מה בתחזית של יו"ר ש"ס הוביל אותו לדחוף לבחירת אלהרר * עד כמה סביר שנשיא ארה"ב יתערב בעילת הסבירות * איזה מחיר ידרשו הסעודים כדי להעניק לראש הממשלה קצת נחת * וכיצד כל השנאות הישנות בין הלשעברים נדחקו לטובת שנאת נתניהו
משולש ברמודה
אירועי שלשום בכנסת הזכירו מעט את גל הדלתא של הקורונה: רגע אחרי שנראה היה שהכל נגמר, שחוזרים מהחירום אל שגרת היום־יום, שוב התפרץ הנגיף: פיצוץ, פילוג, כוחנות חד צדדית, הפגנות, איילון בדרך להיחסם.
למעשה, וכמו בקורונה, אנחנו חווים מעבר איטי ומעצבן מפנדמיה לאנדמיה: ממגיפה מפחידה שמאיימת על המדינה למטרד כרוני שיציק אחת לכמה זמן. הרפורמה המקורית גוועה, ואיתה ככל הנראה גם המחאות בהיקפן המספרי והאיכותי: סרבנות, הברחת כספים מכוונת, חסימות ברחבי הארץ. נתניהו הבהיר הבהר היטב שאין בכוונתו לשוב לשם. המספרים שלשום העידו שגם לו רצה, לא היה לו רוב. יש מספיק מנדטים במרכז לפרנס ארבעה מורדים שיצביעו נגד ויפרשו למפלגה חדשה.
מבחינה פוליטית, לנתניהו כדאי להמשיך את ההידברות עד אין קץ. מבחינה כלכלית, נתניהו צריך לשים קץ לאי הוודאות ולוותר כמעט על הכל. מבחינה קואליציונית, נתניהו צריך להתקדם בכל הכוח. ובתוך משולש הברמודה הזה הוא מנסה לנווט בלי לצלול למים ולטבוע.
אז מה כן יהיה? המשך ההפגנות, אבל בהיקף צנוע יותר, דומה להפגנות בלפור נגד ממשלת נתניהו הקודמת. המשך החקיקה, אבל בהיקף צנוע יותר, דומה לשינויי החקיקה שהובילה הממשלה הקודמת והתקבלו בפיהוק. ביקום מקביל, צמצום עילת הסבירות מנוסח ברק לנוסח סולברג היה גווע כמבזק, לא פותח מהדורות. המחאה תתקשה להפוך את החקיקה הזו לחומר בעירה, מהטעם הפשוט ששופטים מטעם קל לדמיין, אבל צמצום בסבירות פחות; ובעיקר כיוון שבמשך חודשים ידוע לכל שהאופוזיציה תומכת במהלך, לבטח לא רואה בו סוף הדמוקרטיה.
אחר כך יגיע חוק היועמ"שים, שנועד להגביל את כהונתם ולאפשר לדחות את עמדתם בביהמ"ש. הסוד הגדול הוא שהגבלת הכהונה קיימת כבר שנים רבות: כהונתם נקצבה לשבע שנים, אך הנושא תקוע בגלל גובה הפנסיות לפורשים. זה לא עניין של עיקרון אלא עניין של עיפרון. זה לא ירצה את מצביעי הקואליציה וירגיז מאוד את מצביעי האופוזיציה, אבל ספק אם הרחובות יבערו. קשה גם להאמין שהנשיא ביידן יודיע שבלי סבירות בנוסח סולברג אין ביקור בוושינגטון.
שגריר ביום סגריר
כשהוא צודק, הוא צודק: אביגדור ליברמן זיהה נכונה שהאירוע הפוליטי כולו סובב סביב אריה דרעי.
ממושבו האחורי בכנסת, כשהוא רואה את גבם של נעריו, מלכיאלי וארבל משולחן הממשלה, דרעי ניווט את המגעים. יושב־ראש ש"ס העריך שאין כל חשיבות לתוכן החקיקה בנושא הסבירות, אלא רק לדרך שבה הנושא יחוקק. הוא הסביר לעמיתיו שכל הסכמה שתושג בבית הנשיא עם האופוזיציה, מרחיקת לכת ככל שתהיה, תעבור בבג"צ, וכל חקיקה חד צדדית, מתונה ככל שתהיה, תיפסל בבג"צ. דרכו אל שולחן הממשלה של נתניהו עוברת בהסכמות אצל הרצוג. לפיכך, מסקנתו הייתה שמוטב לבחור נציג אחד מהקואליציה, לא שניים.
מולו התייצבו אחרים, שטענו שכל כניעה לאופוזיציה תהיה תקדים מסוכן: אפילו בג"צ לא העז לקבוע עד היום שקיים נוהג חוקתי המחייב שיריון נציג בוועדה לצד שהפסיד בבחירות, אז מדוע ממשלת בן גביר־סמוטריץ'־גוטליב עושה זאת, תהו. הם היו משוכנעים – ואירועי שלשום מאוששים זאת – שגם אם ייבחר נציג אופוזיציה המחאה תימשך, האופוזיציה תברח מבית הנשיא, והקומץ לא ישביע את הארי הרעב מקפלן.
סמוטריץ' הוסיף בדיונים שיקול נוסף: מרגע שהוועדה נבחרת, כל הלחץ יעבור ליריב לוין. הוא אמנם הבטיח שהוועדה הזו לא תכונס לעולם, אבל בתוך כמה חודשים הלחץ יכריע אותו. התקשורת תמלא בתמונות של מסכנים שממתינים לשווא לקבל את יומם בבית המשפט השלום או התעבורה, אך נדחים בגלל קרבות אגו בצמרת. הוא ינסה למנות שופטים בקצב איטי, לבטח לא כמו בעידן ניסנקורן שהואשם במינוי שופטים "יותר מהר משמכינים מנה חמה". אבל גם זה לא יעבוד. ניסתה זאת לפניו השרה ציפי לבני, וגם היא נכנעה אחרי חודשים.
ובין שני הצדדים, ניצב ראש הממשלה. הוא רצה מהרגע הראשון לבחור נציג אופוזיציה ולכבות עוד את להבות המחאה. בערב לפני ההצבעה, כאשר פורסם שנשקל מינוי זמני של שני חברי קואליציה, צלצל שגריר ארצות הברית טום ניידס ללשכת נתניהו לבקש הבהרות. הוא שמע הבטחה מפורשת שלמחרת תמונה נציגת האופוזיציה. איכשהו, לא בדרך שתכנן, יצא שההתחייבות גם קוימה בסוף.
חמינאי תמורת רוזנאי
תוארו הרשמי של רון דרמר הוא "השר לעניינים אסטרטגיים". ייתכן שמה שהיה הולם יותר את המוכשר והדיסקרטי בשרי הממשלה הוא "השר לעניינים טקטיים", או בעצם הממונה על מכבי האש. היכן שיש שריפה, הוא שם: מול הירדנים בעת משבר, מול הבית הלבן אחרי האיומים להחריב את חווארה, מול האופוזיציה בבית הנשיא.
מנקודת ההשקפה שלו הוא בוודאי יכול לראות איך התלכדות הזירות המפורסמת, זו שדיברו עליה בהקשר הבטחוני, מתרחשת הלכה למעשה מבחינה דיפלומטית. לפני כמה חודשים, קשה היה להאמין שמהנשיא ביידן ודרומה בממשל, ומזרחה בעולם, ידברו כולם נגד חקיקה משפטית פנימית של הכנסת. אפילו הממשל לא העלה זאת על דעתו: ערב הקמת הממשלה, שליחים מטעמו של נתניהו עדכנו את הבית הלבן ברפורמה המשפטית, ושאלו אם תיתכן תגובה. התגובה שקיבלו הייתה שזה "אינקונסיבבל", ובעברית: לא ניתן אפילו לדמיין מצב כזה. חלפו כמה שבועות, והנה קם הדבר ונהיה. בממשל הדמוקרטי מתדרכים שבלי גניזה לא תהיה פגישה, ובלי פגישה לא יהיה תיאום בטחוני, ובקיצור: אם בממשל אובמה זה היה "בושהר תמורת יצהר" פה זה "בן סלמן תמורת רוטמן", או "מלחמה בחמינאי? תתפשרו עם רוזנאי".
הסיבה למהפך היא העובדה שהקהילה היהודית דמוקרטית בארה"ב מקושרת למרכז־שמאל בישראל. השמועה בוושינגטון היא שאיש עסקים מוכר הוא זה שחימם את ביידן ביום שבו יצא למצלמות והודיע שאין שום פגישה עם נתניהו על הפרק. רוצה לומר: הממשל מסתייג עמוקות מהקואליציה הנוכחית, והרפורמה הייתה תירוץ מצוין.
הפערים ניכרים גם בחזית הסעודית: ניסיון העבר מהסכמי אברהם מלמד שכדי שמדינה סונית מתונה שחוששת ממשטר האייתולות תעז להתחבק עם ישראל צריכים לקרות שלושה דברים: שהממשל האמריקני יעמיד בראש את הנושא האירני ולא הפלסטיני; שיביע נכונות להתעמת עם האירנים ולא להכיל אותם; לחבק את ישראל ולא להתרחק ממנה. שלושת אלה לא קורים, ולכן התחליף שדורשים הסעודים מארצות הברית הוא רשימת מכולת ארוכה וקשה לעיכול.
ובכל זאת, זה עשוי לקרות בטווח הזמן מסוף הקיץ ועד תחילת הפריימריז בארצות הברית, בחורף הקרוב. ביידן זקוק להישג, הסעודים רוצים התקרבות, נתניהו משעין על שלום עם סעודיה את כל האסטרטגיה הציבורית שלו לצאת מהבור שחפר לעצמו ברפורמה. יהיה מצחיק אם ביקור הבכורה של נתניהו בבית הלבן של ביידן יהיה בגן הורדים, כדי לחתום הסכם שלום היסטורי. איך אומרים באנגלית? אינקונסיבבל.
אגף האקסים
הווטסאפ מחבר אנשים, והשנאות מחברות אויבים ותיקים. הפרסום המחכים של השבוע שייך לערוץ 14, על קבוצת הווטסאפ הסודית "מה עושים עכשיו": מי היה מאמין שבמחשכי השרתים של חברת מטא יש מקום אחד שבו נפגשים אהוד אולמרט עם אהוד ברק, האיש שהדיח אותו בפועל מראשות הממשלה, האיש שאותו האשים בקבלת שוחד מעסקאות נשק, ושלו הקדיש פרקים ארסיים במיוחד בספרו?
ואם היו אומרים לכם שדן חלוץ ומשה יעלון, שני השונאים הוותיקים, ימצאו עצמם יחד, הייתם מאמינים? הרי יעלון האשים את חלוץ בטיפוח תרבות מושחתת בצה"ל והתכוון ממש אליו בנאום הנחשים בקריה שבגללם יש ללכת בנעליים גבוהות, ואילו חלוץ לא סלח ליעלון על שהאשים אותו ואת הדרג המדיני באחריות למותם של 34 חיילים לשווא בגלל "ספין מושחת" במלחמת לבנון השנייה וטען שקודמו הוא "אובסס". והנה כל אלה, שבת אחים גם יחד, נלחמים באובססיביות בנתניהו, תחת דגל המלחמה בשחיתות.
כאשר מתוך כחול לבן ז"ל דלפו הקלטות של בני גנץ, יעלון מיהר להאשים את נתניהו בתקיפות סייבר. השבוע, כשנחשפה הקבוצה, הוא דמם. מן הסתם גם הוא יודע את האמת: אחד ממנהלי הקבוצה ביקש לצרף פעיל מחאה בולט, אבל בטעות הוסיף אדם ששמו דומה, אבל הוא בכלל מתנחל דתי. משם קצרה הייתה הדרך אל המסכים.
מה שנחשף שם הוא שאת ראשי המחאה שבקבוצה נגד השינויים במערכת המשפט מעניינת יותר המחאה מאשר השינויים. בעוד רוב מכריע של המפגינים מרוצים, מן הסתם, מהצלחתם האזרחית הכבירה שסיכלה ברגע האחרון חקיקה מהפכנית, הם אבלים. ישי הדס, מפגין מקצועי נגד נתניהו, כל פעם בכובע אחר, כתב: "כל אשר יגורתי והזהרתי בפניו בא!! נחלשנו מאוד, נשאר גרעין קשה מורחב בלבד. חייבים לייצר דרמה ציבורית, די לדיבורים! מעשים!!!" אפילו הוא לא השתכנע מהדיווחים של עצמו מדי שבוע על מאות אלפים.
המשפט החשוב שם הוא של אהוד ברק: "שום תוצאה של יום ד' (קרי הוועדה לבחירת שופטים) לא תהיה פשוטה להמשך ההתנגדות". ברק הרי היה מודאג מניצחון של האופוזיציה לא פחות מאשר מהפסד, כי בעיניו הדחת נתניהו איננה אמצעי לבלימת הרפורמה, אלא הרפורמה היא אמצעי להדחת נתניהו, ושהמדינה תישרף על הדרך. בשישי שעבר, בראיון לגדעון אוקו, הוא העניק רגע פרוידיאני נפלא כאשר קרא ל"אי ציות אלים, אה אי ציות בלתי אלים".
זו דרכן של מחאות, שהגרעין המארגן שלהן תמיד קיצוני יותר מאשר קהל משתתפיהן. את הפגנות הימין נגד אוסלו וההתנתקות ארגן קומץ פעילים חרד"לי־מתנחלי, ואת הפגנות המרכז-שמאל קומץ פעילים שנודדים מבלפור דרך פתח תקווה עד קפלן. ייתכן ואני טועה, אבל נדמה לי שקרב הרגע שבו הפלירטוט של החבורה הטחונה הזו עם אלימות ואנרכיה יתחיל לעלות למפגין הממוצע על העצבים. הרוב רוצים לשמור על הדמוקרטיה ולחזור הביתה בשלום, לא לשרוף את המועדון. לכן גנץ הממלכתי הוא ראש ממשלה בסקרים, וברק מקום עשירי במרצ ז"ל. אה, וגם מנהל בכיר בקבוצת ווטסאפ של גמלאים.
