איך נוצלה הפגרה כדי למשוך את חברי ימינה מהכנסת לבית הכנסת * כיצד ניסתה שקד למנוע את עריקת סילמן ומה הניע אותה * איזו הצעה קיבל לפיד ואיפה סימן קווים אדומים * והאם הגילוי שהממשלה הזו היא ככל קודמותיה, יחזיר אותנו מהפוזיציה לפרופורציה
הראש של הראש בעננים
הרמז המטרים לסיפור עידית סילמן היה אסף זמיר. מעטים עוד זוכרים, אבל התפטרותו של שר התיירות לשעבר, בסתיו 2020, בישרה את קריסת ממשלת נתניהו־גנץ. חמישה חודשים החזיק מעמד בקואליציה עם המחנה היריב תחת ראש ממשלה נאשם, עד שקרס תחת הלחץ מבית: השר הכי תל־אביבי בממשלה לא עמד בלחץ החברתי בקפה, בשדרה, בבניין, בפייסבוק. אינני יכול עוד, כתב בפוסט ההתפטרות.
אלה המילים שבהן בחרה גם עידית סילמן. היא החזיקה מעמד בממשלה של המחנה היריב פרק זמן כפול, עד שקרסה תחת הלחץ ברחובות, בבית הכנסת, בסופרמרקט, בטוויטר. המסקנה אותה מסקנה: לאורך זמן, אי אפשר לנצח את הבית. לקואליציה הקודמת היו שולי ביטחון של יותר מעשרה ח"כים, בזו – כל אצבע מלמיליאן.
שני גורמים עיכבו את התפרקות ימינה בכמה חודשים. הראשון הוא הטון האגרסיבי, לפרקים אלים, שליווה את המאבק האופוזיציוני בממשלה. במקום לפורר את ימינה, הסגנון הזה רק הדביק את מרכיביה אלה לאלה. באיחור ניכור למדו בימין את לקחי המאבק השמאלני בממשלת החילופים הקודמת. בתחילה, מפגיני בלפור פקדו גם את ראש העין וגידפו את גנץ. אבל כשהפסיקו לקלל והתחילו להפציר ולחבק, התוצאות לא איחרו לבוא. כך קרה גם הפעם. איתות סמלי לכך ניתן במאמר של ידידיה מאיר בעיתון "בשבע", בשבוע שעבר, שגליו היכו בכל רחבי המגזר. במקום להיכנס בניר אורבך, הוא חיבק אותו, וניסח לו מכתב התפטרות. רבים מהנימוקים של מאיר הדהדו במכתב ההתפטרות של סילמן, ארבעה ימים אחר כך. זו הייתה הדגמה יעילה מאין כמוה שלקרוא "אברשה, חזור הביתה" הרבה יותר יעיל מלהציע לאברשה ללכת לאלף עזאזל.
הגורם השני שפעל לטובת בנט היה כנס החורף. כל עוד המשכן עבד, ובגלל הפיליבסטר הבלתי נגמר של האופוזיציה, סילמן וחבריה פגשו בעיקר את חבריהם לקואליציה. הקשר הבינאישי, היומיומי, משכיח את ההבדלים האידיאולוגיים בין איבתיסאם מראענה, אביר קארה ומנסור עבאס. בצלאל סמוטריץ', סופר הצללים של מכתב ההתפטרות של סילמן, הבין שהפגרה איננה משבר אלא הזדמנות: סילמן ואורבך חזרו מהעבודה הביתה, אל סביבתם הטבעית שמתעבת את הממשלה ורוצה בנפילתה. במקום הכנסת, בית הכנסת. רב הקהילה של אורבך בכפר גנים עקץ אותו בדרשות השבת קבל קהל ומתפללים. מי שלא חווה זאת בישיבה התיכונית, לא יבין את ההשפלה.
לבנט קרה מה שקרה לרבים מקודמיו: ראשם שבעננים שכח שרגליהם עדיין מבוססות בביצה המקומית. כדרכם של ראשי ממשלה בפגרה, שכח שיש פוליטיקה. לקראת תחילתה הוא המריא לתווך באוקראינה טס לשארם, שוחח עם ביידן ונרדם בשמירה. הוא זלזל בסילמן, אחר כך השפיל אותה. שיחת הטלפון שלו איתה, אחרי האולטימטום ביום ראשון, נשמעה כמו מפקד ופקודה, לא של ראש ממשלה עם בעלת האצבע שבזכותה הוא מכהן. כשדחתה את הפגישה, היה צריך להבין שמשהו קורה. אבל הוא לא נרמז.
האירוע איננו רק ניהול פוליטי טקטי, אלא אידיאולוגי. מי שהיה מנכ"ל מועצת יש"ע ואחר כך מגלגל על הלשון את המילים "הגדה המערבית" בלי לבלוע רוק, מי שחותם על מסמך נאמנות לבלוק ואז שולח אותו לגריסה, לא מסוגל כבר להבין שיש גם דבר כזה קו אדום. הוא פשוט לא העלה בדעתו שלעידית סילמן, לכאורה הדתיה הלייטית מרחובות, כמו לרוב עם ישראל, באמת הפריעה הירתמותו הנלהבת של שר הבריאות לטובת חמץ בפסח. את בנט זה לא מעניין. כמו שהציע לזלנסקי בנונשלנטיות לוותר על חצי אוקראינה, כי ככה, הציע לסילמן "לא להציב אולטימטומים". סילמן נטלה סיכון של הכרזה כפורשת, לבנט חשוב רק השלטון.
והיה גם גל הטרור בערי ישראל. כמו ממשלות רבות בעבר, גם זו ספגה מכות אנושות בדעת הקהל בשל הפיגועים הרצחניים. שתיקתו של בנט מול מזכיר המדינה בלינקן והחלטתו המודעת לומר "הגדה המערבית" אותתו לחברי ימינה שראש הממשלה שלהם פונה שמאלה. אחד מחברי הסיעה נשאל בשבוע שעבר אם יש תרחיש כלשהו שבו הוא ובנט יתמודדו יחד בבחירות הקרובות. הוא חשב וחשב, ולא הצליח למצוא תסריט כזה. אין פלא שבסוף נמצא מי שהיכה בפטיש החירום על הזגוגיות, וקפץ מהרכב לצד הדרך. היה משהו סמלי בעובדה שחלק נכבד מהמשא ומתן לפירוק ימינה התנהל ביישוב עפרה בבנימין, שם תפסה סילמן מחסה מהפפראצי אצל חברה טובה: בנט נמנע מביקור בהתנחלויות, אז ההתנחלויות באו להקיש אצלו בדלת.
עוגת שכבות
בשבועות האחרונים התנהל בליכוד סמינר חשאי, בתחילה תיאורטי ואחר כך מעשי יותר, שעסק בשאלה: את מי מכל חברי ימינה ותקווה חדשה כדאי לשריין כדי להביא להפלת הממשלה? איש מהתריסר הרי אינו פופולרי במיוחד בימין, חלקם שנואים יותר וחלקם – עוד יותר. על נפתלי בנט סיכמו כולם לוותר כמעט בכל מחיר. באשר לשאר התגלעה מחלוקת: יריב לוין, למשל, התנגד בתוקף לשריונה של איילת שקד. הוא לא סולח לה על תרומתה העצומה להקמת הממשלה.
למרבה התדהמה, התברר שיש דווקא תומך לצירוף שרת הפנים לליכוד: בנימין נתניהו. כן, אותו נתניהו שחסם את דרכה לא רק לרשימת הליכוד, אלא גם לבית בבלפור ולמטוס ראש הממשלה. אך לפני שנתיים נשארה ימינה באופוזיציה לממשלת החילופים, כי בליכוד דחו הצעה חשאית של בנט לכניסה לקואליציה תמורת היתר לשקד להתמודד בליכוד. מה נשתנה? ההיגיון של נתניהו, כמו תמיד צופה פני עתיד ולא שנאות או אהבות עבר, היה שעקירתה מימינה תהיה מכת מוות לבנט.
לשקד היו חישובים אחרים: פירוק הקואליציה פשוט אינו חלק בתפריט שלה. בעשור האחרון כל הפעולות ההרפתקניות שנטלה בהן חלק בוצעו בעצם על ידי בנט, במיקור חוץ. וכעת, כדי לשרוד, היא נדרשת לנגוס בבשרו החי.
במודיעין משתמשים בהבדל בין הפתעה בסיסית ומצבית בדוגמה הבאה: אם מצאת את אשתך במיטה עם גבר זר, עבורך זו הפתעה בסיסית, עבורה – הפתעה מצבית. גם שקד וגם בנט נתקפו הלם שלשום בבוקר למשמע נטישתה של סילמן. בנט הופתע בסיסית: הוא לא ראה את זה בא. שקד – מצבית. שקד הייתה האדם היחיד בימינה שהצטייד במודיעין מדויק יחסית על המתרחש עם סילמן. היא שוחחה ממושכות עם הבעל, שמוליק, ושלחה לעידית רבנים ורבניות ידועי שם, שידברו על ליבה להישאר. התוכניות של שקד היו פירוק הממשלה לקראת הרוטציה: כך, לא את בנט היא מעלה לעולה אלא את לפיד. בדיעבד, ואולי גם בזמן אמת, הייתה נאיביות במחשבה ששאר 60 חברי הקואליציה יחכו לה שנה תמימה בסבלנות. הרושם שנוצר בקרב חברי ימינה הוא שהיא מנסה לבלום את פירוק הקואליציה רק כדי לבצע אותו בעצמה, בעיתוי נוח.
הליכוד נראה בהדרגה כמו מוזיאון לתולדות העריקות הישראלית בעשור האחרון, רווי ממצאים משכבות ארכיאולוגיות שונות: למטה, בתקופת המזוזאיקון התחתון, שיריוני כולנו, מעליהם אורלי לוי־אבוקסיס (העבודה-גשר-מרצ), גדי יברקן (לשעבר כחול לבן), ועוד לא דיברנו על פליטי קדימה ז"ל. אליהם תצטרף בבחירות הקרובות עידית סילמן. לכן, החשש של חברי ימינה ותקווה חדשה שאיתם נוהל משא ומתן חשאי ברמות שונות לא היה המילה של נתניהו, אלא המתרחש בבית המשפט המחוזי בירושלים. כמה מהם ניסו להבין מה קורה עם ההבטחות למקום בכנסת ובממשלה אם נתניהו הולך לעסקה. למה שישראל כץ או ניר ברקת יהיו מחויבים לסיכומים של קודמם? המתווכים הציעו לנעול את השריונים בהחלטה של מזכירות הליכוד, אבל במדינה שבה גם חוקי יסוד נהפכים בן לילה, מי יסמוך על קומץ עסקנים?
מה לא נשתנה
עבאס: האיש הכי מלא תקווה במערכת הפוליטית בישראל הסתובב השבוע מיואש, שלא כהרגלו. על מנסור עבאס נפלה אימת הבחירות בעיתוי הרגיש ביותר מבחינתו. אחרי שהתחייב למשכנתא הציבורית על חבירתו לממשלה ציונית, אבל עוד לפני שזכה להראות את הבית החדש לבוחריו. הוא תקוע עכשיו עם שלד. הברירות בפניו איומות: להתאחד עם המשותפת, ולהודות בכך שמפעל חייו של השתלבות נדון לכישלון, או לרוץ לבד ולהסתכן גם מי שחושד עמוקות ברע"מ צריך לדאוג מהתהליך שיעבור עכשיו על בוחריה חפצי הדו קיום: אם תתפזר הכנסת, הם עלולים להשתכנע שאין טעם במשחק הפוליטי, שאין טעם בניסיונות השתלבות.
לפיד: בשבועות האחרונים העלו בכירים בקואליציה רעיון שנועד לבצר את יסודותיה המתערערים: שיודיע כי כמו שויתר על הכהונה הראשונה כראש ממשלה לטובת בנט, הוא מוותר בכלל על התפקיד, ויישאר ראש ממשלה חליפי. ההיגיון היה למנוע את הזעזוע הפוליטי שיוביל לפירוק הממשלה. לפיד דחה את היוזמה בנימוס תקיף, או בתקיפות מנומסת. בעיניו יש הבדל דק אך מכריע בין להיות לארג' ולהיות פראייר. לתת לבנט את תיק איראן זה לארג'יות; להפקיד בידיו את הקדנציה בשלמותה זו פראייריות בנסיבות מחמירות. קריסת הממשלה, אם תתרחש, תבשר דווקא את כניסתו לתפקיד. הוא ישמח, גם נתניהו ישמח כי לפיד הוא סדין אדום שידהיר את הליכודניקים לקלפיות. אולי גם בנט ישמח? כרגע כהונה סמלית של יו"ר יש עתיד נראית כדבר היחיד שיגאל את הנוכחי מתואר ראש הממשלה שכיהן הכי מעט זמן, אפילו פחות מאהוד ברק.
השינוי: ואולי עכשיו, לאחר שהתברר שלהיות ראש ממשלה בלי בוחרים זה לא בהכרח דבר טוב, כשהתגלה שלא הכל ורוד, והעימותים בממשלה הזו הן ככל קודמותיה, והשקט לא שב לשרור, והעברת תקציב היא בהחלט דבר חשוב, אבל לא הכל בחיים, ושגם בממשלות עתירות "אנשים נורמלים, מהמקום הנכון" מסוגלים לפטר עיתונאים ולהרביץ למפגינים, או להגיד שטויות מסמרות שיער – אולי בפעם הבאה היחס לפוליטיקה שלנו יהיה יותר שפוי, פחות מפוזיציה? עידית סילמן לא הפכה ממלאך לשטן, או להפך. המדינה לא ניצלה מחורבן או חרבה בשלושה עשר ביוני. יש לנו כנראה עוד הרבה בחירות בפתח. כדאי לאמץ חוש פרופורציה.
