יש סימנים שמתבשלת דרך שלישית • מה יקרה אם לגוש השינוי יחסר מנדט בודד? המיזם שנשקל באופוזיציה עשוי לסייע דווקא לנתניהו • המלצת קריאה לצמרת הישראלית: באוטוביוגרפיה של סגן נשיא ארה"ב מסתתרת מפת דרכים ליחסים העתידיים עם ארה"ב
ועכשיו למשהו שונה לגמרי
מרכס עלי מונטר האתגר ברור מתמיד: סג'עייה, שלמרגלות הרכס, היא ערימת הריסות בניין ענקית מנוקדת באשפה. קצת מעבר, בשכונת זייתון, יש אוסף של מבנים שעוד עומדים על תילם, אבל רובם המכריע לא ראוי למגורים. באופק – מרכז עזה. שם רוב המבנים שלמים ומאוכלסים. ואז הים.
אחרי מבצע צוק איתן, בניסיון להצדיק את אי־הכרעת חמאס, שר הביטחון דאז משה יעלון אמר: "נכנס גדוד לבניין רב־קומות, ולא נודע כי בא אל קרבו". בעזה יש רבי־קומות למכביר, הרבה יותר משאפשר היה לחשוב אחרי שנתיים של מלחמה.
המילואים כבר מגויסים, הרמטכ"ל מדבר על הכרעה, הקבינט מודיע שלא עוצרים, אבל יש פער לא מובן בלוחות הזמנים. מצד אחד, דרמר ונתניהו הסבירו שאסור ללכת לעסקה של 60 יום, כי אחר כך כבר לא תהיה לגיטימציה להמשיך, אפילו מצד טראמפ. מהצד השני, ניקוי בירת הרצועה מעל לקרקע ומתחתיה ייקח חודשים, כשם שאירע ברפיח או בחאן יונס. ועוד לא דיברנו על "מרכבות גדעון ג'", הלוא הוא ניקוי מחנות המרכז. איך זה מסתדר?
ובכן, זה לא. זו אחת מהסיבות שבשלהן כדאי להפסיק להתייחס לסוגיה כאל או־או, או שהולכים לעסקה זמנית, או לכיבוש מלא. יש סיכוי לא מבוטל שהפעם מדובר במשהו אחר.
מבצעית, ובמגבלות הצנזורה, אופי הפעולה אמור להיות שונה מהשלב הראשון. המסמך הצה"לי שפורסם השבוע הסביר שהצבא התעלם מלוח הזמנים הבינלאומי. הפעם זה אמור להיות אחרת. מדינית, וזה העיקר, מתבשלת על אש קטנה תוכנית מדינית חדשה, אמריקנית. התקווה היא שהכרעת העיר עזה, בשילוב רגל מסיימת מדינית עם המדינות הסוניות המתונות, תוביל לסיום המלחמה.
התוכניות של טראמפ מזכירות קצת את המוצרים של חברת אפל: האייפונים מיוצרים בסין, ואז מגיעים לארה"ב ושם אורזים אותם ושמים את המדבקה "Made in USA". התוכניות האמריקניות, מ"דיל המאה", דרך ההגירה מעזה ועד ליום שאחרי – כולן נוצרו בירושלים. כך גם לגבי מה שמתוכנן עכשיו, במסעות הדילוגים של דרמר בין אבו דאבי לוושינגטון וכל מה שבאמצע.
תוכנית הגיבוי
נקודת המוצא בדיון לקראת הבחירות הקרובות היא שהפיצול בגוש מתנגדי נתניהו מסייע לראש הממשלה, ושהדרך הנכונה להבקיע היא לייצר ראש חץ ברור עם מועמד לראשות ממשלה וסביבו כמה מפלגות לוויין. האומנם? הפעם היחידה ב־20 השנים האחרונות שבה נתניהו הפסיד היתה גם הפעם היחידה שבה לא היה ראש חץ ברור, אלא בלגן מאורגן־למחצה, ב־2021.
ובכל זאת, אביגדור ליברמן הציע השבוע תיאום בין מרכיבי הגוש. בשיחה איתו מתברר שהכוונה אינה להצעת מוצר אחיד או לאיחוד רשימות, אלא לקווי יסוד כלליים משותפים. מתנגדי נתניהו יציעו סופרמרקט של מוצרים: ימין חילוני, ימין־מרכז, מרכז, שמאל. אם להמשיך את המשל, ליברמן מציע לארוז את כולם כמוצרים שונים של אותו מותג בית: להבהיר איך תיראה הקואליציה הבאה ומה יהיו צעדיה הראשונים. ויש עוד מטרה אחת שמשותפת לכל הרשימות הקיימות: "לא להצביע למפלגות אווירה", אומר ליברמן, "היו עד היום 15 כאלה מאז ד"ש ועד הגמלאים ודומיהם. חבל לבזבז את הקול".
מפלגות חדשות הן האיום האסטרטגי על הגוש, מכיוון שבהגדרה הן לא יפסלו את נתניהו ולא יתמכו בממשלת שינוי 2, ומכאן שיחסלו בפועל את סיכויי הגוש. זה האיום האסטרטגי מספר אחת. יוסי כהן, או כל אחד אחר שיבוא, לא צריך להיות מתואם עם נתניהו כדי להגיש לו סיוע משמעותי מאוד.
אבל יש עוד סוגיה, והיא תוכנית הגיבוי למקרה שהגוש לא ישיג 61. מצד אחד, אם מאמינים לסקרים, יהיה בכנסת רוב מוחץ נגד נתניהו. מנגד, הוא לא בר־מימוש בגלל המפלגות הערביות.
הנה התוכנית, לכאורה: לעבור ולו במנדט אחד את גוש נתניהו, ואז להשביע ממשלה בהימנעות המפלגות הערביות וללכת מייד לבחירות. הרעיון הוא להזיז את נתניהו מלשכת ראש הממשלה. זה לא ממש מסתדר עם ההבטחה להקים קואליציית משרתים, אם זו קמה בחסדי חד"ש ורע"ם. לדעתי זו גם מחשבה מטורפת פוליטית: נתניהו ישמח לרוץ מייד לבחירות שלא תעסוקנה בחרדים או ב־7 באוקטובר, אלא בשאלה מי נשען על ערבים. ניצחונו היחיד בעשור האחרון היה בבחירות שעסקו בכך.
במפלגת בנט מתנערים מהמהלך וטוענים שאינם שותפים לו, לא מאמינים בו ומעולם לא דיברו עליו. ליברמן, לעומתו, מסתורי יותר. "יש עוד הרבה זמן, אני כרגע לא פוסל שום דבר", אמר השבוע. "מה שחשוב זה לארגן את הגוש", הוסיף, וציין שעקרונית אינו רוצה להסתמך על הערבים.
הכירו את המטאור
כשהמטאור ברק אובמה החל לטוס בשמי ארה"ב, גם בישראל הביטו בו בהשתאות. היתה לו כריזמה אדירה, אבל דעות פומביות על הסכסוך במזרח התיכון – לא היו. נתניהו, למשל, קיווה שהילארי קלינטון לא תהיה המועמדת, ולא משנה מי כן. בסוף התברר שהלא־משנה־מי היה אחד הנשיאים הנוקשים ביותר כלפי ישראל, מההקפאה, דרך הסכם הגרעין ועד לאי־הטלת הווטו בשלהי כהונתו.
מוסר השכל: כדאי להכיר את המטאור הבא ואת דרך החשיבה שלו. מועמד רציני לכך הוא ג'יי.די ואנס, סגן נשיא ארה"ב בן ה־41. ספרו שתורגם לעברית בהוצאת סלע מאיר תחת השם "אמריקה השנייה" יכול ללמד עליו הרבה. עד שקראתי, לא הבנתי איך פוליטיקאי מזוקן ולא מוכר במיוחד רומס את כל יריביו במפלגה על המועמדות לנשיאות ב־2028, ומקבל בכל סקר יותר מכולם גם יחד.
ואנס, שני רק לאובמה ומעריץ נסתר שלו, כפי שמתבטא בספר, הוא פשוט ההתגלמות המעודכנת של החלום האמריקני, אף שזה מנוסח בספרו כמו סיוט. הוא מתאר את הפינות הנידחות של אמריקה ואת מצוקתה של קהילת ההילבילים הלבנה, זו שמאכלסת את מדינות חגורת החלודה, ומנסח את המעבר שלה מהשמאל הדמוקרטי לימין השמרני. אם המסר של אובמה לאמריקה היה שזו ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, זה של ואנס הוא שזו ארץ המוגבלויות הבלתי אפשריות. שהמוביליות החברתית לא באמת קיימת, ושסיפורו שלו הוא החריג, ולא הכלל. כבן למשפחה דמוקרטית, ואנס הוא המנסח הטוב ביותר של מסרים לאוזני הקולות המתנדנדים, שילוב של בן שפירו וברק אובמה.
מההתבטאויות המוקדמות של הנשיא השחור הראשון, צריך היה להבין שהוא רואה את העולם במשקפיים של משעבדים־משועבדים, וששום דבר טוב לא ייצא לישראל מזה. עד יומו האחרון הוא ראה אותנו כקולוניאליסטים ואת הפלשתינים כילידים. בנאומו השערורייתי בקהיר, זה שהתניע את המהפכה בכיכר תחריר שנה וחצי אחר כך ואת עליית האחים המוסלמים, הוא הסביר לנוכחים שישראל היא בעצם פיצוי על השואה.
מהספר של ואנס, גם הוא בלי מילה על יחסי חוץ, כדאי ללמוד על המפלגה הרפובליקנית החדשה ולבצע התאמות: היא בעד ישראל, אבל זו אהדה אפלטונית. התפיסה היא שכל סנט פנוי צריך ללכת לאמריקה, ולא להזיות גדולה בחוץ. יש אהדה לכוח ותיעוב בסיסי לאסלאם הרדיקלי ("בריטניה היא המדינה המוסלמית הראשונה עם נשק גרעיני", אמר ואנס לא מזמן), אבל לא פנקס צ'קים ומאגר נשק.
הבעיה שלנו עם הרפובליקנים אינה עוינות לישראל, אלא אדישות. טוב תעשה ישראל אם תתכונן לעידן הזה: למשל, לשקול לוותר על הסיוע הביטחוני כשם שנתניהו ויתר על הסיוע האזרחי לפני 30 שנה. לדבר בשפה של שיתוף פעולה ולא של יחסי חסות, של תועלת משותפת ושל פיתוחים ביטחוניים. המפלגה הרפובליקנית הקודמת היתה של תנ"ך, זו החדשה תתחבר גם לאקדח.
המולטי־טאלנט הראשון בעיתונות
יש סיפור על הטייס האגדי ארלוזור (זוריק) לב, שנפל במלחמת יום כיפור, שהקפיד מאוד על ההנחיות של מדריכיו בקורס הטיס, ובכל זאת דידה מאחור בביצועיו ועמד בסכנת הדחה. יום אחד, כלאחר ייאוש, הוא עלה על מטוס של טייס ותיק כד להבין איפה טעה. לתדהמתו, הוא ראה שהטייס עובר על חלק מהכללים שלימד בעצמו. מאז היה לב לטייס המצטיין בחיל.
המוכרים שבעיתונאי ישראל פלרטטו גם הם עם הכללים. אורי אבנרי ערבב ללא בושה עיתונאות ועסקנות פוליטית, שבשיאם הוא היה לחבר כנסת בעודו עורך עיתון. ודן מרגלית, שהלך לעולמו בשבוע שעבר, הילך על יותר מקו דק אחד.
הוא היה העיתונאי הממסדי הכי לא ממסדי שהיה פה. אף שהוא היה מפא"יניק מבית, הוא הקפיד לכתוב ב"העולם הזה" החתרני, ב"חירות" האופוזיציוני, ואפילו ב"לאשה". לא היה מיינסטרימי ממנו בדרך הסיקור, גם בהבלטה הגאה של היותו ציוני. הוא מעולם לא הצביע שמאלה מהמערך וימינה מהליכוד, כך סיפרו השבוע בשבעה עליו.
יש שני אתוסים של עיתונאים. הראשון, כלב השמירה הנשכני. אתם מכירים אותו מהסצנות בסרטים על מעטפות חומות שעוברות בתחנת דלק חשוכה, על מרדפים מצד השלטון. מרגלית השתייך תמיד לז'אנר השני, שהוא בעצם המקורי: אלה שעבורם העיתונאי לא נועד לנבוח, אלא פשוט לספר מה באמת קורה. לעיתונאים כאלה הכי חשובה הגישה הישירה אל הצמרת. ואיזו גישה היתה למרגלית: במשך עשרות שנים לא היתה לשכה שלא החזירה לו טלפון. לרוב הן חייגו אליו.
ודווקא מרגלית הגשים את חלום חייהם של כלבי השמירה: להפיל ראש ממשלה. הוא, הכתב המדיני, לא תחקירן עם פנקס והעתקי מסמכים, גרם לנפילת יצחק רבין. ההדלפה התרחשה במסיבת קוקטייל והוצלבה בזמן שליווה את ביקור ראש הממשלה בארה"ב. אחד מעמיתיו המוכרים, חמוץ מקנאה, לא סלח לו מעולם, ועלב בו מאז באופן פתטי בכל הזדמנות. במובן הזה היה מרגלית המקבילה הישראלית של בוב וודוורד, שמינף סקופ מטלטל לקריירה עשירה של פרשנות ומידע.
הקו השני שמרגלית חצה היה קו האובייקטיביות: סרטון נוסטלגי מבחירות 1981 מציג אותו מגלה את עמדתו, שעזב את בגין לטובת פרס. מרגלית לא הסתפק בחשיפת דעותיו, אלא גם הציב דוכן של המערך בשוק מחנה יהודה, לזעם הנוכחים. את אולמרט הוא נישק על המצח לעיני עמיתיו העיתונאים כשזוכה בפרשת החשבוניות, אחרי שנים שבהן השתלח בו אל מול פני האומה, סוגר דור של יחסי מסקר־מסוקר שמוטב היה לולא באו לעולם.
הקו השלישי היה הסיבה לכך שהשבוע הוא זכה לכתבות נרחבות, בעוד עמיתיו בני גילו נשכחו: מרגלית היה המולטי־טאלנט הראשון של העיתונות בישראל. גם בעיתון גבה־המצח וגם בטלוויזיה הנמוכה־לכאורה. גם "הארץ" וגם "פופוליטיקה", גם מאמרים משותפים עם זאב שיף וגם פרומו משותף עם דודו טופז. עמיתיו הפחות טלגניים קינאו בו, בעודם מתחבאים מאחורי צניעות מזויפת וביקורת אנינה. מרגלית, שפגש בצעירותו באלתרמן בקפה כסית ושהיה יודע שירה גדול, בטח ציטט לעצמו את השורה על ההוא ש"אומר בקול גדול, בלי מורך לב ובלי חשש מפני הזול".
