למה נתניהו וגנץ חולקים אינטרס פוליטי זהה, ומי מהם ייזום בחירות * מדוע אלה שחושבים כי בשלו התנאים למרד בליכוד שוגים באשליות * איך הפך סינוואר את החטופים הנותרים לכיפת הברזל שלו * וכיצד נעלמו ונאלמו דוברי העברית המצוחצחת של חד"ש
כשהנרות יידלקו בעזה
אלפי חיילים אלמונים, מהמוסד, השב"כ וצה"ל, עוסקים לילה לילה במשימה מזוויעה שכמותה לא הייתה: לחלץ ילדים יהודים מציפורני חיות טרף. הם היו מעדיפים לעשות זאת במבצעים כמו זה שבו חולצה אורי מגידיש, שעוד ידובר בו שנים קדימה. אבל אין ברירה, כרגע. במציאות המופרעת שנקלענו אליה, הטקס היומי של החזרת עשרה חטופים מתחיל להיראות כמעט כשגרה. הוא לא. האירוע מתוחזק יום יום במגעים בין שני מוקדים תת קרקעיים במרחק כמה עשרות קילומטרים, הבור בקריה והמנהרה בחאן יונס, אבל עובר בתווך בין וושינגטון, קטאר, קהיר ועוד כמה בירות עלומות.
ממדי המתווה הנוכחיים מאפשרים עדיין ליישב בין שני הצרכים החיוניים של המלחמה: הראשון, העליון, מיטוט חמאס. השני, החזרת החטופים. כעת הם עדיין משפשפים זה לזה את הפגוש: הצבא יספוג עוד כמה ימי הפוגה מחד, והחטופים סיפרו על הפגזות שנשמעו היטב ובאחד המקרים החריבו בית בו שהה אחד מהם.
בקרוב תגיע ההתנגשות החזיתית. המפגש המבעית של יחיא סינוואר עם קבוצה גדולה של חטופים, בראשית המלחמה, מלמד על כך. מותר להניח שחמאס שחרר דווקא את אלה שנפגשו איתו כדי להדגיש מסר שהיה ידוע גם קודם: חיסולי עשוי להיות כרוך גם בהרג בלתי מעורבים, אבל הפעם כשתלחצו על הכפתור תדעו שיש ישראלים בסביבה.
הסיסמא "כולם תמורת כולם" נשמעת פשוטה והגיונית, אבל אין סיכוי שתתרחש. סינוואר לא ישחרר את כולם, כי הוא רואה בהם טרור פסיכולוגי והמקבילה המעוותת לכיפת ברזל: סוללת הגנה מפני תקיפה. ואילו ישראל לא תוכל לרוקן את בתי הכלא, לרבות מאות רוצחי הנוחב'ה. אמנם, יש בצמרת הקבינט מי שהיה מוכן לשקול זאת, וביותר ממפלגה אחת. אבל לתנאי הנלווה מסרבים בתוקף: סיום הלחימה.
לכן בימים הקרובים תתחדש כנראה הלחימה. השבוע האחרון נוצל לתחקירים. אחד מהם העלה התרופפות של משמעת מבצעית בימים שקדמו להפוגה, שנבעה מהעייפות והשחיקה. אחר גרם לצבא להשתכנע לשחרר חלק מהלוחמים הביתה, בניגוד לתכנון המקורי להשאיר אותם ברצועה עד סוף המערכה. מה שהחל בשמחת תורה עוד לא יסתיים כשנרות חנוכה יודלקו בשבוע הבא מחלונות הבתים בעזה.
המאמן והקפטן
בין קבינט מלחמה אחד למפגש שני בבור, נועד נתניהו עם קבוצות קטנות של חברי כנסת בליכוד. איתו נמצא השר דודי אמסלם. החלוקה ברורה: נתניהו מדבר על מלחמה ומדיניות, אמסלם על עתיד הקואליציה והליכוד. נתניהו המאמן, אמסלם הקפטן. ככה, גם אם השיחה תוקלט, נתניהו לא ייתפס מדבר מילה פוליטיקה, אבל המסר יעבור במלואו: רק אני יכול.
המחשבות על אי אמון הקונסטרוקטיבי שבו נתניהו יוחלף אחרי המלחמה קיימות רק בדמיונות: אין תסריט שבו מחצית מהליכוד תחבור לכל האופוזיציה, או החרדים לליברמן, שיסכמו על רשימת שרים וכמובן – על ראש ממשלה. בלי המפלגות הערביות יש צורך ב-15 מורדים בליכוד, מפלגה שלא ייצרה כבר עשור ולו מורד אחד.
הקונסטרוקציה הזו מורכבת מדי מכדי להמריא לחלל. אבל העניין הוא שבדמיונות של נתניהו היא דווקא כן קיימת, ועוד איך. כזכור, הוא כבר פירק את הממשלה עם לפיד ולבני ב-2014 אחרי מבצע צוק איתן בעזה, בגלל שגונבה לאוזניו שמועה על ממשלה חלופית. בביוגרפיה שלו התחרט מרה על הפירוק הזה.
תשע שנים אחרי, בתום עוד מלחמה בעזה, יש סיכוי סביר ביותר שההיסטוריה תחזור על עצמה. בקואליציה משוכנעים שזמן קצר לאחר המלחמה, כשיתברר שהממשלה מתקשה לשרוד, נתניהו יעדיף להקדים את הבחירות, שבהן יתמודד בראשות הליכוד. במקום להיות מודח, לשיטתו, כבר כעת, הוא יקבל עוד כמה חודשים כראש ממשלת מעבר ויישאר על הגלגל.
החיים מזמנים קואליציות מוזרות. נתניהו וגנץ שותפים לרצונם למנוע ממשלה חלופית בכנסת הזו: ראש הממשלה בגלל שיוחלף מיידית, גנץ – מתוך רצון לממש את הסקרים החלומיים. מהצד השני, לרצון לממשלה חלופית שותף ראש האופוזיציה לפיד, שהסקרים מנבאים לו צלילה, מרב מיכאלי, שנמחקת לחלוטין, לצד כל השותפות בקואליציה ורוב חברי הליכוד, גם אם עמוק בלב ובלי אומץ לממש.
לכאורה, זה אמור להספיק. אבל זה לא, כי הליכוד הוא אוסף של מיליציות. רצונם לשרוד עד מועד הבחירות הנקוב, החודש עוד שלוש שנים, נסוג מפני תיעובם זה לזה, מפני חשדנותם, מפני חוסר האמון שלהם. שמיר אמר שכל התקהלות של יותר משני פוליטיקאים במפלגתו היא ניסיון לקשירת קשר, אבל בליכוד הם אפילו לא מדברים זה עם זה מפחד וחשדנות.
על אף ההתרסקות בדעת הקהל, מי שסבור שנתניהו יפסיד בפריימריז במפלגתו מהמר נגד כל ההיסטוריה הליכודית. לכן, גם אם לא ברור עדיין מי יהיה ראש הממשלה הבא, אבל הרבה יותר קל להעריך מי יהיה ראש האופוזיציה.
מוכנות במחנה
בטיוטת ההסכם הקואליציוני של המחנה הממלכתי נכתב בתחילה שהמפלגה תישאר בממשלה "חצי שנה או עד סוף המלחמה, המוקדם מבין שניהם". ברגע האחרון שינו נציגי גנץ את הנוסח ל"עד מועד ההכרזה על סיום המלחמה".
נקודת היציאה מן הממשלה היא אחת הסוגיות המורכבות ביותר שניצבות בפני גנץ. האם יעזוב כל עוד יש חטופים בעזה? כשיחיא סינוואר עדיין חי? כשחיילינו עדיין לוחמים שם? במחנה הממלכתי דחו את דברי הבכירים שצוטטו כאן בשבוע שעבר, לפיהם – אם לא יהיו קלקולים קואליציוניים ־ המפלגה תישאר בפנים שנה. זה יהיה הרבה יותר קצר מזה, הבטיחו. אבל כמה קצר? ומתי יודיע גנץ שזה נגמר?
ההערכה שם היא משהו בין חודשיים לארבעה. אבל ההכנות כבר בעיצומן. על הרקע הזה צריך לראות את העימות הלילי השבוע על הכספים הקואליציוניים. לממשלה אין כל דרך ציבורית להגן על התקציבים האלה, אבל גם גנץ יצא קצת פופוליסט: האם הוא באמת מצפה להודיע לאלפי מורים חרדים שכבר קיבלו את המקדמות, רבים מהם באזורי קו העימות, שעליהם להחזיר משכורות? בלהט אחד הוויכוחים הטיח לו סמוטריץ': "לא אני אמרתי שאשאיר לחרדים דף ריק". אחר כך הזכיר לו את הפנסיות התקציביות שעליהן נלחם בממשלה הקודמת. גנץ, מנגד, לא יכול היה להצביע בעד הסעיף השנוא כל כך על בוחריו, ולא רק עליהם.
יו"ר המחנה הממלכתי, או בעצם כחול לבן אחרי פרישתו הוודאית המסתמנת של גדעון סער וחבריו לתקווה חדשה, נמצא כעת בלב רעידת האדמה שפוקדת את הפוליטיקה. הרעידה הזו נגרמת משני לוחות טקטוניים שמתנגשים זה בזה בעצמה: לוח אחד בדעת הקהל נע ימינה בעוצמה בעקבות הטבח; הלוח השני נע שמאלה, בעקבות המיאוס מממשלת הימין מלא־מלא. ההתנגשות בין לוחות יצרה הר גדול, בדיוק במרכז: אלה ארבעים המנדטים של גנץ. סביר יותר שבבחירות יהיה שם במקום הר גבוה רכס של גבעות: ליברמן, סער, יוסי כהן, גם גבעה קטנה בהרבה מהחזוי, של בנט שתמיד מצליח לאכזב בקלפי. מהרכס הזה יגיע ראש הממשלה הבא.
אין מילים
מאז החלה המלחמה, נמנעים חברי הכנסת של חד"ש כמעט לחלוטין מראיונות בתקשורת העברית. עת לדבר ועת לשתוק, מסבירים שם חברי הכנסת בעברית המצוינת שלהם. יו"ר המפלגה, איימן עודה, התראיין בינתיים לערוץ אל מיאדין של חיזבאללה.
מדוע מסרבים ראשי חד"ש להתראיין? מותר להעריך שהסיבה היא חשש ממתן תשובה לשתי שאלות פשוטות מאוד: אחת, האם חמאס הוא ארגון טרור? שנייה: האם חיזבאללה הוא ארגון טרור.
אלפי מילים מתחמקות שמערבבות בין הסיבה הרצחנית והתוצאה, מאות נאומים וציוצים של תלונות על התגזענות לכאורה כלפי הערבים, עשרות קריאות ל"הפסקת האלימות" כאילו מדובר במגיפה ולא במסע רצח, לא יכסו על העובדה שהמפלגה הותיקה ביותר במגזר הערבי, זו שהניפה את דגל השלום והשותפות בין העמים, רואה בחמאס תנועה פוליטית לגיטימית, וגוזרת גזירה שווה בין מלאכי המוות מהנוחב'ה ובין פעולות התגובה של צה"ל ברצועה.
כשהמפלגה קראה השבוע "להפסיק מיד את הרדיפות הפוליטיות" בתגובה למעצר מסיתים מהחברה הערבית היא מנרמלת את מי ששיבחו וחגגו ברשתות את טבח חמאס. כאשר קוראים שם ל"שחרור שבויים" מבלי לערוך הפרדה בין פעוטה יתומה עם מבט אבוד ובין רוצח בן 17, הם מנרמלים את הרצח.
בעודם קוראים לאחריות, מזכ"ל המפלגה אמג'ד שביטה שיתף סרטון בערבית שחוגג שחרור של מחבלת שניסתה לרצוח יהודי. אחר כך סימן לייק לפוסט שהילל את מחבלי הנוח'בה. "לכל טיפת דם, לכל גוף מאובק, לכל פצוע, לאבירינו השולפים את נשקם, אלה שמטפסים על הטנקים של האויב ושעומדים בראש מיטב בניה של האומה הזאת".
חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן, תומכת טרוריסטים ידועה מעכו, הרי כבר שיבחה את רוצחי גוב האריות בשכם. כאשר היא מאשימה את צה"ל בהרג ללא אבחנה תוך שימוש בפצצות זרחן היא לא נאבקת על זכויות תושבי עזה, אלא נותנת רוח גבית למשטר חמאס. רק בעולם הישראלי המעוות בית המשפט מאפשר לה ולדומיה לרוץ לכנסת פעם אחר פעם, ורק בו היא וחבריה נחשבים פרטנר להצבעות על תקציב. האירוניה היא שאם חמאס היה מגיע לעכו וחיפה, הוא היה רואה בעודה ותומא סלימאן כופרים, משת"פים ציוניים, כפי שעשה לערביי ישראל שבהם נתקל בעוטף. הם היו הראשונים לספוג את האש, בעודם מנרמלים את הזוועה.
