למה הדרך של סער וליברמן חזרה לימין ולחלומות על ראשות ממשלה עוברת בשת"פ עם ראש הממשלה * איך בפרישתה שימחה מיכאלי לא מעט מתמודדים, והעציבה ראש מפלגה אחד * מי צדק ומי שגה בפגישת המשפחות עם קבינט המלחמה * וכיצד סיפורי הנופלים בתיכון בו למדתי מעידים על החבלים החזקים שקושרים את העם הזה
הימין ביתו
חשבון הטוויטר של אביגדור ליברמן כלל בחודש האחרון קריאה להחזרת הכבוד הלאומי, הצהרה שאין חפים מפשע בעזה, הכתרת אוסלו ככישלון ודרישה לא להכניס דלק לרצועה. שני ציוצים הוקדשו לשבחים למתנדבים החרדיים של זק"א. מה לא היה שם? ביקורת חריפה, משתלחת, כמו פעם, בכספים הקואליציוניים לחרדים. חוץ מציוץ אחד כללי על תקציב משיקולים פוליטיים, האיש שתפריטו ערב המלחמה הורכב מזלילת חרדים לתיאבון, שומר על דיאטת ציוצים בעניינם.
ליברמן וסער היו אבן הראשה של המחנה שהתהווה פה ערב המלחמה, המחנה הליברלי: המנדטים שלהם הקימו את ממשלת בנט־לפיד ואמורים היו להקים ממשלה רחבה יותר, ממשלת גנץ. אבל הרפורמה המשפטית גוועה ואיתה מה שחיבר בין מתנגדיה. חזרתו של הנושא הפלסטיני לראש סדר היום הלאומי מסמנת להם את הדרך הביתה, לימין. והתרסקותו בסקרים של ראש המחנה מחייה חלום ישן: ראשות הממשלה.
רק שבאופן אבסורדי, הדרך אל ירושת נתניהו עוברת בשיתוף פעולה עם האיש שנשבעו להפיל, לפחות לזמן קצוב. הדרך להתפייסות עם מצביעי הימין עוברת בישיבה בממשלה, וכך גם הדרך למה שעשוי להיות השלב הבא, כניסה לליכוד. יהיה רק דבר אחד שעליו יסכימו כל בכירי המפלגה ביום שאחרי, והוא לסגור את הדלתות בפני עוד מתמודדים על ההנהגה. נתניהו יכול לפתוח להם חלון. למה הדבר דומה? למרוץ שליחים, שבו, לכמה שניות, רצים זה לצד זה האצן שמוסר את המקל והאצן שמקבל אותו.
לנתניהו, הישארות סער וליברמן בממשלה ולו לכמה חודשים, תציל אותו מנפילה, תחליש מאוד את כוח המיקוח של בן־גביר ותאפשר לשקם את המחנה סביב קווי התיחום החדשים: רשות פלסטינית בעזה כן־או־לא.
זה, ולא חלוקת תיקים, הוא מה שעומד בדרך להרחבת הממשלה. במגעים הלא ישירים שהתנהלו בין נתניהו ודרעי ובין ליברמן, התבקש האחרון להודיע שיישאר בקואליציה גם אחרי המלחמה, אפילו אם גנץ יפרוש. את התשובה שלו מסר יו"ר ישראל ביתנו בכל פלטפורמה אפשרית: דקה אחרי המלחמה, חזר והדגיש מערוץ כנסת ועד לטוויטר, נתניהו חייב ללכת.
היי הג'יפ
בימי עסקת ג'יבריל המופקרת ב-1985, שבה שוחררו אחמד יאסין, ג'יבריל רג'וב ועוד מחבלים שיציתו תוך זמן קצר את האינתיפאדה הראשונה, נלחמה ח"כ גאולה כהן נגד השחרור. אבל מה היית אומרת, נשאלה, אם בנך, צחי הנגבי, היה אחד החיילים השבויים? "אם צחי שלי היה שבוי", השיבה כהן, "הייתי תובעת מהממשלה לשלם כל מחיר כדי לשחרר אותו. אבל מכם, שרי הממשלה, הייתי תובעת לא להקשיב לי".
מעניין אם הנגבי, היום ראש המועצה לביטחון לאומי של נתניהו, נזכר בזה במהלך הפגישה הקשה מנשוא עם משפחות החטופים. אולי הרהר גם בהמלצות הגנוזות של ועדת שמגר, שהפכו את דברי אמא שלו להמלצה מחייבת: למנוע קשר ישיר בין מקבלי ההחלטות ובין המשפחות. מי שאמר לנתניהו את הדברים הופכי הקרביים עשה את חובתו כהורה או כאח. מי שהקליט והפיץ מעל בחובתו הלאומית, ושימח מאוד את יחיא סינוואר.
גם אחרי הפגישה, תוכניות המלחמה לא השתנו. ככל שכוחותינו מתקרבים ללב ח'אן יונס ־ באמצע השבוע כבר הגיעו לרחוב שבו התגוררה משפחת סינוואר– ההתנגשות בין מטרת העל של הכרעת חמאס ובין מטרת העל של החזרת השבויים הופכת מתיאורטית למעשית. רב המרצחים לא נפגש סתם עם חטופים, בהם, אגב, גם ילד ששוחח איתו. הוא ביקש להזכיר לישראל מי מקיף אותו במנהרות.
פיקוד הדרום, אכול אשמה על טבח שמחת תורה, לוחץ להכריע את חמאס כמעט בכל מחיר ותחת כל סיכון אפשרי. מנהלת השבויים והנעדרים, שיודעת על החטופים יותר משידענו אי-פעם על כל חטוף בתולדות המדינה, לוחצת בדיוק להפך.
עוד לפני הרגעים מסמרי השיער שצפויים בח'אן יונס, נמשך מאמץ ההכרעה בשאר חלקי הרצועה. אחד האוגדונרים הגדיר לעצמו איך יודעים שניצחנו בשכונה מסוימת: כשאפשר לנוע שם עם ג'יפ, לא עם נמ"ר או טנק. ג'יפ היה כלי התחבורה של ישראל בעזה עד הנסיגה מערי הרצועה ב־1993, וצה"ל רוצה, במובן הזה, לחזור שלושים שנה אחרת. יש שכונות כאלה בעזה, אבל עוד ארוכה הדרך לנסיעה בג'יפ לאורך ולרוחב. כמה? חודשים.
החלישה את לפיד
שנה חלפה מאז הפעם האחרונה שבה מפלגת העבודה עברה את אחוז החסימה בסקרים. שנה בלי חמצן אמורה להוביל לנזק בלתי הפיך, למוות סופי ומוחלט.
לא בטוח שזה המצב. בהחלטתה הראויה אתמול לפנות את מקומה, העניקה מרב מיכאלי אפשרות לחיים מחודשים למפלגה שהקימה את המנדט אבל בבחירות האחרונות סיימה על ארבע, מסייעת למיטוט הגוש כולו.
העבודה של היום היא אמנם מפלגה בלתי אטרקטיבית לבוחריה, אבל אטרקטיבית מאוד לנבחרים: מדובר בשלד בורסאי שניער מעצמו את הבשר המרקיב של העסקנות, ההסתדרות, המוסדות. הם נטשו למקומות שבהם נמצא הכוח, ובאופן אבסורדי יאפשרו לדור חדש לנבוט שם. יאיר גולן? נעם תיבון? העבודה בראשות גנרל שמחליף מועמדת אחרי מחדל – הנה 1973 חוזרת, ביותר ממובן אחד.
עם פריימריז פתוחים, דיגיטליים, בלי קבוצות מפקד גדולות, העבודה הופכת מקום אטרקטיבי לגנרלים, לאחים לנשק (אחיות, אם לעשות מחווה אחרונה ליו״ר הפורשת).
בהחלטתה להתפטר מיכאלי מקשה מאוד על הקמת תנועה חדשה, כפי שתכננו ראשי המחאה.
היא גם מקשה מאוד על חייו הקשים ממילא של יאיר לפיד. בעוד הקואליציה צוללת לשפל היסטורי, מנהיג האופוזיציה לא רק שלא מרוויח קול אחד אלא מאבד בסקרים מאות אלפי מצביעים. כל התארגנות חדשה בשמאל תהיה יותר אטרקטיבית מרסיסי מרצ ושרידי העבודה, ותכרסם ישירות בו. גילויי העצמאות של עידן רול ששובר ימינה מאז המלחמה, ושל רם בן ברק עם הטרנספר מרצון, הם עדות לגודל האתגר של יו״ר יש עתיד.
ובעיקר, התנועה האיטית של הגופים במרחב מאותתת על בחירות מתקרבות: סער וגנץ מתגרשים כמעט בשידור חי, מדי ראיון. המחנות מסתדרים מחדש, לקראת המערכה הצפויה, לפי רוב הסימנים, ב-2024. ובאשר למי יעמוד בראש העבודה המחודשת: יאיר גולן? נעם תיבון? העבודה בראשות גנרל שמחליף מועמד אחרי מחדל – הנה 1973 חוזרת, ביותר ממובן אחד.
ירושלים, לא ספרטה
ביום הראשון שלי בבית הספר הימלפרב, בשלהי המילניום הקודם, הזמינו אותי החברים החדשים מהכיתה לאפטר־פארטי של שיעור מתמטיקה: בשלוש וחצי אחר הצהריים נשלף בקבוק וודקה, מישהו הוציא מהכיס מצית וסיגריות. אתם לא חוששים להיתפס, שאלתי אותם כפליט טרי מישיבה תיכונית יוקרתית. הם השיבו במבט תמה: אין סודות בהימלפרב, הכל על השולחן.
בית הספר בשכונת בית וגן בירושלים, שהמבנה הכאוטי שלו נראה כמו משחק טטריס שהסתבך, הוא תיכון מסוג אחר. השמועות על מתח בין מצוינות ובין שילוב אוכלוסיות מעולם לא הגיעו אליו. באותו אחר הצהריים של אלכוהול וטבק השתתפה ערימה של דוקטורים לעתיד, ומכל פינות ירושלים. חמשת הנופלים משורות בית הספר הגיעו משכונות היוקרה האליטיסטיות של מרכז העיר וגם משיכוני הטיח הישנים, עם עוני שחשבנו שנעלם בשנות השמונים. נזהרו שם בבני עניים, ומהם יצאה תורה ועבודה.
המנהל ירמי סטביסקי הצליח להשרות על בית הספר אליטיזם אמיתי, לא כזה שנבנה בהדרה ובדלתות מוגפות, אלא פשוט בתביעה להצטיין ולהיות בן אדם. להתמודד עם נער מתבגר אחד בבית זה קשה; עם אלף זו אומנות. בהימלפרב היה גם בית מדרש וגם חדר תופים, גם ציציות בחוץ וגם מכנסי ראפרים, לפעמים ביחד. כששר החינוך יוסי שריד הגיע לבקר להקה שרה לו שיר של אביב גפן, ובכניסה הייתה הפגנה נגד נסיגה מהגולן. דלתות בית הספר היו פתוחות לכל אדם ולכל גישה, חוץ מאלימות וחוצפה. 100% מבוגריו מתגייסים לצבא, לא כשהם מורעלים, אלא מפוכחים: מתוך הבנה ושותפות פשוטה כל־כך, טבעית כל־כך של החברה הישראלית.
בן זוסמן היה שחקן טניס שולחן ולוחם, ענר שפירא הלך למסיבה בשמחת תורה ואז חירף נפשו במיגונית, שחר פרידמן יצא עם צעירה חילונית וגם על דביר ברזני ואריאל רייך עוד ידובר. כמו התיכון שיצאו ממנו, הם היו מערכת גשרי חבלים ששלוחה אל שאר חלקי ירושלים וישראל, קלועים בעדינות אבל חזקים מאוד. החתן של המנהל ירמי, הדוקטורנט ינון פליישמן, נפל גם הוא במלחמה. הוא אולי נהג הטנק היחיד שדיבר יוונית עתיקה. גם הוא ידע שלא נהיה ספרטה, נהיה ירושלים.
