איך ייחלץ נתניהו מההעדפה החדשה של דרעי, שגם עושה הכל כדי לגמד את סמוטריץ' * עד לאן יילך יו"ר הציונות הדתית בעקבות הנמסיס שלו * איזה אינטרס חבוי עומד מאחורי תיקון חוק השבות * ומה לוקח יותר זמן: היריון של פילה או הקמת ממשלה
תובעים השניים
בגיל 63 חווה אריה דרעי את התופעה שמפלגתו ניסתה להילחם בה מאז הקמתה: הסללה. לא משנה כמה מוכשר אתה, כמה מצליח, כמה קולות הבאת, בסוף תמיד תמצא את עצמך משובץ לתפקיד שקטן על מידותיך. זה קרה לצעירים מזרחים בבתי הספר המקצועיים, וזה כמעט קרה השבוע, שוב, לאריה דרעי.
11 המנדטים של ש"ס הם הישג מדהים ויוצא דופן: מול מפלצת המנדטים של הליכוד, מול טייפון בן גביר, כמעט עשור אחרי הסתלקות הרב עובדיה. את מה שהסוקרים לא חזו, ניבא הרב שמעון בעדני בן ה־94 ממועצת חכמי התורה: "לא פחות מעשרה", הבטיח לדרעי בחול המועד סוכות, ממיטת בית החולים שבה שהה.
אבל כשנגמרו הבחירות האחרונות, באנימציות הממוחשבות באולפנים דרעי שוב שובץ לתפקיד שר הפנים. מה זה אם לא תקרת זכוכית? כבר ב־1988, כשהיה בן 29, הוא הדהים את המדינה עת מונה למשרה הרמה, אך מאז נתקע בה. כשצעירים וזוטרים ממנו התקדמו ‑ עם פחות מנדטים ‑ לתפקיד בכיר יותר, הוא עדיין במשרד הבירוקרטי האפור וחסר התהילה. הפוליטיקאי השאפתן הכלל-ישראלי, שרצה לכבוש כל פסגה, הפך מנהיג חרדי שסובל מתסביך נחיתות או פחד גבהים. בצלאל סמוטריץ' היה בן שמונה כשדרעי כבר ישב בקבינט, אבל עכשיו, עם פחות מנדטים, הוא מדבר בטבעיות על תיק האוצר, כשיו"ר ש"ס אמור לחזור ולשרטט גבולות מוניציפליים של מועצות מקומיות צ'רקסיות בצפון.
כך נולד המיזם של נתניהו לשדרוג דרעי; תחילה כחולץ פקקים, ספין של מו"מ שמטרתו כיווץ הסמוטריץ' לגודלו הטבעי בעיני נתניהו: שר חינוך מפד"לניק. לקראת סוף השבוע שעבר התרגיל הפך למציאות. דרעי התלבט במשך 72 שעות איזה תפקיד לבחור: שר האוצר, בגלל המסרים החברתיים וטקס החילופים עם ליברמן; שר הביטחון, בגלל הקבינט; או החזרת עטרה ליושנה במשרד הפנים. מי שמכיר את דרעי, יודע שהקאמבק שלו לפוליטיקה אחרי המאסר נבע קודם כל מתשוקה עזה לחזור לחדרים שבהם נחשפים סודותיה הביטחוניים הכמוסים של המדינה. עוד מימי מלחמת המפרץ, שם, במחיצת גנרלים, הוא פורח.
בסוף, החליט ללכת על האוצר. נתניהו תפס באיחור את הבעיה שנוצרה לו: דרעי מוכן לוותר בנסיבות מסוימות על התיק, אבל בשום פנים ואופן לא לטובת סמוטריץ', הקטן ממנו בשנים ובמנדטים. המוצא היחיד נותר תיק הביטחון. כשניסה לשכנעו לקחת את התיק, נתניהו השמיע באוזני יו"ר ש"ס משפטים מדהימים: "אתה, אני ורון (דרמר) נהיה שלישייה שתעשה היסטוריה", הפציר בו בפגישתם הלפני אחרונה, כשהוא מכוון לשלום אפשרי עם סעודיה ולמלחמה אפשרית עם איראן, שממתינים בהמשך הכהונה.
ואולי, כל זה תרגיל פסיכולוגי ענק ממדים: לו דרעי התמנה לשר הביטחון לפני שבועיים, המדינה הייתה רועשת על מינוי פוליטיקאי מורשע, ועוד כזה שילדיו אינם משרתים. עכשיו, אם ייעתר לבסוף ויתמנה, הוא יהיה המנהיג המתון שמציל את המזרח התיכון מסמוטריץ' והסלמותיו.
השוק ובצלאל
האם יש עוד טעם לפרסם חדשות, עלתה כאן התהייה בשבוע שעבר, כשיריב לוין שוב התלבט, כמו ב־2019, אם לקחת את תיק המשפטים אם לאו. ובכן, סופית, אין טעם לפרסם חדשות. הרי ב־2022, בדיוק כמו ב־2015, נתניהו מציע למפלגת הציונות הדתית את תיקי המשפטים והחינוך; ובדיוק כמו אז, יו"ר המפלגה דורש את תיקי הביטחון והדתות. אז היה זה בנט עם שמונה מנדטים, עכשיו סמוטריץ' עם שבעה.
כשאיילת שקד קיבלה אז, ברגע האחרון, את תיק המשפטים, הוכתה המערכת הפוליטית בהלם מכוח הסחיטה והמיקוח של הבית היהודי. אבל מאז חלה אינפלציה דוהרת במחירה של אצבע בכנסת. שר ביטחון עם חמישה מנדטים, אחר כך עם שלושה, ובסוף ראש ממשלה עם שישה.
יריב לוין וצוות המו"מ של הליכוד משולים ל"פד", הבנק המרכזי של ארצות הברית, שמנסה בימים אלה לשפוך מים קרים על שריפת האינפלציה המשתוללת.
לרשות הפד עומדת העלאת הריבית, מה הכלים שיש ללוין? התקווה, והמוסכמה המקובלת, שהפעם המנדט לא יוחזר לנשיא. שאיש לא יסלח למפלגת ימין שתסכל הקמת קואליציה בשל תיקים. שבניגוד לממשלות נתניהו הקודמות וממשלת בנט-לפיד האחרונה, כאן אין צורך לשחד בתיקים בכירים אף אחד, שכן לאיש אין ממשלה חלופית. ההסבר הגיוני, אך הפוליטיקה לא תמיד הגיונית. זה רחוק מלהרגיע את נתניהו: מי שנכווה בליברמן, נזהר בסמוטריץ'. אין פלא שמצא ידיד נפש באיתמר בן גביר: אך שלשום בצהריים עוד סיכמו ראשי הציונות הדתית ועוצמה יהודית על שיתוף פעולה מלא-מלא-מלא. לעת ערב, כבר בישר בן-גביר בהתרגשות על "התקדמות אידיאולוגית דרמטית" במשא ומתן עם הליכוד, גורף את ההישגים הימניים ומשאיר את סמוטריץ' לפי שעה בלי כלום ובלי עילה לא להצטרף לממשלה. נישואיהם היו פיקטיביים, גירושיהם אותנטיים לגמרי.
הסיפור הוא יו"ר הציונות הדתית. הנמסיס שלו – והרף להשוואה – הוא נפתלי בנט. השניים דומים יותר מכפי ששניהם ירצו לחשוב: שניהם הולכים בגדולות, נטולי תסביכי נחיתות, מאוד לא מפד"לניקים. אין להם עניין להיות המקף המחבר בין הציבורים במדינה, כמו בפעולות בבני עקיבא, אלא להגיע הכי רחוק שיש. יחסי שניהם עם נתניהו רעועים. סמוטריץ' גורש פעם על ידי נתניהו מלשכת ראש הממשלה, אחרי שאמר בראיון ש"אם הוא היה במקומו של דוד בן־גוריון לא הייתה קמה מדינה". גם טעמו המר של ה"שקרן בן שקרן" טרם פג. בנט ישב בקבינט מיומו הראשון בפוליטיקה, ואחרי חצי שנה כשר ביטחון כבר רצה להיות ראש ממשלה. סמוטריץ' לא יבקש רוטציה, אבל גם לא יסתפק בהרבה פחות.
בשם הסב
יותר מהכפלת מלגות האברכים, יותר מהכשרת ההתיישבות הצעירה, אפילו יותר מפסקת ההתגברות, המערכה הכבדה ביותר בין הקואליציה והאופוזיציה, עתירת לילות לבנים, תתרחש אם הממשלה החדשה תבקש לשנות את חוק השבות. החרדים והציונות הדתית דורשים לבטל את סעיף הנכד, שמאפשר, בשרשור רב־דורי, להעלות ארצה דור שלישי ורביעי לא יהודים של סבתא שמתה מזמן. המוסכמה המקובלת היא שחוק השבות הוא תמונת תשליל של חוקי נירנברג הנאציים. יאיר לפיד, למשל, אמר בכנסת לפני שנתיים: "כשהחוק נחקק בכנסת ציין הפרופסור למשפטים, שר החינוך לשעבר אמנון רובינשטיין, שלפי חוקי נירנברג של הנאצים, סבא יהודי הוא סיבה מספקת כדי להרוג אותך. אז זו גם סיבה מספקת להגן עליך, לתת לך בית, לאפשר לך להיות אזרח ישראלי". הוא כמובן לא היה היחיד שהשתמש בנימוק זה.
העניין הוא שזה כנראה לא נכון. ד"ר נתנאל פישר פרסם לאחרונה בכתב העת "השילוח" סקירה מאלפת שלפיה החוק איפשר עליית נכדים בלי קשר, ואפילו בניגוד לחוקי נירנברג. "איך לא בוש אדם בישראל להשוות את ה'יהודי' הרשום בתעודת הזהות ובמרשם, ל'ארי' אצל הטמאים שבהם?!", זעק ח"כ מנחם בגין מעל דוכן הכנסת בדיון על תיקון החוק, ב־1970.
המניע, טען פישר, היה אחר: עד לתיקון החוק, בני המשפחה הלא יהודים יכלו להגיע לארץ כתושבים בלבד, לא אזרחים. את קרוביהם היהודים זה הרתיע מעלייה לארץ, שמשמעותה פירוק משפחות ופיצולן בין יבשות. הניסוח היה גם פשרה בין הדתיים והחילונים. הדתיים קיבלו את ההגדרה של יהודי על פי ההלכה, והחילונים – את ההרחבה של זכות העליה גם לקרובי משפחתם שאינם כאלה.
ההשלכות של תיקון חוק השבות נוגעות בשורשי הגדרת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. הדיה יורגשו היטב גם בקלפי: מאות אלפי עולים שאינם יהודים על פי ההלכה הצביעו בבחירות האחרונות, רובם לגוש המרכז-שמאל. בשנים עברו הם השתייכו ברובם לגוש הימין, כאשר קו פרשת המים היה הנושא הפלסטיני ופשרות טריטוריאליות. אבל כשהויכוח נע למקומות אחרים, אזרחיים יותר, הם מצאו הרבה יותר במשותף עם מיכאלי ולפיד מאשר עם גולדקנופף וסמוטריץ'. לקואליציה החדשה זה גם עניין של עיקרון וגם עניין של קולות.
היריון לאין קץ
ההכרעה: הניצחון הדחוק של גוש נתניהו במונחי קולות, שהוא ניצחון יציב במנדטים, מערפל במעט את הניצחון האמיתי, המכריע: 75 חברי כנסת שמגדירים עצמם "ימין" הצהירו השבוע אמונים. מקרב הסיעות היהודיות רק ארבעה שמגדירים עצמם שמאל ציוני, ועוד 31 במרכז. אין פלא שהטרלת הבכורה של הכנסת היא הצעת החוק של ליברמן לסיפוח בקעת הירדן. אין ספק שנפשו יצאה לסיפוח הזה בכנסת הקודמת, אך הדבר לא הסתייע מסיבות לו"ז. השלב הבא יהיה בוודאי היפוך תפקידים בפעם השלישית בינו ובין הליכוד – הוא ידרוש לפנות את חאן אל אחמר ואלה יבקשו דחייה מבג"ץ. המנדט המוחץ מהעם לשבירה ימינה, גם משפטית, הוא היכן שמתגמל פוליטית לפעול (מדינית זה כמובן סיפור אחר). העניין הוא שהממשלה החדשה מתמקדת כעת בבטן הרכה של הגוש המנצח, הלא הוא חקיקה חרדית-חרד"לית. שם, יש רוב בציבור נגד. כדורגל בשבת, קצבאות לאברכים, רבנים ראשיים חרדים, משרד הדתות לש"ס ועוד לא הגענו לשבוע השני של המו"מ. גם השבוע, אולי בגלל כאבי פנטום בקואליציה המדומיינת שלהם, יש עתיד והמחנה הממלכתי נזהרו מאוד ממתקפה על החרדים. ההיסטוריה מלמדת שאם לא ישנו זאת, מישהו אחר יבוא במקומם בבחירות הבאות.
המו"מ: בעולם החי, ככל שהוולד גדול יותר במשקלו, כך ההריון ארוך יותר. לכן הריון של כלבה הוא חודשיים, של אישה תשעה חודשים ושל פילה – כמעט שנתיים. בפוליטיקה הישראלית כל קשר מקרי בהחלט: לא משנה עד כמה הוולד גרום וחולני, לפעמים אפילו עם שני ראשים, ההריון ממאן להסתיים. ממשלת השינוי הורכבה במשך כמעט שלושה חודשים, אך הגיעה לסוף דרכה תוך פחות מתשעה; קודמתה שורטטה על פני חודשיים וחצי, והתפרקה מעשית כעבור שבעה.
חוק יסוד הממשלה ההזוי כמעט כופה עכשיו נתק ועלבונות בין שותפים שקודם לכן תקשרו כזוג מאורס, עשרות מסרונים ושיחות ביום. למה שיתפשרו עכשיו, אם הם יכולים להשלים בתום תקופת המנדט, שמגיע כמעט בואכה 2023? הרי עיקרון ישראלי מקודש אוסר על קבלת החלטות רגע לפני הפנדלים שאחרי ההארכה. כך, נוצר מצב אבסורדי שיאיר לפיד יעביר שליש מכהונתו בממשלת מעבר של אחרי בחירות.
ב־2009, כשנתניהו חזר לשלטון, הגישה סיעת הליכוד הצעה לקיצור המו"מ מ־42 ימים ל־21 בלבד. אולי כדאי שתכלול את הסעיף הזה בהסכמים הקואליציוניים, שנחתמים בדרך כלל סמוך לחצות, רגע לפני שהנשיא כבר מתכונן לקבל את המנדט בחזרה לידיו.
