום מגוריו בזמן תחילת החקירות. גם ההצעה של טראמפ מעוררת אי־נוחות, ומעלה ניחוח של התערבות חיצונית זרה בעניינים פנימיים. כמובן, יהיה מפליא לגלות שהיא לא תואמה מראש עם ירושלים.
להבדיל כל ההבדלים, ממש כמו במבצע מול איראן, השאלה היא למי מבין השניים, נתניהו או טראמפ, תהיה הרגל המסיימת. הרי לא עולה על הדעת שכל האופרציה הזו מוושינגטון הופעלה רק כדי שתסתיים בסירוב מנומס של נשיא המדינה. האם טראמפ יוביל להטלת עיצומים על השופטים והתובעים, כפי שעשה בברזיל ואיים לעשות במדינות נוספות כשהנשיא לשעבר בולסונארו הועמד לדין? מכתבו המנומס שמדגיש את הכבוד לעצמאותה של מערכת המשפט לא מלמד כך.
יותר סביר שזו הכנה לנתניהו. שיום אחד ישלח מכתב מבית ראש הממשלה אל בית הנשיא ובו בקשה לחנינה. נתניהו יכול לנקוט את השיטה של בכירי שב"כ בקו 300: הם הודו בעובדות, אבל לא באשמה. ראש שב"כ דאז אף כלל שקר מפורש במכתבו – הטענה שראש הממשלה הוא שהורה לו לחסל את המחבלים.
סביר שזו הכנה ליום שבו ישלח נתניהו מכתב לנשיא עם בקשת חנינה. הוא יכול לפעול כמו בכירי שב"כ בקו 300: הם הודו בעובדות, אבל לא באשמה. והרי בענייננו רוב העובדות לא שנויות במחלוקת, רק הפרשנות.
והרי בענייננו רוב העובדות לא שנויות במחלוקת, אלא רק הפרשנות. נתניהו לא מתכחש שפנה לבכירי "וואלה!", אלא רק טוען שכך עושים כולם. הוא לא חולק על כך שקיבל סיגרים במתנה, אלא רק סבור שבין חברים זה מותר.
מה יעשה אז הרצוג? ומה יעשו שופטי בג"ץ? הרושם שלי הוא שיש רצון עז לסיים את סיוט משפט נתניהו, אך מורא גדול מתגובת מפגיני האופוזיציה למהלך שיתניע מחדש – כן, קצת מוזר לכתוב את זה – את הקריירה של נתניהו, בלי המטען העודף של המשפט. ובעברית פשוטה: עד כמה הרצוג ילך בדרכי אביו מצד אחד, ועד כמה שופטי בג"ץ לא ילכו בדרכו של האב ברק מהצד השני.
מטורקיה תיפתח הרעה
השגרירות הישראלית באנקרה סגורה ומעלה אבק מאז 7 באוקטובר. הקונסוליה שלנו באיסטנבול פתוחה לעיתים נדירות, וצמד דיפלומטים שלנו מחרפים נפשם ומגיעים לשם כמה ימים בחודש.
ואילו לטורקים יש כאן, שימו לב, לא פחות מ־50 דיפלומטים. 30 מהם בתל אביב, 20 בירושלים. הם לא עוסקים בטיפוח היחסים עם ישראל, אלא בפגיעה בה מבפנים. כשאיסמעיל הנייה חוסל בטהרן לפני שנה ורבע, הדגל הטורקי בשגרירות בתל אביב הורד לחצי התורן, לאות אבל.
משטר האייתוללות בטהרן טרם נפל, אבל כבר אפשר לראות באופק את תחזיתו של המזרחן האגדי ברנרד לואיס, שאיראן תהפוך לטורקיה וטורקיה – לאיראן. 37% מהטורקים רואים בישראל איום קיומי. אשתקד הוכנסה ישראל ל"ספר האדום" המפורסם של האיומים על הביטחון הלאומי הטורקי. האם בישראל מודעים לסכנה? בהחלט. האם פועלים נגדה? ממש לא מספיק.
טורקיה, כך מסביר ישראלי שמכיר אותה היטב, מאשימה אותנו במה שהיא עצמה רוצה לעשות. כשארדואן טוען שנתניהו רוצה את חזון ארץ ישראל הגדולה – זה כי טורקיה טרם ויתרה על הגדלת גבולות האימפריה. כשהיא מאשימה את ישראל בג'נוסייד – זה ממדינה שביצעה ג'נוסייד מפלצתי, שני רק לשואה. אנחנו מתכתשים איתם בסוריה, אבל לא קולטים את ממדי האיום.
