בר הדחה

בראש מעייניו

ראש ממשלה שמתגורר בקיסריה ובירושלים לא עובר בדרך כלל בנתיבי איילון. אבל העדות במשפטו מביאה עכשיו את נתניהו לעבור פעמיים בשבוע בכביש העמוס במדינה. גם מבעד לחלונות המושחרים של הרכב הוא ראה את שלטי הענק שנתלו שם השבוע, וקבעו: ב-1.10 הציע ראש השב"כ לחסל את סינוואר, נתניהו סירב.

פלא שעשן לא עלה מרכב השרד המשוריין. ראש הממשלה רואה גם כך ברונן בר את הציר של ציר ההתנגדות הפנימי לשלטונו, עוד יותר מהיועצת המשפטית לממשלה. נתניהו, מקרה חריג של מישהו שגם פרנואיד וגם רודפים אחריו, לא צריך היה הרבה יותר מזה כדי להשתכנע שיש פה מהלך מאורגן, בטח כאשר גרסת השב"כ מהחודשים האחרונים מופיעה פתאום על שלטים שמממנת המחאה.

אם זה היה תלוי רק בו, נתניהו היה הולך עליו ולא על היועמ״שית. עד לאחרונה היה משוכנע שרונן בר יתפטר מעצמו אחרי שנרמז דרך הדחתו מצוות המו"מ ששירותיו אינם רצויים. אבל בניגוד לרמטכ"ל היוצא, בר לא מתכוון להירמז. המועד שנקב בו של החזרת כל החטופים הצטרף למועד שבו תוקם ועדת חקירה ממלכתית (יכול היה באותה מידה להודיע שיפרוש עם הגעת המשיח או במועד הסיום המקורי, סתיו 2026). לכך התווסף תחקיר שב"כ, שהוא בעצם גרסת הארגון, כולל הטלת חלק נכבד מאשמת שבעה באוקטובר על נתניהו ובן גביר. ובאותו יום ציטוט מפי בר, שלפיו "לא יאפשר" מינוי ראש לשב"כ שאינו אחד מסגניו. השב"כ הבהיר למי שפנה שבר רק התכוון כללית למינוי סגנים ראויים, ולא כפי שהובן. טוב שכך. אם בר אמר את מה שמיוחס לו מדובר בשערורייה שמאפיינת מדינות אחרות בלבנט. אף ראש ארגון במדינה דמוקרטית לא נמצא בעמדה להחליט מי יירש אותו.

וכאן מגיעה פרשת קטאר. השב"כ רואה בה חשד לפגיעה עמוקה בביטחון המדינה, כאשר סוכני השפעה של מדינה עוינת יושבים בצמתים הרגישים ביותר בישראל. נתניהו רואה בה תפירת תיק, מהלך מחוכם שנועד למנוע ממנו לפטר את שני האנשים המופקדים על החקירה, בר ובהרב־מיארה. במקרה של שניהם אין מדובר בשחזור של פיטורי שר הביטחון, כאן גם בג"צ יהיה מעורב.

ועל כן ההתלבטות לא הייתה על הפיטורים אלא על סדר פעולות החשבון: את בר יכול נתניהו להדיח באמצעות הצבעה בממשלה, לבקשת כל שר. מהלך אחד בכפוף לאישור משפטי. במקרה של היועמ"שית זהו סיפור מורכב וארוך, שכרוך בפניה לוועדת האיתור ובישיבות ממשלה מיוחדות לפני ואחרי. נתניהו גם מנוע מלעסוק בפרשת בהרב־מיארה, שמסורה כולה לטיפול שר המשפטים, ולכן אינו שולט על העיתוי. ההחלטה להתניע את פיטוריה מעכבת בינתיים את הטלטלה בשב״כ.

גור לך

אחרי כמה שנים תחזור ישראל בקרוב לפורמט השלטוני שהורגלה אליו יותר מדי פעמים: ממשלת 61 שבה כל ממזר מלך. בן גביר כבר פרש, הקואליציה מונה בפועל 63, תלוי איך סופרים. בחסידות גור נפלה ההכרעה לעזוב את הממשלה עוד החודש. יותר מזה: נפלה ההכרעה להפיל את נתניהו.

האדמו"ר הוא שקיבל את ההחלטה, ושלח את השר גולדקנופף ומקורבו בבצ'יק לשווק אותה לציבור. אין לקנא בהם: ספק אם פוליגרף היה מגלה שהם מאמינים במסר. לא דחוף להם לעזוב את הממשלה.

בתואר, גולדקנופף הוא יושב ראש יהדות התורה, סיעה בת 7 מנדטים. בפועל הוא בקושי יושב ראש הפלג החסידי, בן שלושה מנדטים בלבד. אם יפרשו, הממשלה תאבד את הרוב שלה. אבל ספק גדול אם שני חבריו, רוט ואייכלר, יצטרפו אליו. בפוליטיקה האגודאית המסובכת, אם אדמו"ר אחד בעד, זה כמעט מבטיח שהשאר נגד. מול גור עומד לא רק נתניהו, אלא גם דרעי ובמידה מסוימת גם משה גפני, מנהיג הפלג הליטאי. כשהשבוע ניסה גולדקנופף לתאר כאילו גם בתקציב דופקים את החרדים, התגייסו "חבריו" בש"ס וביהדות התורה להוכיח בדיוק ההפך. הכותרות בכלי התקשורת שהזדעקו על העברת הכספים הקואליציוניים לחרדים סייעו להם בלי להתכוון.

נתניהו, אלרמיסט קיצוני בכל הנוגע לאיומים פוליטיים לא מתרגש מאיומי גור. זה אומר שהוא כנראה סגור עם שאר חברי יהדות התורה. המשמעות היא שתקציב המדינה יעבור בעוד שבוע וחצי על חודו של קול, לכאורה דרמה גדולה אבל בפועל פיהוק. שר האוצר סמוטריץ' אפילו הרשה לעצמו לטוס לוושינגטון, אל פגישות בבית הלבן ובמשרד האוצר. אחרי שנתיים שבהן הוחרם על ידי הממשל הקודם כעת הוא אורח כבוד.

אחר כך, לכאורה, יגיע חוק הגיוס. לכאורה, כי ככל שעובר הזמן יורד הסיכוי לחוק שיצליח לעבור גם את הרבנים החרדיים וגם את הציונות הדתית, גם את ש"ס וגם את צה"ל, גם את הנבחרים וגם את הבוחרים שלהם, שרוצים צעדים מרחיקי לכת.

החרדים יודעים זאת, ובכל זאת מעבירים את התקציב, כי אין להם אפשרות אחרת וכי אין להם פרטנר אחר.

בעוד נתניהו רצה בפיטורי רונן בר, הם דחפו לסילוקה של היועמ"שית, שמתפקדת לדעתם כמטה־על לגיוס חרדים ולהפלת הממשלה. ההיסטוריה חוזרת: כשם שנתניהו רצה להיפטר מגלנט בגלל מחלוקת בטחונית חריפה וחוסר אמון ובסוף עשה זאת על רקע חוק הגיוס, עם היועמ"שית יש מחלוקת משפטית חריפה וחוסר אמון – ובסוף, אם תעוף הביתה זה יהיה בגלל החרדים.

מודיעין תחתית

מה עומד מאחורי נאום התוכחה של מפקד 8200 הפורש, יוסי שריאל, נגד הרמטכ"ל היוצא הרצי הלוי שפרסם בשבוע שעבר יוסי יהושוע? שריאל היה בן טיפוחיו של הלוי, בן אובד כמעט. ופתאום, מול כל חיל המודיעין, אחרי שלא קיבל אפשרות לדבר בהצגת התחקירים, הוא הפנה אצבע מאשימה, כמעט אצבע משולשת, כלפי צמרת הצבא.

אגף המודיעין כשל כישלון נורא לפני שבעה באוקטובר וכישלון מחפיר אחריו. ביום כיפור המודיעין ידע שהמצרים יכולים לצלוח את התעלה אבל לא ידע שהם רוצים. 50 שנה אחרי המודיעין גם לא הבין שחמאס יכול לחצות את הגדר וגם לא העלה על דעתו שהוא רוצה.

אבל הוא אינו היחיד שנכשל. בתחקירי אמ"ן התמקדו באמ"ן – אבל אז התברר שגם בתחקירי שאר החילות התמקדו באמ"ן. שריאל הרגיש, מן הסתם, אשם במאה אחוז. אבל להיות אשם במאתיים אחוז פחות התאים לו.

יש מסקנה אחת שמופיעה בתחקירי אמ"ן שראוי להקשיב לה וליישם. החיל הוא הרי מפלצת אדירת ממדים, שהציבור סבור שהיא עוסקת באיסוף סודות האויב. זו האמת, אבל לא כל האמת. בהדרגה, השתרשה בחיל יותר ויותר הפעילות המבצעית שאינה מתמקדת רק בגילוי ותיאור המציאות אלא בעיצובה: מבצעים נועזים, מסמרי שיער. סיירת מטכ"ל תמיד הייתה שייכת לאגף המודיעין לצורך משימות שקשורות באיסוף, ולא תמיד, כידוע, הסתפקה רק בו. אבל לאורך ולרוחב האגף העמיקו הפעולות היזומות, מעבר לקווי האויב.

יש תהילה בחיסול נועז בבירה ערבית, אין תהילה במעקב ואיסוף סיזיפיים של פקידי ביניים בחיזבאללה. על פעולות מעבר לקווי האויב מקבלים צל"שים, על איתור שיטתי של בורות שיגור אף אחד עוד לא הוזמן לטקס בלשכת הרמטכ"ל.

הבעיה רק מחריפה כשבמקביל המודיעין מאבד את המונופול הייחודי שלו על ניתוח המידע. בגלל היקפו האדיר של המידע שנאסף, בהדרגה השתנתה הגישה: במקום שהאגף ינתח אותו, הוא הפך בעצם לבריכה – יותר נכון אוקיינוס – שכל אחד יכול לשתות ממימיה ישירות, בלי הצינור של חטיבת המחקר. לכאורה, ריבוי דעות טוב. בפועל – השטחת התפקיד שנחשב פעם ללב הפעילות, והוא ניתוח מקצועי של המידע הגולמי שנאסף. כמו בבדיחה הישנה על בעל היקב שעל ערש דווי סיפר לילדיו את הסוד המקצועי שיין אפשר לעשות גם מענבים, מסתבר שמודיעין יכול לעסוק במודיעין.

טבח ספטמבר 2022

תחקירי צה"ל והשב"כ מלמדים שיחיא סינוואר ומוחמד דף ביקשו לפתוח במלחמה בחגי תשרי שנה לפני המועד שהתרחש לבסוף. ספטמבר 2022. התרדמה המודיעינית והביזיון הבט"שי היו זהים באותה תקופה. גם התפיסה שחמאס מורתע. הרמטכ"ל לא היה מתקשר לראש הממשלה. אבל יש דבר אחד שונה: בראש הממשלה עמדו אז לפיד ובנט, נשענים עדיין על מנסור עבאס בממשלה שאיבדה את הרוב שלה כמה חודשים קודם לכן. נתניהו היה יושב ראש האופוזיציה. ישראל עמדה כחודש לפני בחירות. נתניהו בדיוק הוציא את הביוגרפיה שלו, ונגע גם כך בכל הסקרים ברוב המיוחל.

מה היה קורה אז? זה ברור לכולם. נתניהו בטח היה מבקר בניר עוז ובבארי ימים אחרי הטבח, כדי לדרוש מהשניים לקחת אחריות. הבחירות היו נדחות מעט בגלל המלחמה ואחריהן לפיד וכל שותפיו היו נמחקים. הם היו מוקעים לנצח כמי שבגלל שותפותם עם רע"מ הגיעה המלחמה. נתניהו היה הופך מר ביטחון על סטרואידים. העובדה שהוא עיצב את המדיניות לא הייתה משנה דבר כי במחדלים משלם כמעט תמיד זה ששמר, לא זה שבנה את מגדל השמירה. הוא היה מסיים את הבחירות עם 40 מנדטים ויותר. בן גביר וסמוטריץ היו מזנקים עוד. הרמטכ"ל אביב כוכבי היה מודח בבושת פנים. נתניהו היה ממנה את הרצי הלוי לשקם את הצבא בתמיכה מקיר לקיר. כולם היו בטוחים שאיתו זה לא היה קורה. אם מלחמת לבנון השנייה הפכה את נתניהו ממוקצה מחמת מיאוס לראש ממשלה במשך 12 שנה, מה היה עושה הטבח?

אבל עזה בחרה אחרת. למזלו של בנט הוא נפל, לצערו של נתניהו – הוא ניצח. על גבו המשקולת האלקטורלית הכבדה שרואה בו גם האחראי האסטרטגי לבניית חמאס וגם האיש שבמשמרתו זה קרה. לכן כעת בנט הוא השם החם בסקרים ונתניהו נאבק על קיומו הפוליטי.

כשנה וחצי אחרי הטבח וכשנה וחצי לפני מועד הבחירות, הפלא הגדול הוא איך לא קם אפילו אדם אחד מבחוץ. נתניהו, בנט, גנץ, ליברמן, לפיד, גולן – כל אלה כבר ותיקים. אחרי מחדל יום הכיפורים קמה ד"ש של יגאל ידין, גנרל לשעבר וארכיאולוג. אחרי מחדל שמחת תורה הבחירה שמוצעת לישראלים היא בין אנשים שישבו במוקדי קבלת ההחלטות, איש איש נושא על גבו צרור  – מי כבד יותר ומי פחות – של קונספציות, הכלה ומחדלים. יוסי כהן הציץ ונפגע, וינטר בחן והתרסק, ראשי המחאה אפילו לא ניסו. הישראלים שחלמו על התחלה חדשה מקבלים כעת את האפשרות, כמו אצל טכנאי מחשבים "ניסית לכבות ולהדליק?"