קואליציה, אופוזיציה, ומוטציה
בפגישה עם האמנים ב"הבימה", השבוע, שאל ראש הממשלה נפתלי בנט את הנוכחים "אם למישהו יש פה רעיון להציע איך להתמודד עם המגיפה". עד לא מזמן, באופוזיציה, הוא שפע רעיונות משל עצמו. בנט הציע לאורך השנה שעברה כמעט הכל: מתוכנית אפס הדבקה שהייתה סוגרת את כולנו בבתים לחצי שנה ועד לדרישה לפתוח הכל ומהר. ממשלתו עומדת כעת מול הנגיף באותו חוסר אונים שאפיין את הממשלה הקודמת. באותן מריבות, באותו חוסר שקיפות בקבינט הקורונה.
לאור ניסיון העבר העגום עם "איך לנצח מגיפה", כדאי לקרוא בחשדנות ספרים על מגפת הקורונה. ובכל זאת, ספרון מפורט של דוד דיסקין, חוקר בטכניון, נושא בחובו כמה מסקנות מעניינות. דיסקין מבקר קשות את הסיקור התקשורתי של המגיפה, אבל התובנות שלו על הקורונה הן בעצם כתב אישום חריף נגד העצות שחילקו מהיציע ראשי האופוזיציה והאקדמיה בשלושת הגלים הקודמים, אחד מהם מכהן היום כראש ממשלה שמתמודד, לא בהצלחה מרובה, עם הגל הרביעי.
ראשית, מוכנות גבוהה יותר לא הייתה מונעת את התפשטות המגיפה בעולם. עובדה: באפריל השנה, אחרי שלושה גלים עולמיים וכשכולנו יודעים מה זה אקפסוננציאלי, עמד מספר המתים בעולם מהקורונה על נתון דומה מאוד לזה של שנה קודם, עת התפרצה המגיפה.
שנית, הזעקות נגד "מחדל הבדיקות" חסרות תוחלת: רוב אזרחי העולם משקרים בחקירות האפידימיולוגיות. בבריטניה לא הצליחו לקטוע תשע מעשר שרשראות הדבקה, ובישראל דיווחו רוב המאומתים על אפס מגעים אנושיים בעשרה ימים.
שלישית, מודל הרמזור שלו הטיפו רבים כל-כך הוכח בלתי ישים בכל העולם והוא גם בלתי צודק: אם הטענה היא שסגר כללי הוא עונש קולקטיבי על כל המדינה, אזי גם סגר דיפרנציאלי יהיה עונש קולקטיבי על רובם המכריע של תושבי בני-ברק, למשל, שלא נדבקו. בפועל, מודל הרמזור הפלה לרעה אוכלוסיות שהמאפיין שלהם הוא מצבן החברתי-כלכלי. בארה"ב השחורים, באירופה המהגרים, אצלנו החרדים.
רביעית, אין משמעות לפרצה מתמשכת בנתב"ג, שכן מרגע שחדר וריאנט – הוא כבר בארץ. באופן עקבי, אחוז החיוביים החוזר מחו"ל היה נמוך מאחוז החיוביים בתוך ישראל. כאשר הסכר נפרץ, אין זה משנה מה גודל הסדק שדרכו שועט נחשול התחלואה.
חמישית, יש שתי אסטרטגיות בלבד: או אפס חולים, או חיסונים. כל מספר מאומתים, ולו הקטן ביותר, פירושו גלישה במדרון שסופה סגר.
והמסקנה החשובה מכולן: מגוחך לתלות בממשלה את האחריות להתפשטות מגיפה, כאשר הבעיה העיקרית היא הנטייה האנושית, משחר ההיסטוריה, להתקהל ולהיפגש. לממשלות יש משימה אחת: להביא כמה שיותר חיסונים. נתניהו רשם הצלחה מסחררת. בנט מנסה לשחזר אותה כעת.
ראשי האופוזיציה מסתערים עכשיו על תפקוד הקואליציה בקורונה באותה חדווה ובאותם טיעונים שבהם נוהלה ההסתערות ההפוכה, אשתקד. אבל הכישלון של בנט, הורוביץ ולפיד לא אירע במשמרתם בממשלה, אלא במשמרתם באופוזיציה. הם תקפו אשתקד את הממשלה בחימה שפוכה רק כדי לגלות אותו חידלון וחוסר אונים כשנכנסו לתפקיד. קולו של בנט כמעט נשבר מעל דוכן הכנסת כשזעק בזמנו על מצב הכלכלה (שדווקא תפקדה יפה), ולפיד רעם על 6,000 המתים (כשישראל רושמת נתון תמותה נמוך לאין שיעור מרוב מדינות המערב). ואילו שר הבריאות הורוביץ השתבח ש"אצלנו, בניגוד למה שהיה קודם, אין שיקולים פוליטיים". למרבה הצער וההפתעה, על אף המדיניות העניינית, המוטציה מסרבת משום מה לסגת בחזרה לבסיסה בהודו.
הבכורה והבחירה
בעוד עשרה ימים, סוף סוף, יזכה עמיחי שיקלי מימינה לשאת את נאום הבכורה שלו בכנסת. הח"כ שכל המערכת הפוליטית המתינה לא פעם בנשימה עצורה למוצא פיו, בהקמת הממשלה או בחוק האזרחות, יעלה על הדוכן בפעם הראשונה. הנוהג בכנסת הוא שכל ח"כ טרי בוחר דמות ותיקה שתברך אותו לאחר מכן. לרוב, בוחרים חברי כנסת ביושב-ראש מפלגתם, לבטח אם הוא ראש הממשלה. שקלי בחר אחרת: הוא ביקש להעניק את הכבוד לראש האופוזיציה, בנימין נתניהו.
בקיצור, נראה שחידת שיקלי, אם הייתה כזו, נפתרה. במפלגתו רואים בו פורש, איש אופוזיציה. במהלך שבעבר כבר נקבע על ידי הייעוץ המשפטי כבלתי חוקי, הוא לא שובץ לאף ועדה בכנסת. כל כך הרבה תקנים יש למפלגת השלטון, וכל כך מעט חברי כנסת, אבל שיקלי מסתובב בקומת הוועדות כאורח. על הפרק כבר עומד המהלך הבא, שיחרוץ את גורלו: הכרזה עליו כפורש. המשמעות היא שאם ירצה להתמודד בכנסת הבאה, לא יוכל לעשות זאת במסגרת הליכוד או כל מפלגה קיימת אחרת. במונחים פוליטיים, זה כמעט גזר דין מוות.
שיקלי היה מעוניין להתפלג ולא לפרוש: זה יעניק לו סיעה חדשה, יכולת תמרון ומימון מפלגות של יותר ממיליון שקל. האם הוא יהיה האיש המנודה ביותר בכנסת, או המחוזר ביותר? זה תלוי במו"מ שמתנהל בימים אלה. לא עם שקד ובנט שזועמים עליו, אלא עם אנשי תקווה חדשה שיחסם אליו קורקטי. הקואליציה זקוקה נואשות לאצבע של שיקלי כדי להעביר את התקציב. בלעדיו, היא תלויה על חודו של קול. איתו, היא מבססת רוב צר אך בטוח של ארבעה ח"כים. האם בקרוב תהיה עסקה – תקציב תמורת התפלגות?
השבוע נערך סקר אינטרנטי על מפלגה עצמאית בראשות שיקלי. מי שהזמין אותו, בתשלום גבוה, היה נתניהו. בשבוע שעבר נכתב כאן שיו"ר הליכוד בודק אפשרויות למפלגות לווין שירחיבו את הגוש, יכווצו את בנט וסער ויחזירו אותו לשלטון. התוצאות שמורות במצודת זאב: הן לא דווחו ליו"ר המפלגה המיועד, שבכלל לא ידע שהוא כזה.
עם יריב כמו זאב
עם יש עתיד אין לנו בעיה, אומר בכיר מאוד בליכוד. עם הליכוד אין לנו באמת בעיה, אומר בכיר מאוד ביש עתיד. לנו אין שום אמוציות כלפי הממשלה הזו, מוסיף בכיר בש"ס. אז למה בכל זאת הכנסת משותקת? למה הלילות לבנים? למה הצדדים אוחזים זה בגרונו של זה, בלי להרפות? לכולם יש תשובה אחת: בגלל המאבק בין זאב אלקין ויריב לוין.
פעם, לא מזמן, הם היו הצמד-חמד של הליכוד. לא סוסים הם גנבו יחד, אלא אורוות שלמות. במשך שנים ניהלו בתחכום ובקשיחות קואליציות מורכבות של נתניהו. כעת הם מתייצבים זה מול זה, מנסים לגנוב זה את סוסו של זה. אלקין בתפקיד מצביא העל של הקואליציה, לוין – כמפקד השטח של האופוזיציה.
קרב המוחות ביניהם מרהיב. מרהיב ומשתק. השבוע הציע לוין פשרה שבמסגרתה יהיה לקואליציה רוב בכל הוועדות חוץ מבוועדת הכלכלה. אלקין הבין מיד: הוועדה שייכת לכחול לבן. הליכוד רוצה לשתק את הוועדה ולהגביר את התסכול של גנץ. כל מצמוץ של אחד מהם, כל הצעה תמימה לכאורה, מנותחת מיד בהצלחה על ידי הצד השני.
משני צידי הבית מתבוננים על שני אלה בייאוש. בקואליציה ובאופוזיציה סבורים שסדרי העבודה הפרלמנטריים הם רק מעטה דק לרגשות יוקדים של נקמה וכעס. נאום הנטישה הנוקב של השר אלקין טרם נשכח בליכוד, ואילו הוא מסרב לשכוח את ההפגנות הקולניות מתחת לביתו. אלה גירושים קשים ומרים. כשפניתי לשר השיכון, הוא אמר שהאירוע רציונלי, לא אמוציונלי. איתי, אמר, קשה להם לשחק את הקוזאק הנגזל, כי אני הזיכרון הארגוני של מה שעשו בכהונות קודמות. לא קשה להם איתי, קשה להם עם הטיעונים שלי. הם באים בטענות איך משנים את הדרך שבה נבחרים דיינים? אני מזכיר איך שינינו יחד את הדרך שבה נבחרים שופטים. לוין, מנגד, משוכנע שתאוות נקם ולא רק תאוות שליטה עומדים מאחורי ההסדרים הדרקוניים שהציע אלקין. אירוניה שכזו: הרתיחה בכנסת היא תוצאת מפגש בין שני פוליטיקאים שידועים שנים בקור מזגם וקור רוחם.
ההר הוליד כותל
כן, יאיר לפיד יודע שהר הבית הוא המקום הקדוש ביותר לעם היהודי. כן, אפשר להניח שהוא שגה בהתנסחות כאשר אמר השבוע ש"אין שום שינוי בהר הבית. אם יש יהודים שרוצים להתפלל, המקום הקדוש ביותר ליהודים הוא כמה מטרים משם, הכותל". מאוחר יותר הסביר שהתכוון שהכותל הוא המקום הקדוש ביותר שבו אפשר להתפלל כרגע.
אבל הטעות של ראש הממשלה החליפי היא חלק מסיפור רחב יותר, טעות פרוידיאנית לאומית. ביום ראשון התגאתה לשכת ראש הממשלה בצעד שאמור להיות מובן מאליו, עליית יהודים להר הבית. ביום שני נאלצה, בלחץ האמריקנים ורע"מ, להבהיר שליהודים אין חופש פולחן במקום המקדש (ובכך המשיכה מסורת שלפיה ישראל היא המדינה היחידה בעולם שאוסרת במוצהר על יהודים להתפלל במקום מסוים). בנט ולפיד לא העזו עד עכשיו לגנות אמירה מחוצפת של סיעה בכירה בקואליציה, סיעת רע"מ, נגד "התפרצות מתנחלים פולשים ופגיעה בקדושתו של מסגד אל אקצה". בכל זאת, יש תקציב להעביר. על הרקע הזה, אין פלא שהצהרת לפיד צוטטה בהרחבה בתקשורת הערבית כהוכחה לכך שאפילו ממשלת ישראל מכירה בכך שאל אקצא איננו מקום תפילה ליהודים. 746 האזכורים בגוגל ניוז מעידים על כך כאלף עדים. גם כרזת הענק עם תמונתו של המרצח מוחמד דף שנתלתה בהר למחרת לא נתקלה בתגובה ישראלית.
כמה עוד ירמוז לנו המזרח התיכון עד שנירמז סוף סוף? אירועי הדמים של תחילת שנות האלפיים מכונים על ידי הפלסטינים "אינתיפאדת אל אקצה" בגלל עליית אריאל שרון להר הבית. מבצע שומר החומות נפתח במחאה על סכנה פיקטיבית למסגדים. רק השבוע נורו שתי רקטות מלבנון, על פי מערכת הביטחון כתגובה על עליית היהודים להר. רצינות כוונותיה של ישראל נמדדת בידי העוינים שבשכנינו על פי יחסנו להר הבית. אם הציונות מוותרת בקלות על זכויותיה במקום המקודש ביותר בציון, הם יסיקו שהיא תופעה חולפת כמו כובשים רבים מן ההיסטוריה. באופן אבסורדי, ככל שישראל תעמוד על זכויותיה בהר ביתר תקיפות, היא תכובד יותר והשקט יישמר. לנזיפה האמריקנית והפרצוף המלכותי החמוץ מירדן היה צורך לענות בהדגשת זכות התפילה של היהודים בהר, לא בנסיגה מבוהלת לכותל.
