למה נצצו עיניו של נתניהו לפני היוודע תוצאות הפריימריז ואיזה כיס התנגדות בליכוד עדיין נותר * איך קרה שדווקא שרי העבודה נשלחו השבוע לפנסיה * כיצד יכולה להתרקם שוב עסקה בתיק 4000 * ומדוע "עלות השחר" לא יביא ל"הפתעת אוקטובר"
לא חדש, כחדש
"זה הולך להיות ליכוד חדש", נצצו עיניו של בנימין נתניהו שעה לפני סגירת הקלפיות בליכוד, כאשר מחוץ לבנייני האומה השתרך תור ארוך של אנשים ומ־ כוניות. היה נראה באותה שעה שהוא שבר את הארגזים: שמעכשיו הדרך היחידה להיבחר ברשימה היא לפנות אל לב המתפקדים, לא אל הפוקדים הגדולים, והדרך היחידה לשכנע את הפוקדים היא ללכת עם נתניהו באש ובמים. בבוקר התברר שזה לא ליכוד חדש, אולי כחדש. ההצבעה הערה החלישה את בעלי הכוח המאורגן, אבל לא חיסלה אותו. ישראל כץ, בפריימריז ראשונים גזוז מחלפות שר התחבורה, נדחק לעשירייה השנייה. גמ־ ליאל והנגבי, ח"כים מהשורה עכשיו, עפו הביתה. קו האשראי לאורלי לוי־אבקסיס ולגדי יברקן על הערי־ קה מהשמאל הסתיים סופית. התמיכה מנתניהו ומהקו הלוחמני של גלי ישראל וערוץ 14 היא תנאי הכרחי חשוב, אבל עדיין לא תנאי מספיק. כדי להיכנס דרוש דבר מה נוסף: דיל, מוכרות טלוויזיונית, ותק. לבחירות בליכוד הייתה עבור נתניהו חשיבות משני היבטים: הראשון שביניהם, אחד בנובמבר. הליכוד נפטר מהרבה סכנות שאיימו עליו: מהפורץ, מהחוטף, מעושי בושות מקצועיים. הרשימה לא תעלה ולא תו־ ריד בתמיכה בליכוד. איש לא יזכור בעוד 80 יום באיזה מקום סיים דני דנון ומי השתריינה במשבצת האישה החדשה. ההיבט החשוב ביותר הוא שניים בנובמבר: אסטרטגיית גנץ וחלק מהחרדים נשענת על כך שאם נתניהו לא ישיג 61 מנדטים, הליכוד יכפה עליו להיות שני ברוטציה. במדגמי ליל הפריימריז נראה היה שאפס הסיכוי לזה. אבל חיים כץ, דוד ביטן ויולי אדלשטיין, שהתמ־ קמו במקומות ריאליים – משאירים את הסיכוי בחיים. נותרה שם חבורה תאבת נקם וללא שאיפות קידום במפלגה: לביטן אין יכולת לקבל תפקיד שר בגלל האישום בשוחד, כץ בדרך לפרוש, אדלשטיין ספג מה־ לומה שאין ממנה חזרה. לכל אלה יש גם יחסים טובים עם סער ואלקין. ידברו הרבה באפשרות של עריקה או של הפיכת חצר. מניסיון העבר, מהיכרות עם הליכוד ומההתחזקות של נתניהו שניכרה בפריימריז, אפשר עדיין להעריך שהסיכוי לכך קלוש ביותר.
עלו על שלטון
חבר הכנסת מוסי רז ממרצ הפנה לאחרונה את תשומת ליבי לעובדה מדהימה: בחמישים השנה האחרונות, כל מפלגת שמאל או מרכז שישבה בממשלה איבדה מכוחה בבחירות שלאחר מכן: המערך, מרצ, העבודה, קדימה, מפלגת המרכז, הגמלאים, שינוי, כחול לבן ומי לא. באופוזיציה אפשר להבטיח עולם ומלואו, בקואליציה צריך להתפשר תשע פעמים כדי להשיג הישג אחד. בוחרי המחנה רוצים לשלוט אבל לא לאבד את זכותם לקונן ולהתלונן. שולטים ובוכים.
עשר שנים חיכתה מפלגת העבודה לשוב אל שולחן הממשלה. מרצ חיכתה כפליים. על פי כל סקר, בוחרי שתי המפלגות רוצים בכל מאודם להמשיך ולאחוז בשלטון, כמעט בכל מחיר אידיאולוגי. ובכל זאת, כחלוף שנה בלבד, חמישה מששת שרי השמאל עפו הביתה: שרי מרצ הורוביץ, זנדברג ופריג' נרמזו והודיעו על פרישה. שרי העבודה בר לב ושי לא נרמזו, ונשלחו השבוע לפנסיה בידי המתפקדים. כגובה הציפיות, עומק השחיטה.
ומי במקומם? במרצ חזרה להתמודד זהבה גלאון, שהנהיגה את המפלגה בשנות האופוזיציה הארוכות שלה. מולה יאיר גולן, שהקריירה שלו כסגן שרת הכלכלה התמקדה בעיקר בהתלהמות גסת רוח במקום בצעדים למען הצרכן. ואילו בעבודה תוגמלו בפריימריז בעיקר מי שאומנותם הצעות לסדר, נאומי מליאה ויראליים־למחצה ופוסטים בפייסבוק הרשימה כפיד טוויטר.
בליכוד, כהונת שר היא כמו נקודות נוסע מתמיד: הטיסה בביזנס קונה את עצמה. אם שודרגת לשר, לא במהרה תשונמך. בימין התפקידים הביצועיים הם נכס, ואילו בשמאל – נטל מעיק. במרצ ובעבודה, לפחות בפרק חייהן הנוכחי, השלטון מעורר פחד גבהים: רוצים להיות שם, אבל כשמגיעים ממהרים לרדת בפיק ברכיים. האם מישהו מבין מהו המחדל הבריאותי או הסביבתי הנורא שבשלו הורוביץ וזנדברג נאלצו לפרוש? וגם בר לב ושי לא שילמו את מחיר השטויות הרבות שפלטו במהלך כהונתם – וברוך השם היו לא מעט – וגם לא הודחו על רקע גיל. כמעט לא היה להם סיכוי מראש. הם נזרקו כי קל מאוד לצעוק מהאופוזיציה, אבל לעשות קשה יותר.
ובכל זאת, יש מפלגה אחת שעומדת לשבור את קללת חמישים השנים: יש עתיד, מפלגת השלטון הטריה, מתחזקת כל שבועיים במנדט נוסף. היא סופחת אליה את הקוטרים של העבודה ומרצ, אלה שפריג' לא היה מספיק טוב בשבילם, אז יצביעו בבחירות הקרובות למיכל שיר. כמו אותו אחד שחזר בשאלה, והסביר להורים שלו את הסיבה: כשהייתי עם הכיפה, הסביר, ספרתם לי את החטאים. בלעדיה, תספרו לי את המצוות.
רמז מקדים
דקה לפני שהסתיים השלב הראשון בדיונים על תיק 4000, התפתח במשפטו של נתניהו רב שיח מעניין שאיכשהו לא זכה לתשומת הלב הראויה שלו. בתום דיון טכני על מספור עדויות ועל מספר העדים הצפוי, השמיעה ראש ההרכב, השופטת רבקה פרידמן פלדמן תחזית אופטימית מוזרה:
"מה שאומר שבתוך כמה חודשים המשפט מסתיים", הכריזה בשמחה. "לא לא, גבירתי", מיהר סניגורו של שאול אלוביץ', ז'ק חן, לצנן את התלהבותה. "אפשר לשאוף למשהו", נסוגה רפ"פ. ואז שאל השופט משה בר־עם:" אתם דיברתם קצת על תיק 4000 אדוני?" דיברנו, השיב הסניגור, לא מבין את הרמז. בר־עם התעקש: "לא מבחינת קיצור העדים, דיברתם על התיק?"
זו הייתה הרמיזה הברורה ביותר, של שני השופטים, מן הסתם על דעת השלישי, באשר לרצונם בסיום התיק בדרכים לא קונבצניונליות, קרי הסדר טיעון או גישור. "אם דיברנו על התיק?", התחמם חן, "היה, אני זוכר שקראתי בעיתון לפני זמן שמישהו דיבר על התיק ואז חיסלו אותו מהר. אני חושב שזה צינן את כולנו מלדבר על התיק, לפחות צד אחד שיש לו מה לדבר על התיק, מבחינת התביעה, לתקופה מאוד ארוכה".
האם התקופה הזו עומדת לחלוף? כזכור, הסדר הטיעון חוסל בעודו באיבו, בין היתר עקב מטח ביקורת קטלנית משמאל על היועמ"ש הקודם מנדלבליט, איך העז לוותר על סעיף השוחד בתיק 4000. נתניהו נראה אז די גמור מבחינה פוליטית, ורבים ממבקרי העסקה ביכרו שהוא ימשיך להתענות במשפט. הממשלה תפקדה, והבחירות נראו רחוקות מאוד. בתוך יומיים, ותחת לחץ כבד, נסוגה בה צמרת הפרקליטות מהסכמות שנראו בעיניה עד אז מתחייבות לאור המצב בדיונים.
מאז חלפה חצי שנה במונחים קלנדריים ושנות אור במונחים פוליטיים. נתניהו רחוק היום מרחק טעות הדגימה מחזרה ללשכת ראש הממשלה. כשחבריו ברשימה מבטיחים מהפכות משפטיות שהדחת היועמ"שית היא הקטנה שבהן, חלק ממתנגדי העסקה היו נותנים הכל כדי לחזור אחורה בזמן, ולזעוק: "תחתום אביחי, תחתום". במקרה או שלא, רמזי השופטים פוזרו ארבעה ימים אחרי נפילת הממשלה ופיזור הכנסת.
האם אחרי הבחירות ייפתח שוב הפתח לעסקת טיעון? האפשרות לכך תעלה אם יתממשו רוב הסקרים, והבחירות תסתיימנה שוב ללא הכרעה. כדי לחלץ את שתי הספינות התקועות מהתעלה הצרה הזו יהיה צורך בפעולה משולבת, לא רק פוליטית, שתחבר את הלשכות במצודת זאב, בצלאח א־דין, אולי גם ברחוב הנשיא בירושלים.
שחר של יום ישן
ארבעה מסרים אסטרטגיים, שניים של כל מחנה, יכריעו את הבחירות: הראשון, רצון בממשלה יציבה שתסיים אחת ולתמיד את המעגל השוטה שאליו נקלענו. לנתניהו יש כזו, אם ישיג 61. ללפיד אין. לגנץ בקושי. השני, חוסר רצון בחזרתו של נתניהו. השלישי, התנגדות לממשלה שנשענת על הרשימה המשותפת או התנועה האיסלמית. הרביעי, התנגדות לממשלה שתלויה בחסדי איתמר בן־גביר.
שני המנדטים שבמוקד הבחירות מסכימים לכל ארבעת המסרים האלה, ומכאן הערפילים הסמיכים באשר לתוצאות הבחירות, ערפילים שלא התפזרו גם אחרי "עלות השחר". האם לפיד ירוויח נקודות מהתנהלות המבצע? כנראה שכן, אבל רובן על חשבון שותפיו בגוש. הן עשויות להתקזז עם העמקת הניכור בין יהודים וערבים, על רקע הפייק ניוז שהפיץ אחמד טיבי נגד חיילי צה"ל באשר לתקיפה בג'בליה ועוד שלל התבטאויות שמציבות את חבריו בצד של עזה, לא של ישראל. הנכונות לממשלה בתמיכתם ירדה עוד אחרי השבוע האחרון.
ויש עוד עניין: מבצע כזה עשוי להועיל לממשלה כאשר הוא מהווה הפתעת אוקטובר בישורת האחרונה, השנה ממש אוקטובר אגב. אבל סיומו שלושה חודשים לפני הבחירות מוריד דרמטית את האפשרות לסבב נוסף לפני הקלפיות. הוא סייע ללפיד להדוף טענות על חוסר ניסיון, או חוסר יכולת, שמן הסתם תשמענה פחות במורד הדרך.
בתום המבצע התגלה שלא רק ישראל ועזה חזרו לאותה הנקודה, גם הצדדים הניצים במערכת הבחירות. כמעט מצחיק היה לשמוע את שירי ההלל בסגנון אלבומי ששת הימים למבצע נקודתי, מוגבל בהיקפו, נגד ארגון טרור מאמצע הטבלה של עזה. כדי לא להפריע חלילה למאמץ למניעת רוב לנתניהו, הועתקו ממנו ללא זכויות יוצרים תיאורים למבצעי עבר: כל מבוקש הפך לבכיר אחר מותו, כל בכיר – לאוסמה בן לאדן מקומי. 1,100 רקטות ששיתקו את אזור הדרום, הטרידו את תל אביב, הרעישו בנתניה והפריעו לתנועת המטוסים בנתב"ג, תוארו כנזק אגבי בלתי רלבנטי. בתוך שלושה ימים שוגר מספר רקטות כפול מאשר ב"חגורה שחורה".
השארת חמאס בצד תוארה כהישג אסטרטגי מופלא, בלי לחשוב שאם העסקה המקורית הייתה הזרמה אדירה של כספי עובדים מעזה תמורת שקט, הרי שחמאס לא סיפק את הסחורה שהתחייב לה. למחרת חודשו היתרי העבודה וחודשו משאיות הסולר. היו ימים, לא כל כך מזמן, שבהם המרכז־שמאל האשים את הליכוד שהוא משתף פעולה עם החמאס כדי להחליש את הרשות הפלסטינית, עכשיו האסטרטגיה הזו מאומצת במלואה. והדבר המייאש הוא שהאופוזיציה והקואליציה מחליפות צדדים: הרי לו היה היום הליכוד בשלטון, דובריו היו משתבחים בהישגים המופלאים והאופוזיציה הייתה מסתובבת בפרצוף חמוץ. שינוי, אומרים לכם.
