כוננות קריסה

למה מנהיגי המדינה צריכים להפסיק לדבר לפרוטוקול, בעיקר כשנראה שזמנם קצוב * האם באמת נשב על בירה בחופי עזה * מדוע יצחק בריק משול בצבא למי שחזה התקף לב לאדם שבעצם נפגע בתאונת דרכים * ואיך מי שמבקר בצדק את הביזיון של מזוודות הכסף מקטאר, דוחף להמשיך להזרים דולרים לתומכי הטבח מרמאללה

קצירת הדשא

כל אורח שנקלע בימים אלה למסדרון ההומה בקומה ה־14 של הקריה בתל אביב, בין לשכות שר הביטחון והרמטכ"ל; או לקומה הראשונה, עם האוויר המחושמל, של משרד ראש הממשלה בירושלים; או לסניף התל־אביבי שלה, המיושן והצפוף מאי-פעם; כל מי שעובר שם לא יכול להימנע מהמחשבה המפוכחת שכעת חיה, בעוד שנה מהיום ואולי פחות, לא יישאר שם איש מאלה שמקבלים עכשיו את ההחלטות. הקצינים הבכירים יתפטרו, הפוליטיקאים יוחלפו, העוזרים יעברו למגזר הפרטי, חיילים ישתחררו.

ההחלטות הגורליות עכשיו, מורכבות יותר מכל מערכה שידעה המדינה למעט, אולי, מלחמת השחרור, מתקבלות על ידי מי שברובם המוחלט הם מבחינת קריירה מתים מהלכים. הלוואי שההבנה הזו תחלחל לכל מי שיושבים בלילות הארוכים האלה בבור, שתשחרר אותם. שינהלו את המלחמה כאילו אין מחר. שלא ידברו אל הפרוטוקול כאל הודעה מושהית לעיתונות, אלא כאל משהו שייחשף עוד חמישים שנה, או בסרט ב־2073. טפטוף ההדלפות והתדרוכים לא יעזור לאיש מהם, ולמדינה הוא מסב נזק כבד. כל ידיעה על מתח בצמרת מתורגמת מיד לערבית ולפרסית ומתורגמת למיליונים כניצחון. אפילו התפטרותה של גלית דיסטל אטבריאן מהתפקיד המיותר של שרת ההסברה פורשה שם כהישג משמעותי וכזעזוע בצמרת. מבחינתם זו לא פארודיה על מדפסת אלא הוכחה שהשלטון הישראלי מתפורר.

בתי הקברות, כידוע, מלאים בפרשנים שהעריכו שתם עידן נתניהו. דומה, בכל זאת, שהפעם זה שונה. בליכוד שוקעת לאיטה ההבנה שאירועי שבעה באוקטובר הם סכנה קיומית למפלגה, לא פחות. מאין תבוא הקריסה אחרי המלחמה? אולי מבן־גביר, שיוכל להגיד "אמרתי לכם" וכעת נהנה מהעובדה שאינו שותף בקבינט המלחמה, אותו כינה השבוע "קבינט הקונספציה". אולי מבכירי ליכוד אכולי אשמה, אולי מחברי כנסת שיחשבו את דרכם לרשימות אחרות. יתרחש כאן תהליך של דיפוזיה, השוואת לחצים: ככל שבסקרים התמונה תהיה עגומה יותר, יגבר הפיתוי לחלקם לעבור צד.

החדשות המורכבות יותר הן שהאירוע הפוליטי יתרחש במקביל להתרחשויות צבאיות. כיוון שמטרת המבצע היא השמדת חמאס, הפעם לא תהיה הפסקת אש. אחרי השלב הקרקעי הרחב, הראשון, תימשך פעולת קצירת הדשא במשך חודשים, בדרום ואולי גם בצפון. אין לפסול את האפשרות שאת המערכה הזו, כמו את המערכה בקורונה, תנהל יותר מממשלה אחת.  

עיר אחרי מלחמה

בבוקר שאחרי המלחמה, ככל שזה תלוי בישראל, דבר בעזה לא יזכיר את איך שנראתה בשישה באוקטובר. גם קודם היא לא הייתה מוקד של הייטק וריאות ירוקות, אבל אחרי היא תיראה, בפשטות, כמו ברלין 1946. ההנחה היא שתוצאת הקרבות תהיה שנשק קונבנציונלי יגרום למראות לא קונבציונליים. העיר עזה תהפוך אגב הלחימה לעיי חורבות, מקום בלתי ראוי למגורים. בלי מים, בלי חשמל, בלי בניינים, עם אוהלים בין ההריסות ומעל המנהרות המופצצות.

בין הרצועה ובין ישראל יחצוץ שטח הפקר רחב, קודר, ממוקש ומת. אחרי צוק איתן התנהלה מערכה אם הפרימטר המפורסם יהיה מאתיים או שלוש מאות מטר. עכשיו הוויכוח בצמרת המדינית הוא בין קילומטר וחצי לשניים וחצי. כוחות צה"ל ישהו דרך קבע בחלק מהשטח. מה שקרוי בביטחונית שטח חיץ קרוי במדינית "גביית מחיר בקרקע": לשדר לכל אויב שאדמתו בסכנת כיבוש. כעת זו מוגדרת כאחת ממטרות המלחמה.

אם התפיסה בעבר הייתה שלהיטיב עם תושבי הרצועה ימנע מחמאס לפעול, התפיסה עכשיו הפוכה: החיים האומללים ברצועת עזה יהפכו אומללים עוד יותר. בלי שלטון מרכזי, אולי עם הנהגה מקומית כזו או אחרת. לחאן יונס השייח שלה, לדיר אל בלאח המוכתר שלה, למה שיישאר מעזה המנהיג שלה. בהחלט צפויה מלחמת מיליציות פנימית, אבל בישראל עברו מהקונספציה שחמאס הוא הרע במיעוטו אל התפיסה שכל דבר עדיף עליו.

פועלי הרצועה יישארו מובטלים, איש מהם לא יוסיף עוד לראות את ישראל, ולשמש מודיע. במשרדי האוצר והפנים כבר נערכים להבאת רבבות פועלים זרים שיחליפו את כוח העבודה העזתי, שחלקו, על פי הידוע, אסף מודיעין במשך חודשים ושנים.

בשבועיים האחרונים מלאה הרשת בסרטוני חיילים שמבטיחים לשבת על חוף עזה עם בירה, או מרבדי דשא במקומות שפעם היו משגרי הרקטות. זה לא יקרה, כי בחופים, שפעם היו היפים והחוליים במזרח התיכון, יישארו בשנים הקרובות רק הריסות מפויחות.

סוסים דוהרים, רוכב זהיר

בין כל המראות התקדימיים במלחמה הזו, נרשם עוד אחד: גורם בטחוני בכיר שבא ויוצא מקבינטים כעשרים שנה, הופתע השבוע לראות, בפעם הראשונה, צבא לוחמני יותר מהשרים. חזרו מראות משנות המדינה הראשונה שבהם הרוכב המדיני מנסה לרסן את הסוסים הדוהרים במדים, ולא להפך.

אפשר להבין את לובשי המדים, אפשר להבין את בעלי העניבות. הצבא מבקש למחות את זכר ההשפלה הנוראה בשבעה באוקטובר, ולהוכיח שכוחו הצבאי עודנו במותניו. בצה"ל חושקים שיניים אל מול מסע ה"אמרתי לכם" של האלוף במילואים יצחק בריק. הוא משול בעיניהם למי שחזה לאדם התקף לב כשהוא בסוף נפגע בתאונת דרכים. בריק, הם אומרים, לא דיבר מעולם על הכשל המודיעיני אלא על כושר לקוי של הצבא ועל קושי לתמרן. הראשון הופרך בקרבות הגבורה בקיבוצים והשני לא נבחן עד עכשיו. אבל בריק הוא עכשיו אורח קבוע בלשכת נתניהו: נבואות הזעם של הראשון פוגשות את חששותיו של השני, מעל ראשו של הצבא.

שרי קבינט המלחמה, ברובם, זהירים יותר: הם נכוו בזוועות העוטף ולכן רוצים לוודא שהכל מוכן בעזה. על הפרק עוד עניין שיפגוש בעיקר את הממשלה: גורל החטופים. מרגע שייפתח המבצע הקרקעי, התקווה לעוד יוכבד ליפשיץ תפחת משמעותית.

לקח צבאי אחד, שכבר לא רלבנטי לדרום, הופנם היטב בצבא ובממשלה: אף לא אחד ממרכיבי מבצע הטבח לא הפתיע את ישראל: ידענו על רחפני הנפץ, הרקטות, טילי הנ"ט, על האימונים לכבוש יישובים ובסיסים.

הכשל העיקרי, חוץ מזה המודיעיני, נבע מהתפיסה שחמאס דומה לצה"ל בהפרדה בין כשירות ובין ביצוע. לצה"ל יש תכניות לכיבוש לבנון, הוא גם מתאמן עליהן, אבל הביצוע יגיע רק במקרה של מלחמה. בבלי דעת, התפיסה הייתה דומה: שחמאס מכין את התכניות למקרה של הסלמה, ואז כבר נדע להיערך.

לא עלה על דעתה של המערכת שאם המטרה האסטרטגית היא טבח יהודים, מרגע שהיא מוכנה לסינוואר אין סיבה להתעכב. לכן, אף שהסימנים המעידים הצטברו בשעות שקדמו למבצע, המערכת התקשתה לחבר אותם לסיפור קוהרנטי. היא ראתה את חומר הנפץ, אבל חיפשה לשווא את הפתיל.

כפר עזה, וכפר סבא

שמעון פרס אמר פעם שאפשר לעשות חביתה מביצה, אבל אי אפשר לעשות ביצה מחביתה. חבל שלא זכה לראות שיש כאלה שעדיין מנסים: הם מנסים להפריד את החלמון הרש"פי מהחלבון החמאסי.

בעולם מתמקדים באבחנה מלאכותית בין רוצחי התינוקות ומרוצצי הילדים לבין "האזרחים בעזה", כאילו יש שם מיליוני דיסידנטים שוחרי חופש וליברליות, ולא הורים שמקבלים שיחות טלפון נרגשות מהבן שמבשר להם "הדם של היהודים על הידיים שלי". בישראל יש למרבה התדהמה מי שמבקשים עדיין להבחין בין הרשות הפלסטינית ובין חמאס, בין ערביי יו"ש וערביי עזה.

בלהטם לסדר את המציאות בהתאם למוסכמות שעבר זמנן, הם מאשימים את נתניהו שחיזק את החמאס כדי להחליש את הרשות הפלסטינית. אבל מה שהם מציעים מופקר לא פחות: לחזק את חבורת הרוצחים המזדקנת ביהודה ושומרון. עודנו מלקקים את פצעי ההתעלמות מהרטוריקה החמאסית, והם מציעים להתעלם מאמירותיו האנטישמיות של אבו מאזן, שהסביר שיהודים נרצחו בשואה בגלל שהלוו בריבית. עודם מקוננים – ובצדק – על אספקת כסף קטארי לרצועה, והם מציעים להמשיך לשלם כסף ישראלי טוב לרשות שמשלמת משכורת לרוצחי יהודים. את התשלומים השערורייתיים האלה שנמשכים, כמובן, גם בממשלת הימין מלא-מלא, הם לא תוקפים וחבל. כנראה שכחו למי הצביעו הפלסטינים בבחירות הדמוקרטיות האחרונות שנערכו שם. טחו עיניהם מראות את צלבי הקרס בחווארה, את גילויי השמחה ברמאללה, את בכירי הרשות הפלסטינית שמביעים תמיכה ברצח העם בעוטף עזה.

איך יכול אדם לראות את מה שהתרחש בכפר עזה ולהציע נסיגה ממבואות כפר סבא?

הם הדחיקו שאת חמשת בני משפחת פוגל, אבא, אמא, ילד בן שמונה, ילד בן ארבע ותינוקת בת שלושה חודשים, טבחו מחבלים מהחזית העממית. את הכוונת על ראשה של התינוקת שלהבת פס שם צלף מהתנזים. את הלינץ' בשני חיילי המילואים ברמאללה ביצעו שוטרים פלסטינים ותומכיהם בבירה הלכאורה חילונית ומתקדמת. כספי המיסים שלנו מממנים את המשכורות של חלקם.

הדבר היחיד שמפריד בינם ובין עשיית שפטים גם במתיישבי גב ההר ושפלת החוף איננו הבדל מוסרי מהעזתים, אלא נוכחותם של צבא ההגנה לישראל ושל ההתיישבות שמונעת מצה"ל להסתגר מאחורי גדר ההפרדה של יו"ש.

האגף השליט שלהם הכתיר שנים כהזויים את מתנגדי הנסיגות, שוחרי ההתיישבות ומתנגדי המשא ומתן. מי שממשיך לתמוך גם עכשיו בשתי מדינות הוא זה שמדמיין.