האם הצלילים הצורמים בתוך מפלגת ימינה נובעים בעצם מהשם שלה * למה לוכד העריקים מספר 1 בפוליטיקה מבין שהפעם זו משימה סבוכה * מתי להערכתו צפויה הממשלה ליפול
היי מרכזה
סיעת השלטון המצומצמת התכנסה ביום שני תחת הרעשה כבדה: כמה אנשי תקשורת מתומכי המפלגה פרסמו בעיתונות הדתית טורי חרטה על תמיכתם בה, על רקע סערת רבין בשבוע שקדם. בבוקר פורסם מכתב משלושה מועמדים לשעבר בימינה תחת הכותרת "ידינו לא הייתה במעל". עידית סילמן תוארה, לא במנותק מהמציאות, כמי שפוזלת שמאלה, ליש עתיד ומאיימת להיות הראשונה שזוכה לרוץ פעם עם בן-גביר ופעם עם לפיד. איילת שקד, מנגד, כבר נערכה למרתון הראיונות בערוצי הטלוויזיה, שבו ביקשה לחדש את שבועת הנאמנות שלה לימין. "לא עברתי טיפולי המרה אידיאולוגיים", היה המסר המרכזי שלה. ההקלטות שלשום העידו מה היא באמת חושבת על שותפיה ועל כשירותם לכהן בשלטון.
מי שהאזין לראש הממשלה בסיעה יכול היה להבחין בהבדלי מנגינה משמעותיים. "אנחנו צריכים להחליט אם אנחנו פונים לאותו ציבור (כמו פעם, ע.ס.) או גם לציבור המיינסטרים הישראלי שאוהב את מה שקורה פה. אנחנו צריכים להסתכל על רוב מדינת ישראל שהם מרוצים יותר מיום ליום. אנחנו צריכים להיגמל מהניסיון להצטדק ולהתמקד בלספר את הסיפור שלנו". כשאחד החברים דיווח על אתגר מימין שמציבים חברי הבית היהודי, והדרכים להתמודד איתו, השיב בנט: "אין לי תחרות עם שמחה רוטמן". רוצה לומר, כנראה: יש כאלה פה שצריכים להיגמל מהתחרות הזו.
הבעיה של בנט עם ימינה משולשת: ראשית, השם לא מתאים למפלגה שפניה מרכזה. שנית, אין שום מתאם בין מי שמרוצה מהממשלה ובין מי שמתכוון לתמוך בעומד בראשה. שלישית, הצייתנות, מרכיב חשוב מאוד בשיקוליו לבחירת אנשים ערב הבחירות, מביאה אותו לפגוש בסיעה אוסף אקלקטי, חסר כל הומוגניות ולכידות. שירלי פינטו אפילו לא הבינה איזו מורסה מוגלתית היא מפוצצת בציוץ שלה על ההסתה הימנית ערב רצח רבין, ואביר קארה יכול להודות למזלו הטוב שאיננו בליכוד: העיתונות הייתה סלחנית פחות ביחס למפגן הגידופים והעימותים שהוא מציג מאז פרץ לחיינו. העימות שלו עם חברתו לסיעה שירלי פינטו היה כל כך רווי אמוציות עד שאפילו המתורגמנית משפת הסימנים צעקה.
הקוצב והתקציב
דונלד טראמפ הכריז בשבוע שעבר על רשת חברתית חדשה. בנימין נתניהו, מנגד, פתח בעל כורחו פודקאסט: בכל יום שני מופצות הקלטות מישיבת סיעת הליכוד. הטלפונים של ארבעה חברי כנסת לפחות נמצאים על מצב "הקלט". איכשהו, התפספסה שם יוזמתו של נתניהו: ביום הראשון שבו יחזור לשלטון, הבטיח לחברים, יעביר תיקון לחוק היסוד הממשלה: ראש הממשלה, ייקבע, יכול לבוא רק מבין חברי שתי הסיעות הגדולות.
זה לא יקרה בקרוב, כנראה: בשבוע שעבר הודיע ראש האופוזיציה שהממשלה תחזיק "בין שבועיים לשלוש שנים וחצי". בשיחות סגורות הוא מצמצם את טווח התחזית: שנה וחצי עד שנתיים וחצי, בין אמצע 2022 לאמצע 2023. למרות זאת, הליכוד מרכז מאמצים בניסיונות להפיל את התקציב. המאמץ הקל יחסית, גם הוא לא מובן מאליו, הוא לוודא שהמשותפת מצביעה נגד. הם לא רוצים בנתניהו אבל גם לא רוצים שמיליארדים יזרמו בצינורות של רע"מ וישקו את החברה הערבית. המאמץ הקשה יותר – "5 אחוז סיכויי הצלחה" – הוא להביא חבר כנסת אחד, נורבגי או רגיל, שיצביע נגד.
נתניהו מוצא עצמו כבר בפעם השלישית בתפקיד לוכד העריקים: ב־2007 חיפש שני חברי כנסת מקדימה כדי להפיל את הממשלה ולא מצא. שנתיים אחר־כך, כשהוא בשלטון והם באופוזיציה, היה קרוב מרחק חבר כנסת אחד לפילוג קדימה. המסקנה שלו היא שבניגוד לדימוי, פוליטיקאים על ספינה טובעת – סיעה ללא אופק פוליטי – אינם ממהרים לנטוש. הם משכנעים את עצמם שהיא נוטה הצידה בגלל הרוח, לא בגלל חור בקרקעית. כוח ההרגל גובר על יצר ההישרדות. סיעת הליכוד כוללת היום פליטים מרשימת העבודה־מרצ, דרך קדימה, עבור בכולנו ועד כחול לבן. אבל הם החריג.
המשמעות ברורה: הנחת העבודה היא שחוק נתניהו יעבור, ושהשנה הקרובה תעמוד בסימן התנצחות עם בנט. באופן מוזר, שני הניצים משוכנעים שהעימות מחזק אותם. בנט שואב מכך תמיכה במרכז־שמאל כמי שמתנצח עם האיש שהם כה אוהבים לתעב. נתניהו, מנגד, משוכנע שכל קטטה עם בנט מדגישה את פערי ההתאמה ביניהם לתפקיד ראש הממשלה. זה יקרה גם בשבוע הבא, במליאה הקרובה למקום מגוריכם.
