איך למרות כל הגשרים שנבנים על פני התהום, דבר לא מבשיל לפשרה ברפורמה * מה יהיה רגע המבחן של הליכוד בתחילת השבוע הבא * למה בכירי ההייטק הם לא חלק מהבעיה אלא מהפתרון * ומדוע ממשלת ימין–מרכז עשויה להגיע מהר משחושבים
לתפוס את הפרידמנים
הנה כמה פרטים מהשבוע האחרון שאינם תואמים את האווירה הציבורית:
אחד, יש באופוזיציה, בעיקר במחנה הממלכתי, ארבעה חברי כנסת לפחות שיתמכו כמעט בכל מתווה פשרה, אם רק תהיה עצירה של שבוע. חלקם עשוי לתמוך בקצה הדרך גם בלי עצירה.
שתיים, שמחה רוטמן העביר בשבועיים האחרונים יותר שעות בשיחות מרתוניות עם פרופסורים מתנגדי הרפורמה מאשר בהעברתה בוועדה שלו.
שלוש, בתוך בית המשפט העליון גוברים הקולות בעד פשרה שכוללת גם שינויים היסטוריים בדרך שבה נבחרים שופטים.
גשרים תלויים, צרים, נבנים כל העת על פני התהום. אז איך דבר מזה לא מבשיל עדיין לפשרה? כי ההוויה יוצרת את התודעה.
התמונות השבועיות של עימותים בין מפגינים ושוטרים, פעם ביום השיבוש ופעם ביום הזעם, הן כאלה שלצדדים לוקח 48 שעות להתאושש מהן. כשהתמונה היא סרט מלחמה, פס הקול לא יכול להיות נגינת כינורות חרישית.
כך גם לגבי מה שקורה בכנסת: תחשבו מה עובר עליי, אמר השבוע חבר בכיר במחנה הממלכתי שעובד בכל כוחו למען פשרה. בכל לילה אנחנו נשארים בכנסת בגלל יוזמת החקיקה התורנית של הקואליציה, מחוק דרעי ועד נבצרות. השבוע, למשל, שברו החרדים טאבו ארוך שנים על חקיקה בתענית אסתר, בשביל חוק התרומות למשפחת נתניהו. ואז, כשכבר יצאנו מהכנסת לפנות בוקר, בדרך לשעתיים שינה לפני סבב שיחות חשאי לפשרה, אנחנו שומעים את שלמה קרעי, את גלית דיסטל או את איתמר בן גביר שופכים נפט למדורה. איך אפשר להתקדם ככה לפשרה?
הסכמת לוין למתווה אלבשן־פרידמן מהשבוע היא החדשה החשובה ביותר עד כה במאבק על מערכת המשפט. אם מתווה הנשיא הוא תפירה משפטית עילית, קונפקציה תוצרת מיטב המוחות המשפטיים מימין ומשמאל, הרי שמתווה אלבשן־פרידמן הוא חולצה ממפעל, פשרה מפא"יניקית. היא מונעת מהממשלה את הרוב בוועדה שדרש לוין, במחיר הוצאת השופטים מהחדר שבו מוחלט על יורשיהם. כך, החשש מדיקטטורה וביטול הרשויות יוסר, אך יישאר החשש הישראלי הקבוע ממינויים בינוניים.
הרי כל מתווה פשרה נועד למנוע גם את הקרע בעם עד כדי מלחמת אזרחים קרה, וגם את המשבר החוקתי שיתרחש כשבג"צ יפסול את השינויים. ספק גדול אם בג"צ יוכל לפסול את המתווה. אבל, וזה האבל הגדול, כל עוד האופוזיציה והנשיא מתנגדים למתווה, המחאה לא תסתיים. בקואליציה ינסו לתפוס את הפרידמנים, ולקוות לטוב.
מבצע יואב
שני יואבים יש בצמרת הליכוד: גלנט וקיש. שר הצבא ושר החינוך. המעגלים החברתיים של שניהם שונים משל רוב חברי הקואליציה. שניהם, כנראה, מוטרדים מאוד מההתנגשות הקרבה, וסבורים שסטייה מהתוכניות המקוריות של לוין ורוטמן לא תהיה סוף העולם. שניהם שוחחו עם נתניהו ממושכות בשבוע האחרון, יותר מפעם אחת, על הצורך להגיע לפשרה.
רגע המבחן של הליכוד יגיע אחרי הקריאה הראשונה על פסקת ההתגברות בראשית השבוע הבא. חברי המפלגה כולם יצביעו בעד. אחר כך ייפתח משחק חדש. דוד ביטן סבור שזה יהיה האות לסוג של אולטימטום לנתניהו, ערוך שינויים או שנתקשה לתמוך. שר המשפטים עצמו משוכנע שאלה איומי סרק: כל התנגדות, הוא סבור, תימחץ תחת לחץ אדיר של פעילי המפלגה.
ייתכן שאני רואה צל סדקים כסדקים, אבל יש אפשרות שמה שאנחנו רואים כעת בליכוד הוא מבוא לפיצול עתידי נוסף, בין מי שרואים בקואליציה הנוכחית פתרון לכתחילה, של ימין מלא מלא, ובין אלה שרואים בו תוצר בדיעבדי מציק. בין אלה שהנושא המשפטי הוא בעיניהם חזות הכל, ביטוי מובהק למאבק על נשמתה של המדינה, ובין מי שהליכוד עבורם הוא תנועת ימין־מרכז ניצית בטחונית, לא יותר ולא פחות.
קחו למשל את יולי אדלשטיין. 15 חברי כנסת חדשים נשאו נאומי בכורה. הנוהג בכנסת הוא שכל אחד מהם מבקש מח"כ ותיק לברך אותו. רובם בחרו בנתניהו, כמה באמיר אוחנה, אחד בגלית דיסטל. את ברכתו של יו"ר הכנסת לשעבר, נץ מארץ הניצים, אסיר ציון, לא ביקש איש. ולא שמדובר בתומך של ברק וחיות: אדלשטיין הוא האיש שהתנגש חזיתית רק לפני שלוש שנים עם פסיקת בג"צ שתמכה בקיום הצבעה על החלפתו שלו.
ובתווך, בין הליכוד החדש והישן, ניצב נתניהו: שלושה לילות רצופים השבוע, בשעת חצות שבה אנשים סבירים נמים את שנתם או רואים נטפליקס, הוא נאלץ לפרסם הודעות הבהרה בעקבות התבטאויות של שותפיו וחבריו. נתניהו עדיין היה שמח להתמקד בסעודיה ובאיראן, לא בנושא המשפטי ובסרבנות. עד כמה המצב חריג תעיד העובדה שהשבוע ישב עם יריב לוין יותר פעמים מאשר עם רון דרמר, השר המועדף עליו שעוסק בנושאים החשובים לו. אלה וגם אלה עסקו בטייסת 69, אבל לא בכישורי התקיפה שלה, הנחוצים כל כך להגיע לאיראן, אלא בהצהרת הטייסים.
יהודים, אחים, הייטקיסטים
"אתם יודעים מה שונה במחאה הפעם?", שאל נתניהו השבוע בדיון סגור, והשיב מיד: "ראשי ההייטק". הוא לא התכוון "ראשי" במובן של בכירי, אלא במובן של המוח היהודי, שבדרך כלל ממציא פטנטים ועכשיו הרים קונצרט לתפארת. המחאה היא סטארט־אפ מוצלח שמתלבט עכשיו מתי ובאיזה מחיר למכור.
דימוי יפה ואפילו נכון, עם שתי הערות: ראשית, לא רק הראש שלהם שם, אלא הלב. הזדמן לי השבוע לפגוש כמה מראשי מחאת ההייטק. מבעד למיסוך הכבד שמתייג את הצד השני כחבורה פריבילגית, ישראל הראשונה, שוכני מגדלים מנותקים ועוד, ניכרת בהלה אמיתית לגורל המדינה. אין צורך להסכים עם החרדה כדי להכיר באותנטיות שלה.
שנית, בניגוד לדימוי שנוצר בקואליציה, מטרתם של מוחי ההייטק איננה להכריע את הצד השני אלא להתפשר. כאן נמתח הקו בין חלק ממובילי המחאה – רובם בוגרי בלפור, מחאת הגז, מוצ"ש אצל היועמ"ש ועוד מלוא החופן מחאות שמאל בתחפושת מתחלפת – לבין ראשי ההייטק וגם כמה מחברי האופוזיציה הפרלמנטרית. בתנאים מסוימים ועם תו תקן משפטי או נשיאותי, הם יתמכו בפשרה.
הטעות הקשה של הקואליציה, שנבעה מהאופן שבו הוצג המתווה הראשוני, ואחר כך מאוסף התבטאויות אומללות של שרים וחברי כנסת, היא שהידקו יחד את האופוזיציה הנצחית עם אלה שעד לא מזמן היו חלק מממשלת נתניהו, או לפחות לא נדדה שנתם בלילה בגלל פוליטיקה.
היו ויש לי טענות לעינת גז, או לאסף רפפורט, על היחצ"נות של הוצאת הכסף מישראל. אבל הם צודקים שהשאלות מהדירקטוריונים של חברות הענק, מהשותפים בחו"ל, החלו עוד לפני כן. נאומה של נשיאת העליון אסתר חיות נגד רפורמת לוין היה איתות מצוקה שהתקבל היטב מעבר לים. משבר גלובלי שהתחבר לפערי ריבית ולחולשה כללית של תעשיית ההייטק היה הקדימון. השילוב של ממשלה שלא יורדת לעולם בגרון ושל תכנית משפטית מרחיקת לכת הגיע בזמן קריטי. הפתגם אומר שאף אחד עוד לא פוטר כי בחר איי.בי.אם, ואף אחד לא יפטר מנהל כספים בסן פרנסיסקו שמבקש להוציא כספים מישראל. זה מהלך העניינים הסביר. חלק ממי שקראו להוציא כספים בפומבי נלחמו מאחורי הקלעים נגד המהלך בישיבות זום עם חו"ל.
באנרכיסטים צריך להילחם, את הסרבנות צריך למגר. אבל בכירי ההייטק הם לא הבעיה, הם חלק הכרחי מכל פתרון. מי שידבר איתם – ויש כאלה מהקואליציה שכבר מדברים – יודע שהם האחים שלו, לא האויב.
ישראל השלישית
מדינת ישראל היא עסקה בין בעל המאה ובעל הדעה רוב המניין ורוב הבניין. אין צבא בלי טייסות קרב, אבל גם אין צבא בלי גולני ובלי הצנחנים. אין ישראל בלי תל אביב, ואין תל אביב בלי ישראל.
ביום העצמאות השישים של ישראל צפיתי בעימות בטלוויזיה בין יוסי שריד לאפי איתם על ישראל בת המאה. אפילו תוכנת בינה מלאכותית לא הייתה מצליחה לקשר בין ישראל שתיאר יו"ר מרצ לישראל של יו"ר המפד"ל. אחת הייתה מדינה ככל העמים, חילונית ונטולת התנחלויות. השנייה הייתה ממלכת כהנים וגוי קדוש שבמרכזה הר הבית. אף אחד מהם לא היה מוכן להיות אזרח של המדינה של רעהו. ישראל היחידה שהם יכולים היו לחיות בה יחדיו היא ישראל של ההווה המשותף.
פעמיים בשנתיים האחרונות דחק מישהו את הקץ: מצביעי המחנה הלאומי נמלאו חרדה קיומית כשהתגלה שהמחנה השני מעדיף לפלרטט עם הרשימה המשותפת ולא עם הליכוד, וחותם בסוף עם רע"מ על פני נתניהו. הם ראו את העתיד המבעית מבחינתם, בדמות מדינת כל אזרחיה, והעניקו לימין ניצחון סוחף בבחירות האחרונות. עכשיו, מציץ המרכז-שמאל אל העתיד שהוא חושד שמכינה לו הממשלה: קואליציה נצחית של חרדים וחרד"לים. לשיטתו, שינוי שיטת הממשל הוא רק השלד הבורסאי שעליו תיבנה ישראל החדשה, הדתית והימנית, בלי בג"צ ובלי בצלם.
משיכת הכספים והוצאת הדרכונים הזרים ואיומי הסרבנות, גם אם בהיקפים קטנים, היא איתות: בישראל הזאת לא נרצה לחיות.
איך שתי הישראל השונות האלה יכולות להמשיך לחיות יחד בהווה? ברור איך לא: בהכנעה של צד אחד את משנהו. לא משנה אם זה נכון, אבל אם הרפורמה תעבור כפי שהיא, כמחצית העם תראה בכך את סוף הרשות השופטת. מה שמדובר פחות הוא שאם הרפורמה תיכשל, כמחצית העם תראה בכך את סוף הרשות המחוקקת, וביטולה המעשי של הכרעת הבוחר בידי גילדה של הכסף, המיקרופונים והקצינים.
המסקנה הפוליטית היא שאחרי שני ניסויים חסרי תקדים, ממשלה עם גורם לא ציוני וממשלת ימין מלא-מלא עם עוצמה יהודית, האירוע היחיד בר הקיימא הוא ממשלת ימין-מרכז. הנסיבות החיצוניות – איראן וההתקלחות ביו"ש – והפנימיות – המחאה והצרות מהשותפים – עשויות להביא אותה מהר משחושבים.
