האם המהלומות שמטיח ביידן בישראל קשורות בפתרון שתי המדינות הבאמת חשובות: מישיגן ונבאדה * למה התחלפו סער וגנץ בנכונות שלהם להישאר בקואליציה * איך הפך דרעי תבוסה פוליטית לאמצעי התקרבות למי שעשוי להיות ראש הממשלה הבא * וכיצד היחלשות ההייטק יכולה דווקא לשפר את האנגלית במסדרונות השלטון
פתרון שתי המדינות
רגע של חשבון: כדי לזכות בנשיאות בארצות הברית יש צורך ב־270 אלקטורים. המועמד הרפובליקני לנשיאות, דונלד טראמפ, מוביל בפער מבטיח במדינות ששוות 235. בסיבוב הקודם מול ביידן, ב־2020 הוא הוכרע בפער קטן בג'ורג'יה (16 אלקטורים) ואריזונה (11), מדינות שנחשבו עד אז מעוז רפובליקני. אבל מאז חלה תפנית בשתיהן: לג'ורג'יה הליברלית בענייני קורונה היגרו לא מעט מצביעים רפובליקניים. ואילו באריזונה, הגובלת עם מקסיקו, הנושא מספר אחת הוא ביקורת על מדיניות ההגירה המתירנית של הממשל. בסקרים שתיהן חזק במחנה של הנשיא לשעבר. זה מביא אותו כרגע ל־262, ועם שלוש מדינות מתנדנדות: מישיגן, פנסילבניה או ויסקונסין. נכון לעכשיו, ביידן חייב את שלושתן. לטראמפ מספיקה אחת.
גם אלף חזרות על הסיפור ההוא עם גולדה וזה שאין לאן ללכת לא ישנו את העובדה הפשוטה, החותכת, שלביידן כנראה אין עתיד בלי מישיגן, בעלת הקהילה הפלסטינית־אמריקנית, מסמפטת החמאס. עבורו זה לא תנאי מספיק, אבל זה מסתמן כתנאי הכרחי. להם, עצירת המלחמה היא השיקול מספר אחת.
מצד שני, האירוע מורכב יותר: בוחרי המרכז האמריקני תומכים ברוב משמעותי בישראל ולפי סקר הרווארד-האריס בפעולה ברפיח. אבל עבור רובם זה הנושא מספר עשר בחשיבותו. רובם, אך לא כולם: ציבור אוונגליסטי לא גדול, אבל משמעותי מסתייג מטראמפ אך יכול לבוא לקלפי אם יתרשם שביידן קושר את ידי מדינת היהודים.
ובקיצור, הדילמה של ביידן היא כזו: איך לפייס את המוסלמים הפרו־פלסטינים בלי להרגיז את הנוצרים הפרו־ישראלים? הבית הלבן מתדרך בימים האחרונים שמטרתו היא להפריד בין התמיכה בישראל וההתנגדות לנתניהו. אפשר גם להציע ניסוח פחות אלגנטי – ביידן מעוניין להשאיר את העימות עם ישראל מתחת לרף המלחמה: מספיק חבטות פומביות כדי לגייס את הבייס, אבל לא עימות כולל שיפגע בו קשות בציבור האמריקני הרחב. ההתנהלות סביב רפיח היא דוגמא מצויינת. האמריקנים יערימו קשיים, ישאלו שאלות, ידרשו הסברים, אבל בישראל נשבעים שלא יוכלו להציב שלט "עצור". בכיר ישראלי אמר: ברגע האמת, על אפם וחמתם, נפעל ברפיח.
מגוחכים אלה שמנתחים את הסיטואציה במשקפיים דיפלומטיים בלבד, או גרוע מכך: פסיכולוגיים. אלה שטוענים שנתניהו העליב את ביידן או שהדבר קשור ל"התנהלות" שלו, כאילו מישהו בשנת בחירות בכלל טורח להתעניין בנימוסי שולחן. וול סטריט ג'ורנל הגדיר זאת יפה השבוע: הנשיא מעוניין בפתרון שתי המדינות: מישיגן ונבאדה.
המלחמה בקבינט המלחמה
אחד ממוקדי המחלוקת המוקדמים במחנה הממלכתי ז"ל היה סוגיית הפרישה מהממשלה: גנץ ואיזנקוט אותתו שזה אוטוטו קורה, שהם פה זמניים. שניהם יחד חולקים חדר אחד בקרייה, מדפיו ריקים מספרים כי מה הטעם. סער ואלקין, לעומתם, הסבירו שהם פה עד לסיום המלחמה, ובקיצור אין כנראה מה לעזוב לפני 2025.
אבל דווקא אחרי הפרישה, ובן רגע, זה התהפך: גנץ הוא זה שמסביר ש"אם זה לא מקולקל אין מה לתקן" ואינו מתכוון לפרוש, בטח לא לפני מיצוי המגעים לעיסקה וכיבוש רפיח. ואילו "הימין הממלכתי" מאיים לעזוב אם סער לא ימונה לחבר בקבינט המלחמה. מה נשתנה?
בשבוע שעבר, עם הפרישה, נוצר הרושם שסער ונתניהו מתואמים. מכאן, שהדרישה להצטרף לקבינט המלחמה "תוך ימים ספורים" נראתה כאולטימטום שהמכניע והנכנע סגרו עליו מראש. ולא היא. ההיגיון מאחורי הוא שבמצבו העדין אין לו מה להפסיד: אם יקבל את דרישתו יזכה להשפעה ותשומת לב. אם לא – יאתגר את קבינט המלחמה מימין ומהאופוזיציה. לליברמן, כידוע, זה די השתלם.
דרישת סער, אם תיענה, תוביל בסבירות גבוהה לפירוק הקואליציה בהרכבה הנוכחי. גנץ עוד היה מוחל אולי על כבודו ועל זכות הוטו שלו אם סער היה מצורף כמשקיף. אבל הכללתו בקבינט המלחמה לא תעבור אצל סמוטריץ' ובן גביר. הם לא יוכלו לקבל, ובצדק, מצב שבו ראש מפלגה עם 4 מנדטים מקבל נציג, ואילו הם, נציגי 14 מנדטים, מתעדכנים על מצב המלחמה מהחדשות. מה שיכלו לעכל בקושי בעת החירום של ראשית אוקטובר ובשביל אחדות לאומית, הם יתקשו לקבל אחרי חצי שנה ומסיבות פוליטיות.
הפרת האיזון בקבינט המלחמה לטובת שלושה שרים מימין לנתניהו אינה משהו קביל מבחינת גנץ ואיזנקוט. גם כך הם חשים יותר ויותר כקישוט.
מה יעשה נתניהו? כידוע, אין מדובר במי שנוהג להעדיף שתי ציפורים בעץ על ציפור ביד. לכן, לפני שהוא מסתכן באובדן גנץ, סביר שידרוש מסער לתמוך בכל חוק גיוס שיובא להצבעה. זה יהיה עבורו פיצוי הולם.
המרד הקטן
בעוד הכל מחפשים מאז המלחמה חמישיית ח"כים בליכוד שדרושים להפיל את הממשלה ולפזר את הכנסת, יש בליכוד רביעייה: עמיחי שיקלי, בועז ביסמוט, דן אילוז, משה סעדה. לארבעתם זו הכהונה הראשונה, ארבעתם לא גדלו בסניפי הליכוד ולא במעוזי ליכוד מסורתיים. אין להם כל כוונה, כמובן, לפזר את הכנסת, אבל בלי להודות בכך הם מציעים חלופה לזרם המרכזי במפלגה, זה שמתמסר לחרדים וליתר השותפות. הם הציעו יחד גירסא מתוקנת לחוק הפטור מגיוס, תמכו בקיצוץ כספים קואליציוניים. השבוע, במתואם, הודיעו שלא יתמכו בחוק הרבנים, שיאפשר לדרעי וסמוטריץ' להשתלט על מינוי מאות משרות רבניות בשכר. התנגדותם (יחד עם בן גביר ששמח לתקוע בהתנגדות אחת את הצ'ילבות דרעי וסמוטריץ') הכניעה את החרדים.
מבחינת העמדות, אין ספק שהארבעה האלה מייצגים את עמדות רוב בוחרי הליכוד: ניציות מדינית, מתינות דתית, ימין כלכלי. לצד השפעת המלחמה, הפער בין המצב בכנסת לבין הסקרים נעוץ בפער בין עמדות הקואליציה בנושאים האלה ובין עמדות הציבור שבחר בה אשתקד. השאלה הגדולה היא כמה רחוק תלך הרביעייה בעתיד בנושא מספר אחת שמאיים על עתיד הממשלה, גיוס החרדים.
החרדים, בכל מקרה, לוקחים אותם ברצינות. בכל סקר ניכר שהתנגדות הליכודניקים היא המכשול מספר אחת בדרך לפתרון הסוגייה, סיבת המוות של רוב הממשלות בדרך האחרון. כמעט מחצית מהציבור המשרת בישראל הוא מצביעי הציונות הדתית והליכוד, ועל פי הסקרים הם דוחים כעת ברוב גדול את כל הפתרונות שמגבשת הקואליציה: הם לא מתרשמים ממכסות, לא מיעדים ולא מעיצומים כלכליים שלא יבואו וממילא לא מרתיעים איש.
השבוע, כשאריה דרעי הבין שחוק הרבנים, בבת עינו, מת, הוא ניסה בכל זאת לעשות מהגווייה הפוליטית הזו חומר דישון לקדנציה הבאה: בתשע בבוקר הודיעה הקואליציה על קבורת היוזמה, אבל כבר בשבע בבוקר עדכן יו"ר ש"ס את יו"ר המחנה הממלכתי שכמחווה אליו, וכדי לא לעורר מדנים בזמן מלחמה, החליט למשוך את הצעת החוק. גנץ הודה על הטיפ, והתרשם מהמחווה.
ספר לגרנדמייזר
נתניהו ידע על מה הוא דיבר כשקונן השבוע בוועדת החוץ והביטחון שאין מי שיוכל לחבר באנגלית מילה למילה, לא כל שכן להיות אפקטיבי בהסברה: לשכתו הייתה כנראה היחידה בעולם שהדיונים הפנימיים בה התנהלו שנים לא בשפתה הרשמית של המדינה. ראשי לשכתו ויועציו נהגו לשוחח ולהתכתב באנגלית, פעם אפילו תועד פתק באנגלית שקיבל מראש לשכתו דאז, ארי הרו.
בשנים האחרונות אין שם דוברי אנגלית, ובצוק העיתים מדברים עברית בלשכה. אפשר להניח שגם הפגישות עם שר האוצר או השר לבטחון לאומי מתנהלות בלשון קודש, אף שהאנגלית של השניים ("גרנד מייזר", "דיס איז נוט בסדר") עשתה לה שם. אריאל שרון היה בוחן את בן שיחו באמצעות הידיים, אם הן מחוספסות מעבודה קשה או חלילה חלקות ומטופחות כשל עורך דין. נתניהו ממשש את האנגלית של בני שיחו.
אין לו את מי להאשים, כמובן, אלא את עצמו. הרמה בסביבת ראש הממשלה יורדת בהתמדה, כשהשיקול הוא נאמנות ולא מצוינות: מנכ"ל המשרד יוסי שלי היה ההפוגה הקומית-טראגית של שבוע המלחמה הראשון. ראש מערך ההסברה לא מתפקד. מיטב הכישרונות נטשו בטריקת דלת או אולצו להפוך עדי מדינה. משרד ראש הממשלה, הלא הוא המטה הלאומי, חדל לעבוד והחולשה האזרחית ניכרת לעין כל: אין כמעט תכלול, אין הכוונה ואין רפורמות.
אבל בעיית ההסברה חורגת מגבולות לשכת נתניהו. במהלך המשבר בהייטק ב־2023 פגשתי בכיר בענף. במקום להיות מדוכדך כמו עמיתיו הוא דווקא שמח. גרמנו למדינה נזק כבד, אמר והסביר: במשך שנים, האידיאל הישראלי הוא משרה בהייטק עם סיבוס ותלוש נאה. הסטרטאפים משכו אליהם את כל הכישרונות בין הירדן והים, מרוקנים את המגזר הציבורי. אם אתה יודע אנגלית ועם ראש על הכתפיים, מה תעדיף: להרוויח משכורת מפנקת במגדל יוקרה, או לשבת בקובייה משרדית, להישלח להונדורס כסגן קונסול ולריב על הוצאות רכב עם החשב והיועמ"שית? בהתאמה, כמעט כל יוזמות ההסברה הישראליות מאז שבעה באוקטובר היו פרטיות. כשההייטק פחות אטרקטיבי, אולי יחזור לאופנה שירות הציבור במשרדי הממשלה. אפשר להוסיף לתנאי המכרז: ידיעת אנגלית – חובה.
