על מה מעיד מצעד הפגישות של בנט עם ראשי הארגונים החשאיים * איך הצחיק גנץ את נתניהו במליאה ומדוע נפלו פניו במממשלה * איזו הצעה מפתיעה הניח שר של מרצ בפני זהבה גלאון * וכיצד ביצעו אלקין ובגין פליק-פלאק בעניין חוק שרלוונטי לאדם אחד
הביזנס הוא הפלז׳ר
רצה הגורל ורצה סדר הישיבה במליאת הכנסת, ונפתלי בנט מצא עצמו יושב לפני ההצבעה בין איילת שקד לבין חברת כנסת שלא הכיר עד אז. שמה הוא יעל רון בן משה, אשת כחול לבן. בנט מצא עצמו עורך איתה היכרות מעמיקה. אף פעם לא מזיק לתחזק קשרים עם האצבע השישים ואחת, האצבע שמחזיקה את הקואליציה.
בשבוע שחלף מאז, בנט כמעט לא עסק בתחזוק הקואליציה. הוא מעביר רוב מוחלט מזמנו, זמן ראש הממשלה, בנושאי ביטחון. בינתיים, אפילו יותר מנתניהו שעסק בכך חלק ניכר מאוד מזמנו. זה לא רק בגלל הנושאים הטקטיים הדחופים של דגלים ובלונים, או הנושאים האסטרטגיים שמובאים כעת לידיעתו לראשונה. במקרה הזה, הביזנס הוא גם הפלז'ר: עבור בנט, מצעד הפגישות עם ראשי הארגונים החשאיים הוא הגשמת חלום. אבל זו בעיקר תוצאה של השינוי המהותי באופי התפקיד בעקבות ההסכמים הקואליציוניים: נושאי הביטחון הם הממלכה היחידה שנותרה, כמו פעם, בשליטתו המוחלטת של ראש הממשלה. פעם כינו את התפקיד "ראשון בין שווים". בשנים האחרונות זה היה ראשון עם שווים הרבה פחות. בממשלה הנוכחית זה שווה בין ראשונים. אגב הראשונים, זו הממשלה הראשונה בישראל שבכיריה עדיין זמינים בווטסאפ: עמנואל מקרון מחליף הודעות עם ראש הממשלה החליפי לפיד, ואילו בנט מפציע מדי פעם כמחובר/ת, בין פגישה לפגישה.
את אתגרי השבוע הראשון ממשלת בנט־לפיד צלחה: מצעד הדגלים לא הוביל להסלמה, אלא, כבעבר, לעוד סבב מוכר של התכתשות קלה. הפינוי בנגב חלף בשלום, ופינוי אביתר נדחה. כרגיל, הפגז ששומעים את שריקתו הוא לא הפגז שיפגע בך. גם ברמה הפוליטית, במרחק חמש יממות מאירועי ההשבעה, התחושה שהממשלה הזו תיאבק על חייה יום יום במליאה כמו ביום לידתה – עדיין טעונה הוכחה. באופוזיציה מחלחלת ההבנה שאת הקואליציה הזו היה קשה להקים אבל יהיה קשה עוד יותר להפיל. רוב חברי הכנסת של הליכוד לא הצטערו במיוחד, אבל לחלק מהשרים מחלחל רק כעת הלם הפרידה מהשררה. אחד מהם אמר השבוע שסוף סוף הימין השלים את השתלטותו על כל מוקדי הכוח במדינה: אחרי שנים רבות שבהם הסתפק בראשות הממשלה – עכשיו גם ראשות האופוזיציה בידי המחנה הלאומי.
צחוק הגורל
שני אנשים עגומי מבע ישבו זה לצד זה במליאה בשעות הארוכות של הדיון לקראת השבעת הממשלה: בנימין נתניהו בגלל הצורך לזוז מכיסאו, בני גנץ – כי לא עלה בידו לזוז מושב אחד שמאלה.
רק פעם אחת, למרבה הפליאה, לכדה המצלמה את שניהם צוחקים צחוק פרוע. מה קרה שם? "לא היית במליאה", אמר גנץ לנתניהו בעודו מושיט לו את תמליל נאומו, "אז בוא תקרא מה אמרתי עליך". ראש הממשלה היוצא קרא בעניין. גנץ הזכיר שם שבהשבעת ממשלת החילופים הקודמת אמר שנגמר עידן "ממשלת חצי העם", אבל שלצערו התברר שבמקום זאת קמו שתי ממשלות. תגיד, אמר גנץ כשנתניהו סיים לקרוא, לא היה עדיף לכבד את ההסכם? ואז פרצו שניהם בצחוק.
קשה להגדיר כגיבור טרגי מי שנכנס זה עתה לכהונתו השנייה כשר ביטחון עם שמונה מנדטים, ושמפלגתו הייתה היחידה סביב שולחן הממשלה ששרדה את רעידת האדמה העוצמתית של השבועות האחרונים. אבל לגנץ מותר להתמרמר ובצדק. עוד לא היה אדם בישראל שהותקף כה קשות בידי מחנהו שלו כמו יו"ר כחול לבן. האופנסיבה שהוביל נגדו יאיר לפיד החלישה את מעמדו וסייעה לכך שראשות הממשלה נלקחה ממנו חמישה חודשים, ארבעה ימים ושלוש שעות לפני מועד החילופים המתוכנן. גנץ ספג ביקורת איומה על שיירת האאודי – ועכשיו נוסע בה מי שביקר אותו. הוא קיבל על הראש בשל התעקשותו למנות מנכ"ל למשרד ראש ממשלה חליפי, אבל הצעד הראשון של החליפי הנוכחי היה למנות מנכ"לית למשרד. כל אלה ששתו את דמו מהאופוזיציה על אינפלציית השרים והחוק הנורבגי מתכבדים עכשיו בלשכות שר ובח"כים נורבגיים משלהם. ממש עד הכניסה למליאה עוד קיבל גנץ מנתניהו הצעות להפוך מייד, לשלוש שנים, לראש הממשלה. הוא דחה אותן ונכנס להצביע בעד.
הרבה נקודות חיכוך יש בממשלה הטריה, רובן אידיאולוגיות. האישית הבולטת שבהן היא זו שבין שני האבות המייסדים של כחול לבן. גנץ מבטיח שהיא לא תשפיע על העבודה המשותפת. הסיעה של גנץ לא תאיים על שלמות הממשלה, אבל לעשות זאת עם חיוך על הפנים – אי אפשר להכריח.
מרצ לא נודעת
לפני שהצהיר אמונים ביום ראשון, נסע השר המיועד לשיתוף פעולה אזורי עיסאווי פריג' ממרצ לביתה של יושבת-ראש המפלגה לשעבר זהבה גלאון. אם את רוצה, אמר לה, אדאג שהתפקיד יהיה שלך. יו"ר מרצ לשעבר סירבה בנימוס, למרות שפריג' הפציר והפציר. זו הייתה מחווה יפה לדור המדבר מצד מי שנכנס לארץ המובטחת. גלאון, שכיהנה חמש־עשרה שנה ארוכות באופוזיציה, העדיפה לצפות במהפך מהבית ולא להפוך לשרה של בנט.
מן הסתם, צפתה בשידור ברגשות מעורבים. היריב האידיאולוגי הבולט של מרצ, רוב השנים, לא היה נתניהו אלא מועצת יש"ע וישראל שלי, שני הארגונים שבראשם עמדו ראש הממשלה הטרי ושרת הפנים החדשה. התיעוב לנתניהו אפיין יותר מפלגות ככחול לבן או יש עתיד. אלוני, שריד וגם גלאון ראו תמיד בראש הממשלה היוצא סכנה גדולה, אך במפעל ההתנחלות שאותו קידם ראו את הסכנה העיקרית. לאיש מהם, דומה, לא היו אשליות שחילופים פרסונליים בצמרת, דרמטיים ככל שיהיו, יביאו גם להזזת מאה אלף מתנחלים וכינון חוקה ליברלית לישראל. הסיבה והמסובב השתנו. מאז פרשה, גלאון עומדת בראש ארגון "זולת", שנועד לשמש כקונטרה שמאלית לפורום קהלת השמרני־ימני, שניירות העמדה שלו הם הטיוטות לתכניות העבודה של בנט ושקד.
גלאון מייצגת שמאל של פעם: מילא בנט, גם עם ליברמן טרם השלימה. מדי מערכת בחירות – ולא חסרו כאלה – כתבה מאמר חריף נגד השותפות עם ישראל ביתנו, והגדירה את ההליכה עם ליברמן "הורדת האידיאולוגיה לאסלה". במוסדות מרצ יש רבים שמאזינים רוב קשב לדבריה. לו התבטאה נגד כניסה לממשלה, הדבר היה מתבטא גם בתוצאות ההצבעה במוסדות מרצ. היו כאלה שהזהירו שכניסה של השמאל תחת כנפי בנט וסער תחסל אותו אידיאולוגית.
בכל זאת, אחרי מחשבה מרובה, הודיעה למי ששאל אותה שהחליטה לתמוך. כדברי מנדלבליט, זה היה בלב כבד אבל בלב שלם. מרצ נוסדה כאיחוד של שלוש מפלגות שהניפו שלושה דגלים: החילוניות, הדמוקרטיה והשלום. במרצ תהו השבוע מה היו עושים שולמית אלוני ויוסי שריד לו חיו היום. ההיסטוריה מספקת תשובות אפשריות: שריד סירב לתמוך ב־2005 בצירוף העבודה לממשלת שרון – אותו ראה כמושחת – אף שהדבר כמעט סיכל את תכנית ההתנתקות. אלוני, מנגד, הסכימה לחבוש שטריימל בשביל הסיכוי לשלום בהסכמי אוסלו. מרצ וגלאון החליטו השבוע ללכת בדרכה של אלוני.
מבוכים ודרקונים
לפני ארבע כנסות וארבע שנים דנה המליאה בהצעת חוק פרטית של חברות הכנסת מרב מיכאלי וקרין אלהרר להגבלת כהונת ראש הממשלה לשתי כהונות. "הכוח משחית", נימקה מיכאלי את הצעתה. "כשאדם יושב בראש הפירמידה יותר מדי זמן, מה שקורה זה שהמערכת מתחילה להתאים את עצמה אליו במקום שתתאים את עצמה לצורכי הציבור שאותו היא אמורה לשרת".
מטעם הממשלה נשלח להשיב השר זאב אלקין. עמיתו נפתלי בנט נשאר להאזין. "הגבלה חוקתית של כהונת ראש ממשלה אינה מתאימה לשיטת המשטר הפרלמנטרית של ישראל, יש בה פגיעה ברצון הציבור והיא תגרום לאי־יציבות ולפגיעה באיכות הממשל בישראל. ככל שקיימת בעיה, הפתרון צריך להימצא במקורות אחרים, ולא בחוק־יסוד שיכפה על המערכת הפוליטית מנגנון שאינו מתאים לשיטת המשטר הנהוגה במדינת ישראל".
ואז הרים אלקין את עיניו מהדף הכתוב, וקרא לעבר לפיד שישב במליאה: "דווקא המפלגה שלכם, שהבטיחה את כהונתך לארבע קדנציות, תבואו להטיף לנו מוסר על הגבלה לשתי קדנציות? התחרפנתם? הייתם צריכים לשבת בשקט. במצב שאתם לא יכולים לנצח את ראש הממשלה הזה בקלפי, בסיטואציה הזאת, זה כל מה שנשאר לכם. את ראש הממשלה ואת המפלגה שהוא מייצג מנצחים בקלפי ולא באמצעות תרגילים מהסוג הזה".
לפיד עלה להשיב: "אייזנהאואר, גיבור מלחמת העולם השנייה – שתי קדנציות; רונלד רייגן, הגיבור הגדול של ראש הממשלה – שתי קדנציות; ביל קלינטון, אולי הנשיא הידידותי ביותר בתולדות ארצות הברית לישראל – שתי קדנציות. למה? כי מספיק שתי קדנציות".
בני בגין נחלץ להשיב מהמליאה כמי שמסביר לאט ולילד קטן: יאיר, זו שיטה נשיאותית.
בשבוע שעבר הניחו חברי הכנסת אלקין ובגין על שולחן הכנסת הצעת חוק דרקונית עוד יותר: ראש ממשלה שכיהן שמונה שנים לא יוכל אפילו להיבחר לכנסת בארבע השנים שלאחר מכן. בכל תולדות העולם הדמוקרטי לא יזמה ממשלה נבחרת חקיקה שמטרתה לאסור על אדם אחד, במקרה יושב־ראש האופוזיציה המוביל בכל סקר, להתמודד לכנסת. מה השתנה מאז שהזהירו השניים מפגיעה חוקתית ולעגו ליריבי נתניהו על לוזריות, ומאז שתקווה חדשה הכניסה את היוזמה להסכמים הקואליציוניים? יו"ר הליכוד היה כבר אז חשוד, לפיד היה כבר אז לפיד, השיטה עודנה פרלמנטרית. ללב מתגנבת מחשבת כפירה: האם יכול להיות שדווקא אלקין ובגין, שזו להם מפלגתם השלישית, הם אלה שהשתנו?
