מה המסר הברור שיגר ביידן לנתניהו * איך, אם בכלל, הליכוד יכול להרגיע את החששות של יו"ר עוצמה יהודית * איזה מו"מ מסרבים אנשי המחנה הממלכתי לנהל * וכיצד נראית דיקטטורה מתגוננת
מסע מחוף לחוף
השבוע הזה בין החוף המערבי והמזרחי הוא תזכורת איך יכולה הייתה להיראות הכהונה השישית של נתניהו, אלמלא נתקעה באין כניסה בקפלן בשבוע הראשון של חזרתו למשרד. בעצם: איך היא יכולה עדיין להיראות. על הפרק דרמה היסטורית של ממש בדמות חיסול הסכסוך עם העולם הערבי. אנחנו על סף האפשרות לנסוע (27 שעות בוייז) מחופי תל אביב לחופי דובאי, על סף האפשרות לטיסות ישירות למכה, לברית הגנה אזורית מול איראן.
זו גם תזכורת אילו מאמצים נתניהו מעוניין לעשות כדי להניח מאחוריו את הסוגיות הפנימיות, נושא שעלה בתוך הפגישה עם ביידן שלשום ברזולוציה נמוכה, ועם ממשלו ברזולוציה גבוהה משאפשר להאמין. בית הנשיא האמריקני מעודכן בכל פרט של השיחות בבית הנשיא הישראלי. אין צורך בשיחות מוטיבציה מביידן כי המוטיבציה ישנה. ואין צורך בלחצים כיוון שהעסקה המסתמנת עם סעודיה לא אמורה לכלול ויתורים שיגרמו לפרישת מרכיבים מהקואליציה. הפלסטינים מעניינים את הסעודים כמס שפתיים.
דווקא בשל הבשורות הכבירות שבדרך, טעה נתניהו בהשתלחות במפגינים. ראשית, הוא הראה שאכפת לו. שנית, במקום שבוע שהוא מדיני בינלאומי התערב גם פוליטי אופוזיציוני. זו הייתה אמורה להיות ההצגה הכמעט בלבדית שלו, והנה התנדב לתת את הבמה לשחקני משנה שגנבו חלק מההצגה.
יום אחד, כשנהיה אמריקנים, נקפיד כמנהגם לא לתקוף את הממשלה בעודנו על אדמה זרה. זה לא המצב בישראל. כשראש הממשלה רבין גילה בחורף 93' פעילות יהודית וישראלית נגד הסכמי אוסלו על גבעת הקפיטול הוא התפוצץ מזעם: "עצם החוצפה ללכת ולפעול בקונגרס במגמה להכשיל מדיניות ממשלה נבחרת בישראל מדליקה אור אדום". בכינוס עם יהודים שהופרע שוב ושוב בקריאות ביניים העיר בסרקזם ש"ארצות הברית היא המפתח להצלחת השלום, אם מישהו מבני עמנו לא יקלקל זאת", ואחר כך התייאש לגמרי מיהודי ארה"ב: "חבל לבזבז זמן על המנהיגות היהודית האמריקאית… מי שלא שולח את בניו לצבא שלא יפעל נגד הממשלה" (כל הציטוטים מהספר "רבין ואוסלו" של עמוס שיפריס). כמו כל מי שנוסע לחו"ל, גם ראשי ממשלה לא אוהבים לפגוש שם ישראלים.
בהצהרתו הקצרה בפתח הפגישה עם ראש הממשלה, כתובה כולה על כרטיסיות, ציטט נשיא ארצות הברית פעמיים ראש ממשלה אחר, דוד בן גוריון. ראש מכון בן גוריון, עמוס ידלין, ששם לכך לב סבור שהמסר לראש הממשלה היה ברור, וגם עבודת ההכנה: מישהו פה עקב אחר הדיון הער על מגילת העצמאות. אגב, בן-גוריון עצמו היה ראש הממשלה הראשון שנאלץ לפגוש נשיא אמריקני במלון בניו-יורק. גם קנדי 1961 כביידן 2023 העדיף לא לפגוש את עמיתו בבית הלבן על רקע חשדנות עמוקה.
עניין של זמן
איתמר בן גביר מחרים הצבעות, איתמר בן גביר מוציא הודעות נגד אמינות לשכת ראש הממשלה, איתמר בן גביר מעלה הילוך – אם זה בכלל עוד אפשרי – מבחינה תקשורתית.
אם מניחים שפוליטיקה היא סיפור רציונלי, וזה אם גדול, מדוע ששר בכיר במפלגה שמתכווצת בסקרים ירצה להתקוטט ובכך לקרב את האפשרות של פרישה מהממשלה? אין כמעט שום תסריט שניתן להעלות על הדעת שבו בן-גביר יחזיק בעמדת השפעה כזו אי-פעם בעתיד, שחקן וטו בקואליציה וחבר קבינט, גם אם זה בקושי מתכנס, כדי לא לספר לו מה שהולך.
אלא אם הסיפור אחר. בן-גביר לא מחמם כדי לצאת מהממשלה, אלא כי הוא מניח שמישהו אחר עומד להוציא אותו ממנה. גנץ מכחיש, סער מתקומם על האפשרות, אינזקוט נשבע בנקיטת חפץ, טרופר אומר שאין מצב – אבל בעוצמה יהודית סבורים שנתניהו מתכנן הצרחה פוליטית במסגרת אירוע גדול יותר של שינוי כיוון ואתחול מחדש: הסכם עם סעודיה, והתייחסות לרפורמה כאל ציר דגים: קודם לצמצם ואז להכניס לזמן רב במקפיא.
האם יש בזה היגיון? לא ממש. נתניהו היה שמח, תיאורטית, להיפטר ממחבקי עמרם בן אוליאל ("קדוש וצדיק", התפייטה עליו לימור סון הר מלך בעודה טוענת לחפותו), לא לראות יותר את בן-גביר בקבינט ולא להתייחס לראיונות הבוקר כאל שדה מוקשים יומי. אבל בעיותיו במקרה של הקפאת הרפורמה ופשרה פלסטינית כלשהי חורגות בהרבה מעוצמה יהודית. יש את הציונות הדתית של סמוטריץ', שמנהל דרבי-של-גב-ההר מול שותפו לשעבר. יש כמובן את יריב לוין, ויש אגף שלם בליכוד שמתפקד כסיעת ימין רדיקלי עצמאית.
אבל אין כל חשיבות בשאלה אם מהלך כזה הגיוני. הדבר היחיד שחשוב הוא שבן-גביר עצמו סבור שהשלכתו מהממשלה היא אפשרות ממשית, כדי שהיא תהפוך לאירוע משמעותי. בליכוד סבורים שאין דרך לנהל את עוצמה יהודית ושפירוק הקואליציה הוא, לפיכך, רק עניין של זמן. ייתכן שהמפתח בידי הליכוד: הרגעת החששות של השר לביטחון לאומי תסייע אולי, איכשהו, להרגעת הקואליציה.
כחול נגד לבן
מאות שעות בבית הנשיא מול נציגי הקואליציה השכיחו אולי את העובדה שיש מו"מ אחד שאנשי המחנה הממלכתי דווקא מסרבים לנהל: עם עצמם.
הסכם ההקמה של הרשימה המשותפת לגנץ, סער ואיזנקוט כלל, לדרישת האחרון, סעיף שלפיו חצי שנה מיום הקמת הממשלה תוקם ועדה שתגבש את המסגרת המפלגתית החדשה. חברי הרשימה והעומד בראשה אמורים היו להיבחר, כנראה בפריימריז.
יוני חלף, גם יולי ואוגוסט ורוב ספטמבר, וועדה אין. במקום איחוד, קורה ההפך: תקווה חדשה הצטיידה בסמליל מעוצב חדש ובשם טרי: תקווה חדשה הימין הממלכתי. גם גנץ לא מבזבז זמן, ושינה את שם מפלגתו מחוסן לישראל ל"כחול לבן". בבחירות המקומיות הם נאבקים ראש בראש בכמה מקומות, למשל בבחירות עוצרות הנשימה לראשות עיריית קריית אונו, מיכל רוזנשיין מול ישראל גל.
בכל אגפי המחנה הממלכתי כבר מקובלת הנחת העבודה שגם בבחירות הקרובות לא תרוץ מפלגה מאוחדת, מקסימום רשימה שתיתפר בשיטת הריץ' רץ' כנהוג במקומותינו.
איך זה קרה, בעצם? הרי הרשימה הזו היא ה-להיט של 2023 בסקרים, מזנקת מתריסר מנדטים לכמעט שלושים. הרכב מנצח לא מחליפים.
ואולי להפך? בסביבת גנץ יש מי שמזהיר אותו לא לעבור ממגורים משותפים לחתונה עם סער, בטח לא שלוש שנים לפני מועד הבחירות החוקי. אנשי כחול לבן לא התנסו מעולם בפריימריז, אנשי תקווה חדשה בוגרי כמה וכמה, בליכוד. מי שיש לו הכוח למנות במו ידיו רבע כנסת לא במהרה יתנדב להתפרק ממנו. יש גם מי שמציעים לו לא לשלם במטבע קשה כאשר ממילא על פי הסקרים גנץ פופולרי במה שקרוי הימין הרך, וכשיש עוד משוריינים אפשריים: למשל, נפתלי בנט.
וגם מהצד השני יש מחשבות על ריצה נפרדת: הציבור הכי מבוקש – והכי יתום מנציגים כיום – הוא הימין הליברלי, שהצביע בלית ברירה לסמוטריץ' או בן גביר ועכשיו מתהלך חסר בית. הוא גדול יותר היום משהיה ב-2021, כשהספיק בנדיבות גם לימינה של בנט וגם לתקווה חדשה של סער. בסוף, נשיא המדינה יצטרך אולי לפרוש את חסותו גם על מגעי האחדות האלה.
כפיות טובה
״למה אני בוחרת כל פעם מחדש במקצוע הכי כפוי טובה בעולם״? למשמע משפט הפתיחה הדרמטי הזה, יצפה כל אדם סביר שכאשר יידלקו אורות הבמה נראה את דמותה של מנקה אומללה בשירותים הציבוריים של תחנת הרכבת בבנגקוק.
אבל לא, מי שנשאה את הדברים היא מירב ארלוזורוב, עיתונאית בכירה בדה מארקר, שזכתה בפרס סוקולוב של עיריית תל אביב. מעניין מה חשבו המנקים באירוע, מעניין מה חשבו הכרטיסנים.
חוסר המודעות העצמי המפואר זלג גם להטפת מוסר בנושאי חדשות: "יש לי קושי עם ההתקרנפות של המקצוע, שבאה לביטוי מחמיר במיוחד באולפני האקטואליה בטלוויזיה. שם, בשם איזה ניסיון משונה להציג "איזון" נטשו את העיקרון היסודי והבסיסי ביותר של העיתונות: החתירה לאמת".
הכלל הסובייטי הוותיק גורס שהדרך הכי טובה לנצח בוויכוח היא למנוע את קיומו. האמת היא כמובן נחלתו של צד אחד בלבד, ולכן – בשם הדמוקרטיה כמובן – יש למנוע מהצד השני להישמע. ארלוזורוב כל כך הרבה שנים במקצוע ("כפוי הטובה"), שעוד לא תפסה שהאיזון אולי לא קדוש אבל חוסר האיזון הוא אבי אבות הטומאה.
על במת הכבוד האזין לדבריה דמוקרט דגול אחר, מעניק הפרס רון חולדאי. באותו שבוע פעל ראש עיריית תל-אביב לסכל תפילת יום כיפור במרחב הפתוח של עירו, בשל קיומה של המחיצה. מוסלמים מתפללים בהפרדה בגן צ'ארלס קלור מדי חג, והעירייה לא נוקפת אצבע, אבל תפילה מוסלמית היא חגיגה רב תרבותית ותפילה יהודית – הדתה משיחית מסוכנת שאחריתה הפיכת כל הנשים לשפחות. יום יבוא, ובראשות עיריית תל-אביב יעמוד מי שלא אכל כלב ולא שונא אדם, ואז ישובו ההיגיון והסובלנות לעיר שהקפידה פעם לכבד את כל הבאים בשעריה.
אנחנו חיים בעידן מופלא שבו בשמו של שוויון ננקטת אכיפה בררנית, שבשמה של העיתונות החופשית סותמים פיות, שבשמו של השירות הצבאי מסרבים להתנדב למילואים, שבשמה של הליברליות קוראים לאנשים עם כיפה להתחפף מהעיר, שבשמה של הסובלנות מיליציה של מילואימניקים מדרדרת פחי אשפה על מכוניתו של שר המשפטים ללא אף גינוי. שבשם הדמוקרטיה, מנסים להשליט פה דיקטטורה מחשבתית. לא יעבוד.
