כיצד יסתדרו בקבינט המצומצם חמישה אנשים עם אפס אמון, כשמחוץ לחדר מחכים ראשי מפלגות שהפכו לעציצים ומשפחת ראש ממשלה עצבנית * מה הקונספציה האמיתית שקרסה השבוע * איך דווקא שני פוליטיקאים אפורים ולא מהוללים ניבאו במדויק את שהתרחש * ולמה הלקח הפוליטי הראשון הוא להיפטר לתמיד מהצרה ששמה ממשלה צרה
לא מהפך, מהפכה
בשנותיה הראשונות של ארצות הברית, המנצח בבחירות היה מוכתר לנשיא, והמפסיד – לסגן הנשיא. שואת יישובי עוטף עזה, התזכורת לגורל אכזר שמצפה לכל יהודי בלי סיוע צבא ההגנה לישראל, צריכה לגרום לנו לאמץ – בהתנדבות – שינוי דומה: לא תקום יותר ממשלה צרה בישראל.
המדינה הזו לא יכולה יותר להרשות לעצמה את מותרות הקיטוב שגם ארצות הברית של היום מתמודדת איתם בדוחק רב. להם יש שני אוקיינוסים כהגנה, ולנו – חומה שנפרצה בטרקטורים. השנים האחרונות, עתירות הפילוג, הבחירות והשנאה השכיחו את העובדה ששני המחנות מצויים בנקודת הקירבה הגדולה ביותר בכל שאלות היסוד שקרעו את המדינה מיום הקמתה: ביטחון, איראן, פלסטינים, ירושלים, כלכלה. השאלות המשניות – חשובות ככל שיהיו – יצטרכו להידחות או להידון תחת הסכמה שיש ווליום שלא חוצים.
מלחמת יום הכיפורים האיצה את תהליך נפילת מפא"י, שנבע משינוי סוציולוגי ומסיאוב של שלטון מתמשך. מלחמת שמחת תורה תאיץ כנראה את תהליך נפילת הליכוד, שהסתאב ושכח את סיבות הקמתו. ממפלגה לאומית ליברלית, לסיעה עתירת טרולים. בגלל ההתיימנות של החברה הישראלית, שבה כמעט איש לא מציע עוד פינוי יישובים או משק סוציאליסטי, עלתה לגדולה קבוצה שכוחה לא בעומק הטיעונים או ברוחב העשייה אלא בגובה הדציבלים.
אבל התמונה מורכבת יותר. נפילת שלטון השמאל ב־1977 לוותה בשבירה חזקה מאוד שמאלה של הציבור הישראלי. בגין עלה לשלטון רק כדי למסור את כל סיני, דבר שגולדה לא חלמה לעשות ורבין היסס. ייתכן שכך יקרה גם פה: כאשר אלופים שוחרי נסיגות והכלה מתחרים ביניהם באולפנים בשמות תואר למה שצריך לעשות לעזה, תתארגן פה מערכת פוליטית חדשה, שמבוססת על הבנה מוצקה מאוד איך צריך לנהוג במבקשי נפשינו.
מבוא למערכת הזו ניתן היה לראות כבר השבוע: מרגע שהנושא המשפטי ירד מעל הפרק התברר שוב שליברמן וסער – וכמובן גם מאות אלפי מצביעיהם – בדרכם לממשלה או מימין לה. הם לא ישובו במהרה לגוש מדומיין בצד השני, אבל כן יהיו בעתיד בכל ממשלת מרכז־ימין רחבה, מהסוג שיהיה פה בעתיד הנראה לעין. גם גנץ ואיזנקוט ויורשיהם יהיו שם. השאלה מי יוביל ביום שאחרי מאבדת כמעט מחשיבותה.
הלוואי, הלוואי שקבינט המלחמה שהוקם יהיה קבוצת פקודות יעילה ומתואמת עד שכולם ישכחו מי באיזו מפלגה. ההיסטוריה מערימה קשיים על האופטימיות הזו. גנץ מגיע עם אפס אמון לנתניהו, לכן רצה בתחילה סמכויות שהיו דורשות שינוי חקיקה. במשפחת נתניהו חשדו שגנץ ואיזנקוט – יחד עם גלנט והצבא – ישאירו אותו במיעוט חסר השפעה. בדיון הקבינט הראשון התברר שזה חשש שווא: לא הייתה סיכה שאפשר היה להכניס בהבנת המצב בין שרי עוצמה יהודית והמחנה הממלכתי. בקבינט, הגוף שרשמית אמור לנהל, נותרים ממורמרים ראשי מפלגות שיהפכו עציצים, אבל לא בחדר שבו מתקבלות ההחלטות אלא במסדרון. חמישה אנשים ינהלו את המלחמה. הלוואי שישכחו את העבר ויתמקדו בהווה. לו יהי.
בין מכחיש שואה ליוזמי שואה
בספרייה הלאומית החדשה נמצא השבוע כרוז שהופץ בשבוע הראשון של מלחמת יום הכיפורים: "זו השעה שאנו הישראלים, ללא הבדלי השקפה, נעשה למען ישראל. אם אנו לא נעשה, איש לא יעשה זאת במקומנו. מה היה? מה יהיה? מדוע ולמה? אלה הן שאלות כבדות הנשאלות בפי כל. אך בלהט הויכוח אל נא נשכח את העיקר. תהיה אתה בסדר. כולם יהיו בסדר. הכל יהיה בסדר. ישראלים למען ישראל".
ההיסטוריה לא חוזרת, אבל היא מתחרזת. גם ב־1973 פעפע הזעם על גולדה ודיין, והדרג המדיני רתח על הצבא שהשלה ונרדם, ואז הייתה גם מערכת בחירות, ואלופים במילואים הובילו את המתקפה כשאחד מהם מועמד בליכוד ואחד מועמד במערך. כשנגמרה המלחמה, איש לא שכח לריב.
דעתי הצנועה היא כדעתו של הכרוז המצהיב ממלחמת יום הכיפורים. אין דבר מחליש יותר מקטטות פנימיות אל מול פני הנאציזם. גם באשר לאשמה, יש מספיק מחדל לכולם. צריך כפר שלם כדי לגדל ילד וצריך מדינה שלמה כדי לגדל מפלצת כזו מתחת לאפינו. כמו תמיד, בלי אבל ובלי בערך, האחריות עוצרת קודם כל אצל ראש הממשלה, בטח מי שכיהן פה רוב הדור האחרון. אחר כך אצל הרמטכ"ל, אחר כך באמ"ן ובשב"כ, ועוד היד נטויה. מיותר לדון במה שברור כשמש, אבל אם כבר ההתעקשות לעשות זאת ובשידור חי או בטוויטר, כדאי להימנע מלהאשים רק את יריביך בכישלון. אחרת עלול להיווצר הרושם שזהו ניצול ציני של המצב לצרכים פוליטיים ולא הפקת לקחים.
הקונספציה של 1973 הייתה מודיעינית ומבצעית. זו של 2023 עולה עליה, כי היא תפיסתית: אין מולנו עם ככל העמים, שוחר חופש ועצמאות, אלא כנופייה צמאת דם.
בשלושים השנה האחרונות, כל ממשלות ישראל נשענו על אחת משתי תפיסות אסוניות: רבין, פרס, ברק, אולמרט ושרון האמינו שנסיגה משטחים תחליש את ארגוני הטרור. שש ממשלות נתניהו – וגם קואליציית השינוי שכיהנה פה זמן קצרצר – האמינו ששקט כלכלי, כיפת ברזל ומכשולים קרקעיים יכילו את הטרור. שתיהן הדהדו משפט משיר של שלום חנוך משנות השמונים: "אדם מוזר הוא האויב שלך, אתה יודע שהבן אדם בדיוק כמוך, לא ממהר להתאבד – כמוך בדיוק". כמה מאות מחבלים מתאבדים עברנו מאז.
ולא היא. כל מה שהפריד בין הנאצים מנירנברג והנאצים משכונת רימל הוא מבחן היכולות, לא מבחן הכוונות. למרבה הצער, ניכר עדיין ניסיון דומה להבחין בין הרשות הפלסטינית לבין חמאס. האיחוד האירופי פנטז השבוע עדיין על פלסטינים מתונים, כך גם הנשיא לשעבר אובמה. הם שכחו שהרודן מרמאללה לא גינה במילה את הפשעים נגד האנושות בעוטף עזה. חצי מעמם מונהג בידי מכחיש שואת יהודי אירופה והשני בידי יוזמי שואת יהודי העוטף. השת"פ של הפת"ח עם ישראל הוא הפוגה טקטית בין טבח מינכן, טבח האינתיפאדה השנייה והלינץ' ברמאללה, לצורכי התארגנות ובגלל ידו הכבדה של צה"ל.
ב־1998 שידרה הטלויזיה הפלסטינית – שישראל הקימה – את השיר הבא: "הוי גיבורי קלקיליה המשוחררת! הוי אחינו בטירה, אום אל פחם וכפר קאסם הנאבקים תחת עול הנוגש הציוני! זיכרו המרחק מכם אל כפרי הציונים הוא מרחק הליכה ברגל". רק נוכחות צה"ל שם, בעומק השטח, מונעת את התגשמות הזוועה גם באיזור 09.
אין זה אומר שיש למחוק את חווארה, כמו התבטאותו האומללה של שר האוצר שגרמה למדינה נזק מדיני כבד. אבל זה אומר שיש להתפכח מהאשליות שחווארה תהיה יום אחד שונה לרגע מג'בלייה, אם רק נשגה שוב באשליות שלום.
העיניים שמחוץ לבור
הם שני טרחנים בלתי נסבלים, מאריכי דיבור, בלי שום היסטוריה צבאית מפוארת, אפורים כשק. פלספנים. כשפתחו את הפה בתפקידיהם כיושבי ראש ועדת החוץ והביטחון, המוח של רוב הנוכחים עבר למצב טיסה. "לא כל סמל שיודע טווח של מרגמה הוא מומחה אסטרטגי", לעג פעם ראש הממשלה שרון ליובל שטייניץ, כשזה הזהיר מכניעה לפלסטינים. דברים דומים נאמרו גם לצבי האוזר.
אני מעלעל בארכיון ובזכרוני ומצטמרר מהדברים שאמרו שניהם לאורך השנים. שטייניץ הזהיר כבר ב־1998 מתרחיש של יחידות פרה־צבאיות שפושטות רגלית על יישובים, מנטרלות צבא גדול ושוחטות יהודים. מ־2003 ועד 2006, כיושב־ראש ועדת החוץ והביטחון, קרא לחומת מגן לא רק ביהודה ושומרון אלא גם בעזה. הצבא והממשלה נרתעו אז, כשברצועה עוד היו בסיסים צבאיים שלנו אבל לא היו מנהרות שלהם, ואפילו קסאמים בקושי היו. אחרי מבצע צוק איתן, בבית קפה תל אביבי שלו, כשהמדינה כבר עברה לעניין אחר והוא כבר שר בקבינט, הוא הכתיב לי תחזית שחורה משחור.
אני מצטט ממנה כאן חלקים נבחרים. "על צה"ל השתלט פחד מהכרעה של מערכות… התבלבלנו בין שקט ובין הרתעה. בין מלחמת ההתשה לבין מלחמת יום הכיפורים חוותה ישראל שלוש שנות שקט, אך המצרים לא הורתעו – כלומר לפעמים שקט הוא ההפך מהרתעה… המצגת שהוקרנה לקבינט על כיבוש עזה ביטאה את הרוח הזאת בתרחיש בלהות מנותק מהמציאות של 400 הרוגים…. טענו שבועות שחמאס מבקש הפסקת אש, אבל הקבינט הופתע פעם אחר פעם שהאויב דווקא בעד לירות ולא להתפשר".
אחריו הגיע צבי האוזר. בסיום מבצע שומר חומות, לפני שנתיים, אחרי עוד דברי רהב של ראש הממשלה והרמטכ"ל, ציטטתי אותו בהרחבה בטור זה תחת הכותרת "למי נצרבה התודעה". מצמרר לקרוא את הדברים: "האוזר משוכנע שיום כיפור נוסף בפתח, קודם בעזה ואחר כך בלבנון. האסון כבר לפתחנו, הוא מזהיר. התמכרנו לטקטיקה במקום להכרעה האסטרטגית, שפירושה הוא פירוז רצועת עזה מטילים. לפני עשור אלה היו טילים קלים לטווח קצר, עכשיו טילים כבדים לטווח בינוני. איך ייראה העשור הבא? וזה עוד האויב החלש ביותר שלנו במזרח התיכון. ואנחנו מספרים לעצמנו שחמאס מורתע? "
וזה ממשיך: "כן, צריך חומת מגן ברצועת עזה, כן להיכנס ולנתק חשמל ומים. כן, גם באיום במתכונת אסון הומניטרי. ישראל צריכה להודיע בפשטות שתם עידן ירי הטילים על אזרחיה. עד ששיירות של האו"ם ייצאו למצרים עם טילים, אי אפשר לעצור. יהיו הרוגים רבים? אם לא נעשה זאת, בעוד עשור יהיו 20 אלף".
והסיום הנורא: "הבעיה העיקרית היא הערכת יתר של כוחנו והערכת חסר של כוחם. בכל פעם מחדש אנחנו מופתעים. וכשאנו מופתעים אנחנו מספרים לעצמנו סיפורים מנחמים על הרתעה, וכשמגיע השקט שוכחים. ולאט לאט, כמו צפרדע שמתבשלת במים, הטמפרטורה עולה. סגירת נתב"ג היא כבר שגרה, וגם תל אביב עוד תתרגל לחטוף".
אזרחים הצילו את המדינה בחזית, ואזרחים צריכים להציל את המדינה גם בחדרי קבלת ההחלטות. אזרחים נטולי קונספציה אבל עם היגיון בריא. לא רק גנרלים במדים וגנרלים במיל' ומי שיותר מדי שנים שם וכבר הוסלל לחשיבה הקונבנציונלית.
הלקח השני הוא שהמערכת הפוליטית, בלהט הבחירות והקיטוב, הפסיקה לתגמל על חשיבה וביצועים ועברה לתגמל על רגשות וזעם. במקום מומחים מהראש המלכנו צייצנים מהבטן. אשתקד, יובל שטייניץ הודיע על פרישתו. השבוע, כשטלי גוטליב הציעה לשלוף מהימ"חים את טילי יריחו, התגעגעתי אליו שוב.
