האם דהרת הטנק של לפיד מעידה דווקא על היערכות למלחמה מול גנץ * על איזו רכבת קפצה מיכאלי, ולמה הגוש לא קופץ אחריה * איך אינפלציית ועדות החקירה מבטיחה שגם המוצדקת בהן לא תזיז אף קול * ומה (ומתי) חושבים על ערבים בעיתון לאנשים חושבים
מקסימום מינימלי
משרד ראש הממשלה היה באמצע העשור שעבר זירה למשחק שחמט בין המארח, בנימין נתניהו, והאורח, שר האוצר שלו יאיר לפיד. הגרסאות סותרות לגבי התוצאה. השבוע, בהתכתשות על התמונה מהמפגש, שיחקו שם שש־בש, שלא לומר אגרוף תאילנדי.
בימים נורמליים יותר, היה ברור איך יסתיימו הבחירות אם נתניהו לא ישיג רוב: הפרה דו צדדית של ההבטחות והקמת ממשלת רוטציה שבה שתי המפלגות הגדולות יחלקו בשלל. כבר כעת, בסקרים, הן מתקרבות לרוב בכנסת בלי להיסחט על ידי מפלגות קטנות. לפיד לא מוכן לשמוע על כך, גם אם יוצע לו להיות ראשון. הוא משוכנע שימצא עצמו בתפקיד בני גנץ 2020, זה שמנהרות נחפרות כל העת תחת רגליו.
מה שמשאיר אותו, לכאורה, עם תקווה אחת: לשרוד כראש ממשלת המעבר עוד בחירות. מקסימום עגום למדי. לפיד משוכנע שאם יבלום את נתניהו על 59 מנדטים, תקום איכשהו ממשלה אחרת. איזו? הוא אינו מעמיד פנים שהוא יודע. גם את הממשלה הנוכחית לא חזיתם, אמר השבוע. יש הבדל אחד, והוא שלפיד דווקא כן ידע: קואליציית השינוי תוכננה עוד לפני הבחירות הקודמות, כעת שולחן השרטוט ריק.
מערכת הבחירות הנוכחית אולי נראית דומה לקודמותיה – בקיפאון הגושי, בסיסמאות העייפות, בהיעדר המהות – אבל ההנחה ביש עתיד היא שהאופי שלה שונה לחלוטין. לפיד, שנמלט בסיבוב הקודם מהקרב הדו־ראשי, מקדם אותו כעת בשמחה. זה נשמע קצת מוזר אחרי ראש ממשלה עם שישה מנדטים, אבל הוא סבור שמרחב הלגיטימיות לכהונה יציבה הוא קרוב לשלושים. זו אחת הסיבות לדו־קרב מול נתניהו על ההסכם עם איראן. לפיד של הסיבוב הקודם צעד בזהירות, משתדל לא לדרוך על הפרחים המוגנים של שותפותיו. לפיד של עכשיו דוהר כטנק בשדה מעלה אבק. הוא בא לדרוס. לכן הוא פועל בכל כוחו – בינתיים לשווא – לאחד את העבודה ומרצ.
אפשר להניח שזו גם היערכות לתסריט הלא לגמרי מופרך שבו לפיד ייפרד בנובמבר מתפקידו. נתניהו עצמו מעריך שבהיעדר רוב, סביר שתוקם ממשלת ימין־מרכז שבה בני גנץ יכהן כראש הממשלה בשנתיים הראשונות, ונתניהו כחליפי. יש עתיד חייבת להכריע את המרוץ לראשות הגוש, בין אם פניה לשלטון ובין אם לאופוזיציה.
הר הקללה
הוועדה: את ועדת החקירה הממלכתית לאסון מירון צריכה הייתה להקים הממשלה שבמשמרתה הוא התרחש. לא פורס מז'ור ולא אסון טבע הוביל למותם של 45 אנשים, אלא שרשרת מחדלים ארוכת שנים. אבל לנתניהו הייתה מדיניות עקבית של הימנעות מהקמת וועדות חקירה ממלכתיות, שהייתה משולה בעיניו לניסיון התאבדות. במשמרת שלו, בניגוד לכל קודמיו, לא קמה אף לא אחת כזו. זו הייתה ההצדקה היחידה לתקדים נוסף, שבמסגרתו הממשלה הקימה ועדה לחקירת השלטון הקודם, לחקירת האופוזיציה. המשגה העקרוני התברר גם כשגיאה פוליטית גסה: המנדט של הוועדה הנוכחית לא כולל את אחריות הדרג המשפטי למהלך, כאשר משרד היועמ"ש ובית המשפט העליון מנעו את השינויים ההכרחיים בשליטת המאכערים בהר, ההר שהיה למפלצת.
ההצדקה הזו כורסמה משמעותית כאשר ממשלת לפיד-בנט הקימה בבהילות, תוך סוף שבוע אחד, את ועדת החקירה לנושא הצוללות וכלי השיט. ההקשר הפוליטי הבוטה זעק לשמיים: חצי שנה היא התעכבה והתמהמהה, עד שהתברר שנתניהו מנהל מגעים להסדר טיעון. בניסיון נואש למנוע את פרישתו, שהייתה מובילה מיידית לנפילת הממשלה, נזכרו בנט ולפיד באופן שאין ציני ממנו בצורך הדחוף לחקור פרשה בת למעלה מעשור. זו אחת הסיבות, ודאי לא היחידה, שבשלה מכתבי האזהרה לנתניהו ואוחנה לא יזיזו אפילו קול אחד בקלפי.
הערבים: אם בל"ד תהיה זו שתביא לנתניהו את השלטון, זה החזר בריבית של שוק אפור על הכרעתו של סמוטריץ' אשתקד לחסום את רע"מ, שהובילה להקמת ממשלת לפיד־בנט.
זה מוזר רק אם סבורים שהפלג הלאומני־פלסטיני של הרשימה המשותפת היא חלק ממחנה רק לא ביבי. למעשה, היא חלק מגוש רק לא ישראל: מטרתה ארוכת השנים אינה לסייע להקמת ממשלה, אלא לתרום לכאוס. יום אחד ב־2006, כשהכנסת עמדה להכריע אם להדיח את הנשיא החשוד באונס משה קצב או רק להוציא אותו לנבצרות, שאלתי את יו"ר בל"ד דאז, עזמי בשארה, איך יצביע. הוא חשב רגע ואז שאל אותי: "מה לדעתך יגרום יותר נזק למוסד הנשיאות?", כדי לדעת במה לבחור.
יורשיו נגררו בחריקת שיניים אל ההמלצה על גנץ ולפיד בסבבים האחרונים. במקרה אחד, אחרי שטיבי ועודה המליצו בשמם, הם שיגרו לנשיא טלגרמה דחופה שבה חזרו בהם. המטרה שלהם היא להחזיר את המשותפת לעידן הישן של חוסר מעורבות, גרסה ישראלית של השין פיין, מפלגה בדלנית מצפון אירלנד שנבחרת לפרלמנט בלונדון אך אינה נוטלת חלק בפוליטיקה. והדבר המוזר ביותר? בין בל"ד שמחרימה את כל המפלגות הציוניות לרע"מ שמוכנה לשתף עם כולן פעולה, יש כחצי מנדט של מתלבטים.
מי שלא מאמין ומפחד
איך קוראים בעצם לשני המחנות שאוחזים זה בגרונו של זה? ימין ושמאל נשמע כמו שריד משנות התשעים. האופוזיציה מול גוש השינוי זה קצת מוזר, כי המשותפת לא בימין. בלוק נתניהו ובלוק נגד נתניהו? לא ברור שרע"מ שם, ולא ברור שיש גוש.
דודי אמסלם, מכולם, הוא בעל זכויות היוצרים על ההגדרה המדויקת יותר: הגוש האמוני, הציע כבר מזמן. בשבוע שעבר בראיון קרא "לכל מי שהיהדות חשובה לו" להצביע לליכוד ולשותפיו. בתמונות של ראשי המחנה, האדם היחיד שאינו חובש כיפה הוא נתניהו.
הסקרים מלמדים שקו פרשת המים החדש בפוליטיקה איננו משפט נתניהו (התמיכה ברפורמות במערכת המשפט גבוהה משמעותית מהתמיכה בו), ואפילו לא היחס לראש הממשלה הקודם־קודם. העייפות מהעיסוק האובססיבי בו מתבטאת בכמות הסיטונית של מפלגות שמאיימות לרוץ בנפרד: בל"ד, קארה, זליכה, אגודת ישראל, אבידר, הבית היהודי.
הנושא הוא דת ומדינה. לא סתם הודיעה מרב מיכאלי על כוונתה לאפשר לרכבת הקלה לנסוע בשבת. בוחריה, כמו בוחרי המחנה כולו, נרתעים מהדתה חרדית לא פחות מאשר מהקצנה בן גבירית. אגב, זו הסיבה העיקרית שבשלה הרהר האחרון בריצה נפרדת מסמוטריץ'. החרד"לות של הציונות הדתית מרתיעה את המתלבטים יותר מהמשרד לעידוד הגירה של עוצמה יהודית. זה גם ההקשר שבשלו גנץ נתפס כפרטנר יותר מלפיד, על אף פגישותיו עם אבו מאזן ועמדותיו היוניות למדי. וזו הסיבה שרע"מ האיסלמיסטית קיוותה לשיתוף פעולה עם השמרנים היהודיים מהימין. זו הסיבה לתפנית המכריעה שבשלה התכווץ גוש נתניהו: נטישת ישראל ביתנו את הימין המדיני לטובת השמאל האזרחי. זה גם הנושא היחיד שעוד עשוי להזיז קומץ בוחרים.
האם לשם יילכו הבחירות? לא בטוח. הנסיבות הפוליטיות כופות על המחנה השני איפוק אלקטורלי בשימוש בדגל החילוניות. כולם מקווים להקים ממשלה אחרי הבחירות בחסדי החרדים, ולכן נרתעים מהשימוש בפטיש התעמולתי היעיל האחרון שעוד נותר בארגז הכלים.
חצר הנביא עמוס
לא רק במאה שערים, גם בשמאל יש חצרות חסידים, וגם הן קנאיות ומאיימות בנידוי על מי שינטוש אותן. הבולטת שבהן היא חסידות "הארץ" בראשות שושלת האדמו"רים לבית שוקן.
באיגרת ששיגר השבוע למאמיניו־מנוייו, הודה עמוס שוקן על סיועם למאמץ העיקרי של עיתונו לשימור הממשלה: "במאזן הכללי תמכנו בה… אנו חושבים שבצורה זאת או אחרת, טובתה של ישראל מחייבת לבחור כך שלא בנימין נתניהו ירכיב את הממשלה הבאה". ומדוע? לשוקן היה נימוק מכריע: "העובדה שהוא פוסל כל שותפות בשלטון של מפלגה ערבית נוספה לכל הטעמים האחרים שפוסלים אותו לכהונה נוספת".
זה קצת מוזר, שכן במהלך חצי השנה שבה נוהל רומן סוער בין נתניהו ובין מנסור עבאס, היה כלי תקשורת אחד – טוב, לאור המכתב, אולי לא ממש כלי תקשורת אלא תנועה חוץ פרלמנטרית – שנלחם בכל כוחו כדי לבלום את השותפות.
"בקרב שבין הזהות החילונית הפלסטינית, לבין הזהות הדתית אסלאמית, נתניהו מעדיף את האיסלאמיסטים, כן אלו שמפגינים מול שגרירויות צרפת עתה", נרתעה כותבת אחת כשנחשף הקשר עבאס־נתניהו. היא עוד הייתה עדינה: פרשן אחר כתב ש"גם בעולם הפוליטי, שהציניות מתאבדת בו פעמיים ביום מבושה, הרומן הסוער שנרקם בין לשכת רה"מ ליו"ר מפלגת רע"מ, מנסור עבאס, הוא נקודת ציון. מצד אחד, גדול המסיתים נגד הציבור הערבי ונציגיו הנבחרים בפרלמנט. מן הצד השני מפלגה קיצונית, שבכירים בעברה דיברו נכבדות בזכות ח'ליפות בפלסטינה הכבושה, וברשימתה באים והולכים נציגים מהפלג הדרומי של התנועה האיסלמית".
כשעבאס סירב למלא אחר פקודת הנסיגה, הסלימו כותבים בעיתון והאשימו אותו בהסתה לרצח להט"בים ערבים. "דם נשפך וחיוכו הזחוח של הפוליטיקאי החשוך ומדושן העונג נותר יציב על פרצופו… בכל הנוגע לנתניהו, עבאס ורעמ"תו ממחזרים סלוגן בחירות נושן של המפד"ל: תמיד לימינך. עבאס וסמוטריץ' חולקים הומופביה פרימיטיבית. הם יוכלו לארגן מצעדי בהמות ולחלום בצוותא על מדינה שבה שולטת ההלכה היהודית ותחתיה ההלכה המוסלמית בהרמוניה תאוקרטית מבעיתה".
בזמן שעבאס בילה בבלפור קבעה כותרת בעיתון שהקריירה שלו היא "פעילות דלה ובלי עיסוק בטוהר המידות". וכאשר יו"ר רע"מ התראיין בערוץ 20 – מודה שהאפיזודה המשעשעת הזו נשכחה מזכרוני – יצא קצף מפתחי המיזוג ברחוב שוקן. הוא הוכתר כ"שחצן" שמתארח ב"אכסניה מפוקפקת" אצל מראיינים "שאינם מורגלים לארח ערבים הביטו בו בעיניים מצועפות".
טוב, בינתיים, הצטעפו דווקא עיניהם של אנשי "הארץ". תקוותיהם לסכל את השותפות היהודית־ערבית הדרמטית מקום המדינה – עם הימין הגזעני לשיטתם – התגשמו. הם פתחו שמפניות כאשר סמוטריץ' בלם בגופו את הקואליציה עם מפלגה ערבית. כי שותפות יהודית־ערבית מעניינת להם אתם־יודעים־את־מה. ב"הארץ" אוהבים את הערבים שלהם כנועים וצייתנים, חוטבי עצים ושואבי מנדטים. כעת, בפטרונות אין קץ, תוהים שם כיצד שיעור ההצבעה במגזר יורד, בלי להבין שגם באום אל פאחם ונצרת נקלטה היטב האינסטרומנטליות שלהם כלפי הציבור הערבי.
ובאשר לעבאס? אחרי שנה של מסאז' רקמות בדבש וסילאן, מעמדו בעיתון שוב בסכנה. אך לאחרונה, כששוב פלירטט אם הימין, נכתב עליו שם שאם הוא היה יהודי "כבר היו מכנים אותו "זונה פוליטית'". ואיך היו מכנים כלי תקשורת מימין שהיה עושה מה שעשה הארץ?
