האם היחסים המעורערים עם האח לשעבר יובילו את בנט להטיל וטו על הסכם בעייתי בעיניו * מה היה אומר הפוליטיקאי המתחיל יאיר לפיד על הפחד של ראש הממשלה לפיד מהתקשורת * ואיזה אובמה חשש נתניהו להרגיז בספרו החדש – את הנשיא הקודם או את הנשיאה הפוטנציאלית
קפץ את הכריש
לישראל יש שלוש אפשרויות גרועות, נאנח גורם מדיני בכיר, נקי מפוליטיקה: הראשונה, לחתום על ההסכם הבעייתי עם לבנון ולהתחיל בהפקת הגז ממאגר "כריש". כן, זה הסכם הרבה פחות טוב משניתן היה להשיג.
האפשרות השנייה, המשיך הגורם, היא לוותר על ההסכם ולהתחיל את הפקת הגז. המשמעות הכמעט ברורה היא הסלמה מיידית בחזית הצפון, שבקיצה חשש למלחמה כוללת. מבלי להיכנס לאשמים, ברור שהחודשיים האחרונים, תקופת מעבר ובחירות בישראל, גרמה לנסראללה לעלות על העץ, או בניסוח הולם יותר: לקפוץ את הכריש. אין איש בישראל שרוצה לקחת על עצמו את הסיכון.
האפשרות השלישית, הוסיף, גרועה לא פחות משתי הקודמות: לסרב לחתום, ולדחות את ההפקה. המשמעות היא שישראל מורתעת כפי שלא הייתה מעולם מקום המדינה. היא מבטלת פעילות כלכלית לגיטימית מפחד של ארגון טרור. כרגע, עדיין לא ניתן להפיק גז מכריש, אבל זה יכול לקרות בכל רגע. ברגע שהמאגר יהיה מוכן טכנית, כל עיכוב ישראלי יתפרש ככניעה לנסראללה. כמה נוח, בינתיים המאגר עדיין ב"הכנות אחרונות". אבל כמה זמן אפשר יהיה למשוך זאת?
האירוע הכלכלי-מדיני הפך השבוע לאירוע חוקתי-פוליטי. ההתכתשות בין לפיד ונתניהו כה מתוסרטת, כה משרתת את שני הצדדים. ראש הממשלה לשעבר מציג את הנוכחי כחלש ונכנע לטרור, והנוכחי מציג את הלשעבר כחסר אחריות ולא ממלכתי.
על אף כל הסיסמאות, איש לא יודע כיצד הייתה נוהגת ממשלה אחרת. הפחד מהסלמה תוך כדי בחירות בוודאי שיחק כאן לטובת לבנון ונגד ישראל: במצבם העגום הנוכחי להם אין מה להפסיד, ולנו – רק מה להפסיד. אבל תחושת חוסר הנוחות מחתימה על הסכם כה דרמטי, חודש לפני אחד בנובמבר, הייתה צריכה לגרום לכולם משנה זהירות. גם ליועמ"שית, שטרם התנסתה באמירת "לא". גם לראש ממשלת מעבר, גם לראש הממשלה החליפי נפתלי בנט. החוק מעניק לו זכות וטו על החלטות מסוג זה, אם לא רשמית כי הנושא נידון רק בקבינט, אז בפועל. התנגדות שלו תוביל בסבירות גבוהה להתנגדות כל חברי הבלוק הימני בממשלה, לרבות שקד שכבר הצהירה על כך וסער שהבהיר שלא ייתן יד למחטפים בהנחת ההסכם על שולחן הכנסת.
יחסיו של בנט עם לפיד אינם כשהיו. בדרך כלל סכסוכים מעין אלה גורמים לקלקול השורה, פה הם דווקא עשויים לפעול לתיקונה: בנט, ללא אינטרס פוליטי מיידי, שוקל ברצינות להתנגד להסכם. הוא עשוי לקבל את ההחלטה שבעיניו היא הנכונה לישראל, גם אם שותפיו הנוכחיים או מבקריו ברשתות יכעסו מאוד.
נתניהו נגד ברק
עשרה שבועות קלנדריים על המדף יספיקו ל"ביבי, סיפור חיי" להפוך לאחד מרבי המכר הגדולים של 2022. הביוגרפיה של נתניהו, שתודפס בעברית בהוצאת סלע מאיר, מצויה כעת בשלב האמברגו, למעט פרק שפורסם שלשום ב"ידיעות אחרונות". במצוות המו"ל האמריקני, שהוא משלם הכסף הגדול, אסור לצטט עד השבוע הבא אף מילה ממאתיים אלף המילים שכתב נתניהו בכתב יד, באנגלית, במהלך דיוני המליאה וישיבות הסיעה.
אבל יש משפט אחד שלא מופיע בספר, ועליו אפשר לכתוב. ראש הממשלה לשעבר כתב – ואז מחק, משפט שאמר לו נשיא ארצות הברית ברק אובמה בפגישתם הראשונה בבית הלבן, ב־19 במאי 2009. הדיון נסב כמעט כולו על רצונו הבלתי מתפשר של אובמה להתניע את המו"מ עם הפלסטינים. בעיניו, ישראל והליכודניק שחזר זה עתה להנהיג אותה, היו הבעיה העיקרית שתקעה את המזרח התיכון.
הנשיא ה־44 של ארצות הברית נודע באיפוק המפורסם, הצונן שלו. ראש הממשלה התשיעי של ישראל ידוע בפוקר פייס שלו. אבל המשפט שאמר אובמה לנתניהו היה כה דרמטי, כה מאיים, כה חסר תקדים, שראש הממשלה החליט לחתוך ברגע האחרון מספרו. ספר חדש אחר, "צופן נתניהו" של העיתונאית מזל מועלם, מוסיף שאובמה ליווה את דבריו בתנועת יד של שיסוף גרון. כיוון שאובמה וכל צוותו כבר השתלחו בנתניהו בספרי הזיכרונות שלהם, הסיבה לצנזורה אינה רצון לשמור על רגשותיו העדינים של הנשיא השחור הראשון. המניע הוא הרצון לא להסתבך עם מי שאולי, עוד בקמפיין 2025, תבקש להיות הנשיאה השחורה הראשונה: מישל אובמה.
שבע שנות המלחמה הדיפלומטית עם אובמה הן לב ספרו החדש והמרתק של נתניהו. שאר פרקי הספר, בלי ספוילרים, כוללים הודאות מסקרנות בטעויות פוליטיות ואישיות, לצד מייק אפ שנמרח בנדיבות על משגים אחרים (מישהו אמר התנתקות?). אבל ליבה של הביוגרפיה איננו פוליטי, אלא מדיני. רוב מכריע של בכירי הליכוד לא מוזכר כלל בשמם, לעומת עשרות אזכורים גדושי מחמאות לשגריר ישראל בארה"ב לשעבר רון דרמר. אם נתניהו יזכה ברוב, אל תתפלאו אם יקבל הצעה לתפקיד שר החוץ.
העיסוק הפוליטי שכילה אלפי שעות ראש ממשלה נדחק לכמה פרקים לא ממצים, ובמקרה הזה הצמצום הוא לגמרי המסר: נתניהו רוצה להיתפס כמי שהפוליטיקה הייתה כלי במאבקו על ביטחון ישראל, לא כמי שנופף בביטחון ישראל כדי להתקדם בפוליטיקה. הוא לא חורג בכך מהקו שהתוו מנהיגים אחרים שכתבו ביוגרפיות, למשל אובמה. את הפרק הפוליטי המלא כתבו, כותבים ויכתבו אחרים.
כמו כל צעד של נתניהו, אפילו כתיבת הספר בשנה האחרונה התפרשה מבעד לעדשה חשדנית: אלה ראו בכך צעד מסכם, לקראת פרישה מהחיים הפוליטיים; אלה – סימן מעיד להישארות בפוליטיקה, שכן מקור ההכנסה הנוסף היחיד שמותר לחברי כנסת הוא שכר סופרים. גם הקדמת עיתוי פרסומו של הספר קשורה פחות למכירות חג המולד בארה"ב ויותר לרצון להגיע אל ליבותיהם של רבבות מצביעים עוד לפני הבחירות.
משפט הסיום של הביוגרפיה לא מעניק לכך תשובה. את זו ייתן כנראה הבוחר, 18 יום אחרי שהספר יעטר את חלונות הראווה.
המפא"יניק האחרון
לא תמיד צומח מול עינינו, כמעט בן לילה, בולשביזם. למקרא העתירה המופרכת של "יש עתיד" נגד ערוץ 14 מתחדדת האמונה שמפלגת השלטון באמת מעוניינת לסתום את הפה למי שמעז לבקר אותה. הרי מכל היבט אחר מדובר באסון אלקטורלי ערב בחירות. כל ימני, או סתם תומך דמוקרטיה, לא יעלה על דעתו שראש הממשלה מבקש לסמן ערוץ טלויזיה ככלי תעמולה – ובפועל ליטול את הרישיון ולסגור אותו – בין היתר בגלל ציוצים סאטיריים ובשל שידור קטעי ארכיון מביכים של המנהיג. אם היה מוכל ההיגיון הזה על כל כלי התקשורת בישראל, היינו נותרים רק עם רצף של שירים עבריים שקטים, תחזית מזג האוויר ובני כבודי.
אך לפני 11 שנה, בעודו עיתונאי על מסלול ההמראה לפוליטיקה, היה לפיד נואם בכנס חירום ברנז'אי שהזהיר מסתימת פיות (העילה הייתה תיקון לחוק לשון הרע שמעולם לא אושר). "המבוגרים שבינינו זוכרים שכבר היו בישראל הפגנות וכנסים בדיוק כמו הכנס הזה, והם היו נגד אבא שלי. כשהוא מונה למנכ"ל רשות השידור על־ידי ממשלת הליכוד, אני הייתי בן 16, ובכל זכרונות הנעורים שלי יש צל שנבע מכינוסים כמו זה. איני רוצה להיות חלק מהברנז'ה השמאלנית של התקשורת שגרמה וגורמת נזק למקצוע ויש לה מניה לא קטנה בסיבות שהביאו אותנו לכאן היום".
כעת, מביט לפיד במראה והנה פניו הפכו דומות לפני בני האדם שקראו אז כנגדו קריאות בוז. השבוע, בראיון ל"כיכר השבת", הסביר שלעיתון "הארץ" מותר לשמש כלי תעמולה שכן בעליו "יכול לעשות ברכושו הפרטי מה שמתחשק" – קביעה מופרכת שאין לה כל רמז בחוק. להפך: כל מטרת חוק וי-15 הייתה למנוע זרימת כסף פרטי לפוליטיקה. ראש הממשלה המאותרג ביותר מאז אולמרט נחלץ עכשיו למגר את כיסי ההתנגדות האחרונים לשלטונו.
משעשע שמכולם דווקא לפיד נזעק על שימוש מפלגתי באמצעי תקשורת. הוא עצמו היה גוף פעיל בבחירות עוד בשבתו כאיש תקשורת. חודשים ארוכים לפני שפרש מ"אולפן שישי" כבר ידעו מקורביו לספר על רשימת השמות המלאה שתעטר לימים את מפלגתו. גם לאחר שהודיע על ריצתו לפוליטיקה, המשיך לכתוב טור בעיתון זה. חברי כנסת הגישו אז נגדו את "חוק לפיד" שנועד ליצור תקופת צינון לאנשי תקשורת. לפיד אכן הקדים עקב כך את פרישתו, ואז פרסם פוסט בפייסבוק: "יש לי רק שאלה אחת לח"כים – מה מפחיד אתכם כל כך?"
מה מפחיד כל כך את לפיד עכשיו? אולי מה שהפחיד את חברי סיעתו, כשאלה תמכו בחוק נגד ישראל היום. גם אז התירוץ הקלוש היה שלא מדובר בסגירה אלא רק בקידום התחרות. בגלי צה"ל, לא מזמן, הטיהור האתני של כל דמויות הימין הבכירות נומק בשיקול דעת מערכתי. המחנה הפוליטי של לפיד מצטיין בניסיון לסגירת כלי תקשורת ימניים בטיעונים לגליסטיים עוד מימי ערוץ 7 ומדידות המים הטריטוריאליים. כחלוף עשר שנים, לפיד הפך מפא"יניק. רק נשאר לחלק פנקס אדום, עם נקודה כתומה.
