האם השבוע תם למעשה הרומן בין נתניהו לחרדים, וכיצד הוא מתכוון לדחוק אותם לקיר // מתי נדע אם ההתהפכות של טראמפ על ישראל היא סופית // למה ולמי הזכיר סמוטריץ' את סירובו לשתף פעולה עם עבאס // ואיך ביקור אחד של גנץ מבטא את סיומו של ויכוח שקרע את ישראל במשך עשורים
מגייס כוחות
כבר יותר מ־20 שנה לא נשמעו מנתניהו טקסטים כאלה נגד החרדים, כמו שנשמעו השבוע. המבשר הגיע ביום ראשון, מודיע לו שהחרדים יחרימו את ההצבעות במליאה במחאה על היעדר חוק הגיוס. ממשלות מתחילות ליפול בכנסת בימי רביעי, ימי החקיקה הפרטית. לפי הנטען, נתניהו הגיב בזעם. "נראה אותם בבחירות", אמר לפי עדי שמיעה. "הם לא יקפלו אותי על הנושא הזה. אני אוציא נגדם הודעה", כשהכוונה מן הסתם להתנגדות לפטור גורף מגיוס בעת מלחמה.
למה מסלים נתניהו? או יותר נכון, האם הוא באמת מסלים? גישה אחת אומרת שנתניהו מבקש להבהיר לחרדים את מחיר ההתעקשות: מערכת בחירות שאליה ייגררו בתנאים איומים, כאשר גם בעלת בריתם הגדולה, הליכוד, מובילה קו נוקשה מאי פעם נגדם. לא משנה איך יסתיימו הבחירות, החרדים יפסידו.
האפשרות השנייה היא שזה אמיתי. שסדר היום המדיני־ביטחוני השתבש לחלוטין. שלום עם סעודיה לא התקדם, מלחמה עם איראן מתרחקת, ההכרעה בעזה מתעכבת וטראמפ מתרחק (ראו להלן). במקרה כזה, על פי הטענה, אין כבר לנתניהו מה לחפש בקדנציה הזו. הוא יעדיף לקבוע בעצמו את מועד הבחירות ואת הנושא שלהן. אלה יהיו בחירות קשות בתנאים לא נוחים, אבל אם הוא מניח שהכנסת ממילא מתפזרת בקרוב, זה עדיף לו. הוא בסך הכל מתעצבן שאנחנו לא נותנים לו להמשיך למרוח אותנו, אמר בכיר חרדי.
יהדות התורה דורשת דמי רצינות: את ראשו של יולי אדלשטיין. יו"ר ועדת החוץ והביטחון מנהל סדר יום עצמאי בנוגע לחוק הגיוס. השבוע הבהיר שיידרשו גם סנקציות אישיות על המשתמטים, לא רק קבוצתיות. זה היה עד לאחרונה דגל אדום בעיני הרבנים. תעיף אותו ותאשר את החוק, דורשים האדמו"רים והרבנים. בליכוד מנסים להסביר להם שסילוק אדלשטיין רק יוודא שחוק הגיוס לא יעבור. איש לא יסכים להחליף אותו, שכן זו תהיה הוכחה שהגרסה החדשה תביא להשתמטות. ההעדפה של נתניהו הייתה ועודנה להגיע אל פגרת הקיץ, שתעניק לו שלושה חודשים של שקט פוליטי מוחלט והגעה אל 2026 בשלטון, נגד כל הסיכויים.
בליכוד הסתובבה השבוע שמועה על הצעת חוק שהמפלגה עצמה תציע, נוקשה מכל עמדותיה עד היום. המפלגה תבדל כך את עצמה מהחרדים ותעמיד את מפלגות האופוזיציה בדילמה, אם לתמוך אם לאו. אם זה יקרה, ולו בחוק של ח"כ אנונימי מהמפלגה, סימן שהגיע הזמן להעיר את ועדת הבחירות.
אכזבות הברית
"הן עם לבדד ישכון", נאנח גורם בכיר בקבינט דקות אחרי ששמע, כמו כל העולם, שארצות־הברית מסתלקת מהמערכה נגד החות'ים, משאירה אותנו לבד. הבעיה היא שהמשך המשפט הוא "ובגויים לא יתחשב". ישראל, לעומת זאת, צריכה מאוד להתחשב בגוי הספציפי הנ"ל. אין לה באמת מנופי לחץ בוושינגטון. בעבר נתניהו נהג להפעיל את האופוזיציה בגבעת הקפיטול. את מי יפעיל עכשיו נגד טראמפ, את אלכסנדריה אוקסיו־קורטז?
טראמפ הורג אותנו ברכות. המילים נפלאות. הגיבוי חד־משמעי. המסרים ניציים מאי פעם. אבל עבור חידוש התעבורה בנתיב מסחר עולמי חשוב והורדה של כמה עשיריות האחוז באינפלציה קיבלו החות'ים הצלה. בפועל, על פי המודל החות'י, הסכם הגרעין עם איראן ייגמר באותה הדרך בדיוק: אינטרס אמריקאי רגעי שמתעלם מהאינטרס הישראלי הקיומי.
רון דרמר, שליח נתניהו לכל דבר ועניין, עדיין משמיע בקבינט מסרים אופטימיים על ההתעקשות האמריקאית מול איראן. הוא משוכנע שהם לא ילכו לעסקת גרעין רעה לישראל. השאלה היא מה אם לא? אילו כלים נותרו עוד לישראל? בקבינט יש מחלוקת הולכת וגוברת בין דרמר לבין שרים אחרים, שרואים בדאגה את ההתקרבות של ארצות־הברית לאיראן. לא חמקה מעיניהם העובדה שעומאן היא הקטאר החדשה: קודם תיווכה בין ארצות־הברית לחות'ים, עכשיו בין ארצות־הברית לאיראן.
חצי שנה חלפה מאז נבחר טראמפ. הוא שיחרר את החימושים לישראל, הביא להשבת 38 חטופים, הלם בחות'ים וקידם כוחות אדירים לאזור. אבל בפועל, במבחן התוצאה, דווקא המשענת האסטרטגית מכולן – היעדר פער בין ארצות־הברית לישראל – מתנדנדת קשות. בישראל עוקבים בדריכות אחר מינוי מחליפו של מייק וולץ, היועץ לביטחון לאומי. וולץ היה מניצי הניצים, תומך נלהב בתקיפה באיראן וסולק בעוון קשרים הדוקים מדי עם נתניהו. אם יוחלף בבן דמותו, זה יהיה איתות חיובי. אם ייבחר אחד מהטאקר קרלסונים של הרפובליקנים – בדלן, מתנגד למלחמות, בלי סנטימנט מיוחד לישראל – זה הזמן לצפירות עולות ויורדות. ישראל תצטרך להחליט אז אם לתקוף לבד, ולשאת בזעם האיראני והטראמפי כאחד.
יש פגזים, אין אנשים
איזה שם מוזר זה, מרכבות גדעון. לשופט התנ"כי לא היו מרכבות. אפילו חרבות לא היו. מלחמתו במדין הייתה מופת איך אפשר לנצח במלחמות בלי נשק, רק בכוח הטלת האימה. מצבא עצום הוא בחר 300 איש שליקקו מים מהנחל בצורה הנכונה, ופשט על המחנה העצום שמולו בעזרת קול שופר וניפוץ כדים.
מלקקים לא חסרים היום, ברוך השם, אבל ישראל מגיעה אל המבצע בעזה עם אסטרטגיה הפוכה: כוח נשק עצום, כוח הרס חסר תקדים. שנה חלפה מאז החל המבצע ברפיח לקול איומי ביידן. איזה היפוך חל: אז היו חיילים בשפע אבל היה מחסור בחימוש, בעיקר של פגזי הטנקים, שהיקפו טרם הותר לפרסום. היום לא חסר חימוש, תודה לטראמפ, אבל הדאגה העמוקה היא גירעון בחיילי מילואים.
היציאה אל המערכה הגדולה בעזה, מבצע ששמו בן שתי מילים ומתחיל בכ', מתעכבת כבר שבועות. העיכוב נובע מהמשמעות הרת הגורל שברורה לכולם: יציאה להכרעה וכיבוש של הרצועה פירושה השמדת כל המבנים ברצועת עזה, סילוק כל האוכלוסייה ("לשם הגנתה") אל המרחב שדרומית למורג ובעיקר – קץ למשא ומתן על שחרור החטופים. אי־אפשר להשמיד ארגון בזמן שמדברים איתו. ואי־אפשר לשלוח מאות אלפי חיילים הביתה אחרי שכבר קראת להם לפני שהמשימה הושלמה, ואז לצפות שיבואו שוב.
ההתלבטות הובילה היסוס, וההיסוס גרר עיכוב. סמוטריץ' הבהיר לנתניהו בפומבי ואחר כך בפרטי שמבחינתו יציאה למערכה היא "קו עבאס" – אירוע אידיאולוגי ולא פוליטי. ארבע שנים חלפו מאז שסמוטריץ' סיכל במו ידיו הקמת ממשלה בתמיכה מבחוץ של רע"מ, אף שבזמן אמת הותקף על כך ללא רחם בערוצי הימין ואחרי בחירות שבהן התנדנד סביב אחוז החסימה. גם כעת הוא ואחוז החסימה בריקוד צמוד, אבל הוא הבהיר שבאירוע הזה ילך עד הסוף, תהא התוצאה בבחירות אשר תהא. מרכבות גדעון הוא התוצאה של סך ההתלבטויות, הלחצים, הסד"כ והעולם. במרכבה הזו יש עדיין חלון, הולך ונסגר, לעסקת חטופים.
עפרה לרגליו
בחגיגות ה־18 ליישוב עפרה (גילוי נאות וכו') שנערכו חודשים לפני חתימת הסכם אוסלו, אורח הכבוד הבכיר ביותר היה סגן שר הביטחון מטעם העבודה, מוטה גור. הוא היה מנומס דיו כדי לא לאחל לתושבים עד 120. לחגיגות ה־25 הגיע בנימין נתניהו, אז אזרח מודאג תחת ממשלת ברק. "תזמינו אותי ל־50", אמר. חגיגות ה־30 בוטלו בגלל ההתנתקות. ראש הממשלה אריאל שרון לא טרח אפילו לשלוח מברק.
חגיגות ה־50 החלו השבוע עם הנציגות הבכירה ביותר אי פעם: ראש הממשלה יגיע, אבל לא פחות חשוב מכך גם בני גנץ, ראש המחנה הממלכתי ומי שנתפס כאלטרנטיבה לנתניהו ברוב השנים האחרונות.
הטקסט של גנץ השבוע היה ממקם אותו מימין לימין של אמצע העשור שעבר. "ההתנתקות הייתה מהלך עם המון בעיות. אבל הטעות הגדולה ביותר לטעמי הייתה פינוי התוחמת הצפונית של דוגית, ניסנית ואלי סיני. היה צריך להישאר שם כדי לשלוט בשטח, והיה צריך להישאר שם גם כדי להודיע לעולם שקווי 67' אינם רלוונטיים. זו עמדתי שנים ארוכות. מאותה תפיסה, באחת מישיבות הקבינט הראשונות במלחמה, הייתי זה שהעלה את הצורך לתפוס שטח בעזה… כחלק מהמחיר שצריך לגבות מחמאס לפחות עד החלפת שלטונו". אחר כך חתם ש"מי שמדבר על מדינה פלסטינית מנותק מהמציאות הביטחונית".
גנץ לא תמך אף פעם במובהק בהתנתקות (נחשו מי כן). אבל כשהצטרף לפוליטיקה נשמע אחרת לגמרי במוזיקה. בראיון לחנוך דאום ושלמה ארצי ב"ידיעות אחרונות" ב־2019 אמר בתשובה לשאלה ישירה על נסיגות נוספות: "ההתנתקות בוצעה מתוך מחשבה מדינית של מדינת ישראל. הושג ציון גבוה מאוד לכל הצדדים המעורבים ביכולת לא לקרוע את העם כשזה בוצע".
דאום הקשה: אז אתה לא מצטער על זה שעקרנו משם את היישובים?
גנץ: "זה היה מהלך חוקי, שהתקבל על ידי ממשלת ישראל ובוצע על ידי צה"ל והמתיישבים בצורה כואבת, אבל טובה. צריך לקחת את הלקחים ולממש אותם במקומות אחרים".
כניסת גנץ והקמת כחול לבן סימנה את חיסולו של השמאל המדיני ככוח פוליטי משמעותי, ואת עליית המרכז. דברי גנץ השבוע הם החותמת הסופית. אולי זה 7 באוקטובר, אולי נדידת השיח לאזורים אחרים, אבל ראשון היישובים היהודיים בשומרון מגיע כקונצנזוס. מקרב ראשי האופוזיציה לנתניהו רק אחד, יאיר גולן, יכול להיחשב על פי עמדותיו הפומביות שמאל מדיני. הוויכוח המייסר הנוכחי בין המחנות מחריש אוזניים, מעלים את הוויכוח שהסתיים כמעט בקול דממה דקה.
