מדוע מתנגד שר האוצר להגבלות על התקהלות * מיהו פרויקטור הקורונה האמיתי * איך תשפיע עסקת דרעי על עתיד נתניהו * למי מחברי רע"מ צריך להאמין * ומתי הפך טראמפ מכורש לאחשוורוש
מחוץ לקופסה
המסקנה מהאומיקרון, נאנח השבוע שר בכיר מאוד, היא שגם ב־2021 הטבע ניצח את המדע. זו הייתה השנה שבה האנושות השיבה מלחמה. מיליארדים התחסנו בכל העולם, ההופעות חזרו, המסכות ירדו, והיה נראה שהחיסונים עקפו את קצב התפשטות הקורונה. אבל תוצאת המחצית היא שהמגפה הדביקה את החיסונים, אולי ביותר ממובן אחד. עוד בטרם אלה הקיפו את העולם, כבר הקיף אותו הווריאנט החדש.
במקביל, במדינת ישראל נרשמת עוד תוצאה: הכלכלה מנצחת את הבריאות. יש שתי דרכים לנתח את מה שהתרחש בשבוע האחרון בישיבות הממשלה ובקבינט הקורונה. הראשונה, שאחרי ויכוחים בין שרים שונים הגיעו לפשרה שנראית כגמל: סוס שוועדה תכננה. האפשרות השנייה היא שיש סדר ויש תכנון, אבל לא מה שבנט והורביץ כיוונו אליו: קו ההגבלות שהטילה הממשלה נעצר תמיד סנטימטר לפני שמתחילים הפיצויים. בממשלת בנט, פרוייקטור הקורונה האמיתי הוא רם בלינקוב, מנכ"ל משרד האוצר: בקיץ הוא נאבק בסגר ובפיצויים, וסגר ופיצויים לא היו. צדקנו, הוא יכול לומר בדיעבד. עכשיו, מול גל שעלול להיות הרסני בהרבה, האוצר עדיין נאבק כדי שלא לחזור לימי הקופסאות – אותם מיליארדים מחוץ למסגרת התקציב לצורך פיצויים. ברחבי הארץ מתבטלות עכשיו כל יום מאות חתונות ואלפי אירועים, אבל ליברמן מרוצה: הוא לא יצטרך לפתוח את הארנק. מי שהאזין בישיבת קבינט הקורונה השבוע שמע אותו אומר זאת במפורש: "אין מקום למגבלת התקהלות כי זה מכניס אותנו לעולם של פיצויים". ההנמקות הפסאודו־בריאותיות שהגיעו אחר כך, כולל ההשוואה המקוממת בין האומיקרון והשפעת, היו רק התירוץ, לא העילה.
וריאנט חדש מביא איתו צרות ישנות. שביעות הרצון הציבורית מהשלטון יורדת בכל העולם ככל שגל התחלואה עולה. בממשלת בנט המכה הכלכלית והמורלית האפשרית מחודשי מגפה וסגר עלולה להתחבר לאיום העיקרי על קיומה, והוא גל ההתייקרויות במשק. אם גל התחלואה יהיה מהיר ועצבני, ניחא. אם עצמאים ושכירים יאבדו את עבודתם בעוד המחירים מאמירים, בנט ולפיד יזדקקו נואשות לחידוש העבודה במפעל הקופסאות של ליברמן.
דאגת אריה
תנוח דעתם של בנט וליברמן, אמר השבוע אריה דרעי כשהתברר שבקרוב יעזוב את הכנסת. אני לא עוזב את הפוליטיקה, ובלוק הימין לא מתפטר. עסקת הטיעון שלו עם היועץ המשפטי לממשלה היא מקרה קלאסי שבו שני הצדדים יוצאים ברווח: מנדלבליט מסיים סוף סוף סאגה שלא עליה תהיה גאוותה של מערכת אכיפת החוק, ומסיים אותה בהרשעה. דרעי, מאידך, משמר את חלומו לשוב לשולחן הממשלה: הליך פלילי ארוך היה מונע ממנו להתמנות לשר, כפי שכבר נקבע בהלכה המשפטית הקרויה על שמו.
עזיבת הכנסת תקשה על האופוזיציה בניסיונות להפיל את הממשלה: בכל לילה לבן מתרוצץ דרעי בין טיבי וביבי, לפעמים ארבע פגישות בלילה, מנסה לחבר 59 אצבעות שאין ביניהן כל קשר. הוא יתקשה לעשות זאת מהבית בהר נוף. ויש עוד היבט: כפי שפורסם כאן לפני כמה שבועות, התוכנית השאפתנית של דרעי הייתה הצבעת אי־אמון קונסטרוקטיבית שבה הוא ימונה לראש הממשלה, והמשותפת תוכל לתמוך כיוון שנתניהו אינו מכהן בה בשום תפקיד. כעת גם הסיכוי הקלוש הזה מתאדה.
ועדיין, עד שתקום ממשלה עם ש"ס תיוותר מעל דרעי עננה משפטית כבדה: האם בג"ץ יפרסם את הלכת דרעי 2.0, וימנע ממנו לכהן כשר בטענה שמינויו של מי שהורשע פעמיים חורג ממתחם הסבירות? הרי דעת מיעוט קבעה כבר לפני חמש שנים שההרשעה הנושנה בשוחד מונעת ממנו לכהן כשר. האם אחרי עוד הרשעה, גם אם מינורית ביותר ולא בשל פעולות כאיש ציבור, דעת המיעוט לא תהפוך לדעת רוב? דרעי הרי איננו חשוד כידיד בית המשפט, וגם לא ש"ס והימין כולו. הוא מקווה שכאשר יתפרסמו סעיפי האישום המתוקן יתברר שההר הוליד עכבר, כמאמר היועץ, והעכבר – חיידק.
בעוד חמישה שבועות וחצי יפרוש אביחי מנדלבליט מתפקידו, ועל כן כדאי לבחון את ההסדרים עם דרעי – וחיים כץ לפניו – לא רק כניקוי שולחן אלא גם כפיילוט אפשרי לעסקה גדולה בהרבה. תהליך בחירת היועמ"ש מתארך, וחודשים ארוכים יעברו עד שהמחליפ/ה ייכנסו לתפקידם, ואז עוד כמה חודשים כדי ללמוד את הפרטים. אם שר המשפטים סער יצליח למנות את עו"ד גלי בהרב־מיארה האלמונית לתפקיד, עסקה תתרחק עוד: היא חסרת כל ניסיון במשפט פלילי, ותיאלץ להישען על פרקליטות שבעיניה מו"מ עם נתניהו הוא סכנה לדמוקרטיה.
אם עסקת דרעי היא תרגיל על רטוב בהכשרת עסקה עם ראש הממשלה לשעבר, אזי יהיה כמעט בלתי אפשרי להעביר אותה: נתניהו, שרושם לשיטתו הישגים בבית המשפט, לא יסכים לקלון של שבע שנים שיסיים למעשה את הקריירה הפוליטית שלו, ואילו מנדלבליט לא יוכל – וכנראה גם לא ירצה – להימנע מקלון, מאסר והרשעה בשוחד גם יחד. שני הצדדים לא משדרים רצון עז לעסקה, אבל שניהם גם לא טורקים עליה את הדלת.
שני קולות הרע"ם
ההתרגשות מהצהרותיו של מנסור עבאס על הכרתו בישראל כמדינה יהודית – צעד שעבאס מרמאללה לא עשה עד היום – מוצדקת לחלוטין. בניגוד למקובל לחשוב, רע"מ איננה הסיעה הערבית הראשונה שמקבלת את הציונות וחברה בקואליציה. למעשה, אפילו הייתה סיעה בשם רע"ם בקואליציות עבר. אבל החידוש הוא ההתמתנות והפרגמטיזם אחרי שנים של הקצנה ולאומנות.
סימן השאלה העיקרי בכל הנוגע לרע"ם הוא עד כמה מדובר במופע יחיד של עבאס. ביום שלישי האחרון התראיין מזכ"ל מפלגתו אברהים חיג'אזי ל"כול אל־ערב" ואמר על המחבלים: "למה הם נמצאים בכלא הישראלי? הם עשו מעשה. האסיר הגן על הארץ שלו". בתחילת השבוע נפגש חבר הכנסת מאזן גנאיים עם מנהיג הפלג הצפוני של התנועה האיסלמית ראאד סלאח, מסית ידוע שזה עתה שוחרר. הוא הצטלם בגאווה לצד מי שהאשים את היהודים בהכנת לחם וגבינה מדמם של ילדים, ושניחם משפחת מחבל באומרו ש"הוא הצטרף לשאהידים". נפתלי בנט דמם, אביגדור ליברמן שתק, בני בגין הצליף בלשון הזהב שלו בבנימין נתניהו על נאום באנגלית, אבל שתק למראה השבחים בערבית. הם גיבורים על חלשים, לא על האצבע ה־61.
סמוטריץ' וחבריו מאשימים את עבאס בדיבור כפול, בסגנון ערפאת של שנות ה־90. לא בטוח בכלל שהם צודקים, אבל גם אם יושב ראש רע"מ אינו דו־פרצופי, מפלגתו היא רבת פנים. יש בה מי שמסכים עם מהלכיו של עבאס, מי שמוכן לחיות איתם, ומי שקשה לו מאוד. תצלום רנטגן יאתר שהחוליה החלשה בכל הממשלה היא וליד טהא ומאזן גנאיים. הראשון מרעיד את הקואליציה על חוק החשמל מול איילת שקד, ועל מהלך חקיקתי אחר שיקר לו וזאב אלקין תוקע. ולגבי גנאיים, הנה סיפור שטרם סופר: ערב ההצבעה על התקציב התחוללה דרמה. הח"כ הבטיח שאם הרשימה המשותפת לא תציב נגדו מועמד בבחירות לראשות עיריית סכנין בעוד שנתיים, הוא יצביע נגד ויביא לנפילת הממשלה. במשותפת דחפו, אבל המועמד התעקש, וגנאיים נכנס והצביע בעד. גם בשנה הבאה יש הצבעה על התקציב, ותמיד תהיה לנו סכנין.
אחשוורוש החדש
אחרי סדרה מהממת של מחוות לישראל – מהכרה בריבונות בגולן ועד השגרירות בירושלים – פשטה בימין הישראלי הטענה שדונלד טראמפ הוא כורש החדש: הגרסה האמריקנית של השליט הפרסי שהיטיב עם העם היהודי. בתום קריאה בספרו של ברק רביד, "השלום של טראמפ", הנשיא ה־45 של ארצות הברית נראה דווקא כמהדורה מודרנית של אחשוורוש: שליט קפריזי, נתון להשפעת יועציו המסוכסכים שמתמרנים אותו כל אחד בתורו, מישהו שהאסטרטגיה הבינלאומית שלו נגזרת מכבוד וחנופה.
הרגע האחשוורושי ביותר הוא כמובן היממה שבה ישראל כמעט סיפחה את כל ההתנחלויות ואז נבלמה בידי טראמפ. מחצית מעיתונאי ישראל, כולל החתום מטה, דיווחו שהריבונות היא עניין של ימים. המחצית השנייה, בראשות רביד, התעקשה שהממשל מתנגד. "הרגשתי אידיוט", מספר רביד על תחושותיו לאחר שהשגריר בישראל ומזכיר המדינה הודיעו שהריבונות בדרך, ומספר שהתקשר לעיתונאי אמנון אברמוביץ' והרהר באפשרות להתפטר מתפקידו. למחרת אני הרגשתי אידיוט, גם בלי צורך לצלצל לאברמוביץ': בלילה גברה הגישה של ג'ארד קושנר וג'ייסון גרינבלט על זו של דייויד פרידמן ומייק פומפאו, הריבונות הוקפאה, והעיר וושינגטון נבוכה. שני הצדדים צדקו, מסכם רביד: המאבק הוכרע על חוט השערה הכתומה.
הכותרות שהדהדו ברחבי העולם מהספר החדש התמקדו בחוות דעתו הצבעונית של הנשיא לשעבר על ראש הממשלה לשעבר. באופן מוזר זו החמצה. טראמפ מתברר כאחד האנשים הפחות משמעותיים ופחות מבינים ביחס לתוכנית טראמפ. הגילויים החשובים בספר עוסקים בקושנר ופרידמן שמשכו את "דיל המאה" איש איש לכיוונו: קושנר ראה בשלום עם העולם הערבי מסווה דק לסיפוח ההתנחלויות, ופרידמן ראה בסיפוח ההתנחלויות פיתוי ריק בדרך לשלום עם העולם הערבי. כל אחד חשב שהוא המשיח, והשני החמור. טראמפ עצמו מצטייר כהפוגה כמעט קומית: מי שמתאהב באבו־מאזן ואז צועק עליו, קורא לנתניהו להקפיא את כל ההתנחלויות ואז מאשר לספח אותן, עולב ונעלב, קלולס מושלם.
הספר המרתק עתיר בגילויים: למשל, העובדה המדהימה שגנץ עקף את האמריקנים משמאל, מוחה באוזניהם מדוע אינם תומכים בפינוי התנחלויות מבודדות לעת הסכם. ניכרת גם הטיית מקורות מסוימת, טבעית: זו בעצם הביוגרפיה המדינית של קושנר, "פעיל דמוקרטי" כפי שהוא מכונה בספר על ידי אחד מיריביו המתוסכלים בוושינגטון. סירובם של נתניהו, פרידמן, דרמר ויוסי כהן להתראיין לספר מקשה על הבנת הסיבות שבשלהן טראמפ לא אהב את ראש ממשלת ישראל, ובכל זאת הגשים כמעט את כל חלומותיו. ישראלי פטריוט שיקרא את הספר יסיים אותו כשהוא ממתין לחזרתו של טראמפ בתקווה גדולה – ובבעתה גדולה לא פחות.
