מדוע האמריקאים והישראלים מאוכזבים אלה מאלה, ולאן עשויים חיילי צה"ל להשתלשל בקרוב * למה מחזיק איזנקוט במפתחות להישארות גנץ בממשלה, וגנץ במפתח לנטישת סער * לאילו תפקידים לוטש עיניים שר המשפטים לוין, בהינתן שהרפורמה מתה * ואיך בכל זאת נקבל בקרוב תזכורת ממנה
רפיח עלולה לחכות
אמריקנים הם אנשים מנומסים. דיפלומטים אמריקניים – מנומסים במיוחד. ובכל זאת מבעד לתועפות ההבנה וההזדהות, מתקבל הרושם בצמרת קבינט המלחמה שארצות הברית של אמריקה קצת מאוכזבת: לא מהנזק האגבי של הרג חפים מפשע, לא ממספר הבתים שהוחרבו, אלא מהקצב שבו מתנהלת המערכה. בוושינגטון האמינו, כנראה, שבשלב הזה, ערב חג המולד, צה"ל כבר יהיה בעמדות קדמיות בהרבה מאלה שהוא מצוי בהן כעת
העניין הוא שלכל בקבינט ברור שארצות־הברית עצמה תורמת להארכת המערכה. משאיות האספקה – שיירת ביידן, כמו שקוראים לה בישראל – מחזיקה את חמאס מצויד ושבע, זה מתסכל כשם שזה כנראה הכרחי לשימור הלגיטימציה. ההדלפות על תאריך סיום מעניקות לסינוואר תקווה ורוח לחימה, רק להחזיק עוד שבוע, עוד חודש. הרצון של הממשל הדמוקרטי לצמצום הסבל מאריך אותו משמעותית.
לאור ממדי יקום הטרור שנבנה בעזה, קשה לחשוב על דרך מהירה יותר מזו שבה צועד צה"ל. בראשית המבצע דובר על אלף פירי טרור בעזה. עד עתה נחשפו 1500 מהם בצפון הרצועה לבדה. ממדי המרחב התת קרקעי באיזור שיפא מלמדים מה היא הייתה באמת: שילוב של מטרו, בור פיקוד, כביש מהיר להעברת סחורות ואנשים ומרחב התגוננות בקנה מידה עצום.
בחאן יונס, נמצא צה"ל כעת ממש מעל לגרסה העזתית של קן הנשרים, המתחמים התת קרקעיים שבאחד מהם נמצאת הנהגת חמאס. המרחק בין חיילינו לבין רבי המרצחים עומד על כמה עשרות מטרים בלבד, למרבה הצער אנכית ולא אופקית. ההכרעה בצמרת נפלה: מתישהו, איכשהו, ייכנסו כוחותינו אל עיר המוות בעומק האדמה. במקביל ייכנסו גם למחנות הפליטים במרכז הרצועה, שם ממתינים להם כמה גדודי חמאס. הרמטכ"ל אמר לקבינט בשבוע שעבר שרפיח יכולה לחכות. לדבריו, העיר בגבול מצרים תמתין למועד אחר, לשלב אחר.
כששר הביטחון אמר השבוע שנוכחות צה"ל בחאן יונס "חוצת מצבי לחימה", הוא התכוון לומר בעברית שבכל תרחיש, עד לחיסול צמרת חמאס, יישאר בעיר כוח בסדר גודל אוגדתי. יהיו פשיטות ברחבי הרצועה, אבל בלב מוקד הטרור יצטרך הצבא לפעול באופן רציף, אולי עד 2025. את החטופים ינסו להשיב, טיפין טיפין, במבצעים ובעסקות. השאלה אינה אם ביידן יסכים אלא אם יהיה עוד נשיא במועד הזה.
להתחפר או להסתער
כמעט בלתי אפשרי לדמיין מצב שבו בני גנץ עוזב את הממשלה בשנה הקרובה. הוא באמת יקום יום אחד ויפרוש, כשבידי חמאס יש עדיין חטופים? כשאלפי חיילי צה"ל, אולי רבבות, עדיין לוחמים מפיר לפיר ברצועה? איזה מסר זה ישדר לחמאס, שממשלת האחדות מתפרקת וישראל הולכת למחאה המונית ולבחירות?
כמעט בלתי אפשרי לדמיין מצב שבו בני גנץ נשאר בממשלה מעבר לחודשיים הקרובים: הוא באמת יישאר שבוע אחרי שבוע, מסיבת עיתונאים אחרי מסיבת עיתונאים, התכתשות אחר התכתשות, בלחימה ללא תאריך סיום, תחת ראש ממשלה כמעט בלתי לגיטימי בעיניו, עם בן גביר שדווקא דבריו, מעשה שטן, דולפים שוב ושוב מישיבות הקבינט?
לגנץ ונתניהו נמאס זה מזה. הפעם זה לקח חודשיים, קצת יותר מאשר בסיבוב הקודם ביניהם. גנץ רואה בנתניהו ציניקן מוחלט, שטומן לו פחים יקושים בכל הצהרה, מחולל קטטות גם במקום שאינן (מישהו אמר אוסלו?) וייפטר ממנו, כמו בפעם הקודמת, ברגע שרק יוכל. נתניהו סבור שגנץ מתנהל בחוסר קולגיאליות, עוקץ במסיבות עיתונאים, עושה פוליטיקה ולא ביטחון. אם זה לא ישתנה, אי אפשר יהיה להמשיך ככה, אמר השבוע.
הדילמה קשה מנשוא. בחודש שעבר נמהלה בה גם הטרגדיה האישית הנוראה של גדי איזנקוט. השר ששכל את בנו ואחיינו נשבע בלווייה וכשקם מהשבעה להבטיח שלא נפלו לשווא. בעולם מושלם, לא היה ספק שהוא ממשיך עד הסוף. בשיחות שקיים עוד לפני נפילת בנו הוא הבהיר שזה האירוע הבטחוני הגדול בתולדות המדינה, ולכל מי שהצטרף לפוליטיקה כדי לקבל החלטות ולא כדי להתקוטט ברור היכן הוא צריך להיות: בחדר שבו הן מתקבלות. ההכרעה על עתיד השותפות בין גנץ ונתניהו תיפול אצל איזנקוט.
למרבה הצער וכאב הלב, לא תהיה אפשרות ממשית להמשיך במלחמה לאורך זמן בלי ממשלת אחדות. נוכחות צמד הרמטכ"לים לשעבר היא הפלסטר – קטן ורופף ככל שיהיה – שמכסה על פצע מוגלתי בחברה הישראלית שטרם התאחה. אין קרע בשוחות, אצל המילואימניקים והסדירים, אבל יש גם יש באולפנים, בכנסת, בחלק מהרחובות.
ביום שאחרי פרישת המחנה הממלכתי, או גג בחודש שאחרי, כל החלטה מבצעית, כל מו"מ על חטופים, ייבחנו שוב דרך משקפי ביבי־לא־ביבי. מי שחושב שאפשר יהיה לנהל ככה מלחמה ולהכריע את סינוואר שוגה באשליות. מצופה, לפיכך, מנתניהו לזנוח את הוויכוחים על אוסלו, לבלוע רוק ולהשקיע בהישארות המחנה הממלכתי בממשלה. במקביל מומלץ ליועצי גנץ שמאיצים בו לנטוש את הממשלה ולממש את האופציות בסקרים להיזכר בסיסמת כחול לבן: ישראל לפני הכל.
ובקיצור, מי שרוצה לדעת מתי ואם יחוסל חמאס מוטב שיאסוף את המודיעין בירושלים, לא בחאן יונס.
תקוות ואכזבות צפויות
אחת מקבוצות הווטסאפ של הרדיקליים במפגיני קפלן הוקדשה לשר יצחק וסרלאוף מעוצמה יהודית. הקבוצה, שעסקה באיסוף מודיעין על השכן הבלתי פופולרי בצפון תל־אביב ובהרעשה תחת ביתו, התרחבה השבוע: היא נקראת עכשיו "וסרלך וסער 24/7". השבוע כתבו שם: "הנבלה בבית", לא ברור איזה מהנבלות לטעמם, ואיזה מהבתים.
השר מתקווה חדשה, בשר מבשרה של המחאה נגד הרפורמה המשפטית, מסומן עכשיו כיעד מספר אחת של המחאה נגד ממשלת נתניהו. גנץ אמור הרי לעזוב עוד לפני סוף הלחימה, בעוד שותפו – בקרוב לשעבר – הודיע שעזיבה לפני סיום מוחלט של המלחמה תהיה חוסר אחריות שיפגע במדינה.
על הפער הזה של כשנה בונה נתניהו. נוכחות סער בקואליציה אמורה לספק לו לא רק תוחלת חיים, אלא גם איכות חיים: זו תהיה ממשלה של 68, שבה בן גביר כבר לא שחקן וטו. נתניהו היה שמח, אפילו מאושר, לחדש את הברית עם תקווה חדשה, שכל חבריה היו עד לפני זמן קצר מאוד כחברי ליכוד. לכאורה, לסער יש גם אינטרס: המלחמה מסמנת כנראה את קץ הוויכוח על שמרנות מול ליברליות, שהסתמן בשישה באוקטובר כקו פרשת המים החדש של הפוליטיקה הישראלית. זה אומר שלסער, כמו גם לליברמן, אין מה לחפש במחנה אחד עם יאיר גולן ויאיר לפיד ועתידו הפוליטי נמצא בימין המדיני־בטחוני. מחוות הפיוס שדובר בה בליכוד הייתה העברת תיק המשפטים מלוין לסער, איתות שאין מפורש ממנו שהוויכוח על מערכת המשפט הוא כל כך 2023. ממילא לוין הבהיר שרק הרפורמה מעניינת אותו. בהיעדרה, גם תפקיד יו"ר הכנסת או שר החוץ עדיף.
לא מומלץ לבנות על תרחיש כזה. סער איננו מעוניין לתחזק את שלטון נתניהו אלא להיות חלק מהחבורה שתחליף אותו. הישארות בממשלה, לבד, מהווה עבורו שטח השמדה. היא תגרד ממנו את קולות מתנגדי הממשלה הנוכחית בקצב של מנדט בשבוע, ורק תאריך את חיי הקואליציה שעל חשבונה הוא מעוניין להיבנות. מרגע שגנץ יעזוב, תחל הספירה לאחור של סער. לא לאורך ימים אפשר יהיה להפגין מול שני שרים בקבוצת ווטסאפ אחת.
סבירות, למי אכפת
המאבק על הרפורמה המשפטית נראה עכשיו כמו הבהוב רחוק מגלקסיה אחרת, נושא שהלך לבלי שוב. אבל כמו אורו של כוכב מת, שמגיע לפה אחרי שהכוכב כבר איננו, נקבל עוד שלושה שבועות מסר מימים רחוקים מאוד.
יום שישי, 12 בינואר הקרוב, הוא המועד האחרון שבו יכול בג"צ בהרכב ההיסטורי של 15 שופטים למסור את פסיקתו בעתירה לביטול חוק היסוד לצמצום עילת הסבירות. העליון ההוא לא קיים עוד: הוא מונה כעת רק 13 שופטים, מאז פרישת ברון וחיות; וגם הוויכוח ההוא לא מה שהיה: נושא הסבירות מעניין עכשיו, בדיוק כמו לפני שנה, קומץ פרופסורים למשפט חוקתי.
מי שמאמין שבג"צ פועל על בסיס נימוקים משפטיים בלבד, מנותק מההקשר הציבורי והאקטואלי מוזמן לדלג לעמוד הבא. למי שנשאר: לפני שבעה באוקטובר נראה היה שיש רוב קטן לביטול החוק, או לפחות להצהרה עקרונית בדבר סמכותו של בג"צ לפסול חוקי יסוד. טרם המלחמה, נראה היה שהדילמה של הנשיאה חיות הוא עד כמה גדול הסיכון בקבלת החלטה היסטורית ברוב כה קטן. במיוחד כשהרוב אולי כבר אינו קיים בבית המשפט הנוכחי, אחרי פרישת שתי השופטות. החשש אז היה מהצתת מלחמת אזרחים קרה, אולי יותר מזה, סביב החלטה כה דרמטית. מאידך, לחיות וחבריה זו הייתה אולי ההזדמנות האחרונה לעצור את מה שנראה בעיניהם כצעד ראשון במדרון חלקלק מאוד.
מה תעשה המלחמה להחלטת בג"צ? בית המשפט של אהרן ברק היה בוודאי פוסל את החוק. את פסק הדין המכונן של המהפכה החוקתית פרסם ימים בודדים אחרי רצח רבין, כמעט ללא תשומת לב ציבורית. את פסק הדין המכונן של המהפכה החוקתית השנייה לא היה מהסס לפרסם. לוין ורוטמן לא יוכלו באמת להקים קול זעקה, להתניע מחדש את החקיקה או לארגן הפגנת המונים. ככה זה במציאות הבלתי סבירה בדרום.
האם כך תנהג חיות, שזה ההרכב האחרון בראשון היא עומדת? או אולי להפך? תפעל לגיבוש קונצנזוס רחב יותר סביב פסיקה מתונה יותר? קווי הפרדת הכוחות בין הצדדים הניצים בנושא המשפטי מיטיבים עם האגף האקטיביסטי: הוועדה לבחירת שופטים עדיין מעניקה וטו תמידי לשופטים, יכולת בג"צ לפסול חוקים קיימת אבל לא יכולתה של הכנסת להתגבר עליהם, ובאופק הסקרים לא נראית שום ממשלה עתידית שתתניע שינויים מרחיקי לכת במערכת המשפט. התשובה נכתבת עכשיו ב־15 לשכות. כבר עכשיו אפשר לגלות שהיא תהיה מהארוכות בפסיקות בג"צ.
