הרי בהתייעצויות המשפטיות כבר התברר שיהיה צורך בעריכת שינויים בטיוטת החוק של ביסמוט. אז מה שהתרחש השבוע הוא גיבוש קו הביצורים האחרון של החרדים, בלי עיזים ובלי נסיגות טקטיות. הכיוון הכללי נראה חיובי מבחינתם. ההנהגה הפוליטית החרדית רואה לראשונה דרך להשחיל חוק גיוס דרך קוף המחט גם של יועמ"שית הכנסת וגם של הרבנים.

מדוע שנתניהו ישלם את המחיר הציבורי? ובכן, גם החרדים השתכנעו שהוא מעוניין לקנות זמן כדי לקבל נורמליזציה מול מדינות ערב וכדי למצות את קמפיין הדיפ־סטייט, שהגיע השבוע לשיאו עם מעצר הפצ"רית. הם גם לא מתרשמים במיוחד מאיומיה של שרן השכל, סגנית השר המיוסרת של גדעון סער, שטענה לאובדן הרוב בקואליציה. יש מין קסם מפוקפק בממשלה הנוכחית: היא מלאה מפלגות מורדות, אבל אין בה כמעט אף ח"כ מורד. רשמית, הליכוד נשאר לבד בחושך. מעשית, אם נתניהו יורה – כולם יצעדו בסך אל המליאה.

עדיין כאן

הנה מידע נדל"ני מעניין על איראן: מאז יוני, באתר "יד 2" שלהם, בעלי דירות מציינים בגאווה שהנכס שלהם מרוחק מבסיסי צבא. אם משמרות המהפכה או מתקן דומה נמצאים בסמוך, הערך צולל מחשש לפגיעה ישראלית.

ברזי המים בטהרן מושבתים שש שעות ביום, אבל הגרדומים עובדים 24/7. מאז תחילת 2025 הוציא המשטר האיראני להורג כ־1,500 אזרחים. מי שמכיר את המוסד מבין שמספר הסוכנים שהוא מפעיל לעולם לא יתקרב אפילו לשבריר מהמספר הזה. האייתוללות משתמשים בהוצאה הסיטונית להורג כדי להטיל אימה על הציבור.

מטרת המלחמה ביוני, כפי שתיאר ראש הממשלה, לא היתה רק חיסול האיום הקיומי של תוכנית הגרעין, אלא גם מיגור איום קיומי חדש – אלפי טילים בליסטיים. רוצה לומר: הם לא רק מגן נגד תקיפה ישראלית, אלא גם חרב בפני עצמה. האיראנים הפנימו היטב את המסר. את הגרעין הם לא חזרו בינתיים לשקם, מאימת נשיא ארה"ב. עיקר המאמצים מופנים לשיקום תוכנית הטילים.

החלק הראשון קל יחסית, והוא הסרת ההריסות מאתרי השיגור והאחסון התת־קרקעיים. צה"ל פקק אותם במהלך המלחמה כדי למנוע שיגורים מאסיביים, וכעת דחפורים מפנים את ההריסות. ניסיון חידוש המלאים כבר נתקל בקשיים רבים יותר בעקבות השמדת אתרי ייצור, אבל בסוף כל יום בכל זאת יש לאיראנים יותר טילים משהיו להם בתחילתו.

בכל זאת, לא אלמן ישראל. בעם כלביא צה"ל נמנע בהוראת הקבינט משני צעדים אסטרטגיים: חיסול ההנהגה וחיסול הכלכלה. שתי המשימות עדיין אפשריות לביצוע. הן אמורות להרתיע את האיראנים מהרפתקאות. אין הם מעוניינים במבצע יזום, אך הם חוששים מאוד מתקיפה ישראלית, והדרך למיס־קלקולציה עלולה להיות קצרה.

בישראל עדיין מייחלים להפיכה שתסיים את האירוע בדרכי שלום, ובאותה נשימה תביא לייבושם המוחלט והסופי של חיזבאללה וחמאס. מאז המלחמה העמיק עוד יותר חוסר האמון של הציבור האיראני בהנהגתו, אבל הרגש השליט הוא עדיין פחד.

אפשר לנחש שיש אי־שם צנטריפוגות שמסתובבות כדי להמיר את הפחד לזעם, החומר הגרעיני שממנו באים חילופי שלטון.

מבייבים ומייבבים

קילומטר בלבד מפריד בין חוף הצוק, זירת התאבדותה המדומה של הפצ"רית, לבין חוף תל ברוך, זירת התאבדותו האמיתית של שר השיכון אברהם עופר. שניהם עמדו במרכז חקירה פלילית ואחריה מפולת בדעת הקהל. ההבדל הוא שהשר הכחיש את החשדות, והאלופה הודתה בהם. בכל זאת, היועמ"ש שהכריז על החקירה, אהרן ברק, לא היה משיב את הגלגל לאחור. בביוגרפיה "כבודו" שנכתבה בשיתוף פעולה עימו, נעמי לויצקי כתבה שרבין ראה באהרן ברק אחראי למה שקרה. הוא חש שנהג כפי שראוי היה שינהג היועץ המשפטי לממשלה. "לא היתה לי אפשרות לנהוג אחרת", אמר, וצדק.

דברים נכוחים גם במענה לקמפיין הנבזי, הפוליטי והשקרי שהתנהל במשך חצי השעה שבה נראה היה שתומר־ירושלמי שלחה יד בנפשה. היועמ"שית שפתחה בחקירה הפלילית לא הואשמה בדבר, כמובן, הרי היא מאנשי שלומנו. הקונסטרוקציה המילולית הרעועה שנבנתה טענה שהמתקפות על הפצ"רית הן שהביאו אותה לשלוח יד בנפשה, ולא חלילה העובדה שבתוך 72 שעות הפכה מאלופה לחשודה נמלטת.