הציר והקציר
יממה לפני שנפתלי בנט קבע מוות לממשלת השינוי, נועד ראש הממשלה הבא-לשעבר עם גדעון סער. הערים המעורבות כבר עלו בלהבות, והשניים גלגלו גם תרחישים אחרים. סער הסביר לבנט שאם הם פועלים יחדיו, כל אחד מתומחר בהתאם לעוצמת הקושי הציבורי שלו להעביר את המהלך: קואליציה עם מרצ והעבודה קשה יותר לבנט, ולכן בממשלת שינוי הוא יקבל את ראשות הממשלה. לעומת זאת, הליכה עם נתניהו קשה יותר לסער, ולכן, אם תקום ממשלה כזו, סער הוא שצריך להיות ראש ממשלה, ראשון ברוטציה. עד פרוץ המהומות, הנכונות שלו לבוא לממשלה כזו הייתה לא קיימת. מאז היא קיימת, גם אם קלושה מאוד.
למחרת נטש בנט את גוש השינוי, תחת לחץ כבד מסיעתו. בתקווה חדשה השתגעו מתסכול: גם אם הגעת למסקנה שאין ממשלה, למה להעניק לליכוד מתנות חינם?
מאז, ובאופן משונה, תותחי הליכוד נדמו: הם הרי הוכיחו את יכולתם להפעיל לחץ ממוקד, אפקטיבי ואכזרי על שקד, סילמן וכהנא. למה אין לחץ דומה על אלקין, השכל והנדל? האם נתניהו מעוניין בבחירות, ולא בתשלום המחיר הכבד מבחינתו, פרידה ממשרד ראש הממשלה לשנים עשר עד שמונה עשר חודשים?
סער מתגורר כמה שנים בסופי שבוע בעכו, סמל אמיתי ולא נובורישי של דו קיום: מחלון דירתו אפשר היה לראות את העשן המיתמר מהעיר. ההודעות שפרסם מאז היו הפוכות מאלה של שותפיו האפשריים לגוש השינוי: הוא לא הטיל את האשמה על נתניהו, רק על הפורעים הערבים והחמאס. אבל הסיפור איננו התקרבות בין נתניהו וסער, אלא התרחקות בין נתניהו ושותפיו לבלוק. העסקה שאלה הציעו – מיוזמתם – לתקווה חדשה היא לממשלת ימין של 64 (עם סער, ובלי בן-גביר שמיועד אחר כבוד לאופוזיציה), עם חופן תיקים, פריטטיות, ערבויות רבניות לקיום ההסכם (כי מה שוות ערבויות של פוליטיקאים כבר למדנו) וקציבת כהונת ראש הממשלה.
בצלאל סמוטריץ' הוא השדכן. במדור הזה כבר דווח לפני חודש על הציר הפעיל המתנהל בינו ובין סער. יו"ר הציונות הדתית מעוניין למנוע בחירות בכל מחיר ולהקים ממשלת ימין. על כן, אם מחברים אחד ועוד אחד, מגיעים למסקנה שההצעה איננה כוללת רק גזרים לסער אלא גם מקלות לנתניהו: אם ינסה להוביל לבחירות ולא לשלם את המחירים הנדרשים לצורך הקמת ממשלת ימין, יצטרפו חלק משותפיו למהלכים פרלמנטריים נגדו. על הפרק, כידוע, שלל אפשרויות: מהגבלת כהונה ועד איסור על כהונת נאשם.
סמוטריץ' הוא אולי האדם היחיד בקואליציה שאיום כזה מצידו ייחשב אמין: הרי אך בחודש שעבר סיכל במו ידיו את הממשלה עם רע"מ שבה רצה נתניהו. המו"מ חייב להסתיים לפני תום המנדט של לפיד, שבו עוד מתנופפת מעל ראש הממשלה חרב החקיקה והוועדה המסדרת. אבל נתניהו היה רוב השבוע עמוק בבור בקריה, וסער – עדיין גבוה על עץ ההתנגדות.
מה קרה, מלחמה?
באחד מלילות השבוע שעבר, כאשר נתניהו יצא מהקריה מהמבצע להרס המטרו של חמאס, הוא התפנה לברר מה מצב ההתפרעויות ברחבי ישראל. איש מצמרת המשטרה לא ענה לו: השעה הייתה שתיים וחצי בלילה, אבל בכירי המשטרה נמו בנחת את שנתם. למה מה קרה, מלחמה?
למשמע ההתבטאות המקוממת של מפכ"ל המשטרה, קובי שבתאי, על "טרוריסטים משני הצדדים" ו"חצצנו בין הניצים" נראה ששבתאי התעורר מהתנומה על צד שמאל. הוא ממשיך את הנוהל של קודמו, רוני אלשיך: מונית על ידי ממשלת ימין וחטפת על תפקוד כושל? שבור שמאלה ותראה ישועות בתקשורת. במקום לשקול להניח את המפתחות כמפכ"ל משטרת ישראל, הוא ממנה עצמו למפקד משטרת המנדט.
הכשל העיקרי של שבתאי איננו התפקוד של כוחותיו: האירועים שהתלקחו במדינה גדולים על המשטרה. מדובר בחוסר היכולת לצלצל כבר בליל המהומות הראשון בכל הפעמונים, ולקרוא לצבא ולמג"ב. במקום זאת, קציני המשטרה ישבו באולפנים ובניתוק נורא הסבירו שהמצב "סביר ובשליטה". על המסך הוצתו בינתיים עוד בתי כנסת ומכוניות.
ההתלקחות האחרונה בקנה מידה דומה משני צידיו של הקו הירוק, באוקטובר 2000, הובילה לתפנית דרמטית בפוליטיקה הישראלית. היא זו שהפכה ניצחון חסר תקדים של אהוד ברק לתבוסה מהדהדת. סקרים של כמה מפלגות העידו השבוע על התחזקות משמעותית של גוש הימין, מוסיפים לפיתוי של נתניהו לצעוד אל הקלפיות בהקדם, ורצוי בבחירה ישירה שבה הסקרים מחמיאים יותר.
אסטרטגית, גם ההתרחקות המחודשת בין המפלגות הערביות והקונצנזוס הישראלי מסייעת לימין. קשה לראות בעתיד הנראה לעין קואליציה בתמיכת עודה, טיבי וכסיף. מנסור עבאס, קול אמיץ בודד, נלחם עכשיו על חייו הפוליטיים (ואולי לא רק עליהם: במשמר הכנסת מקיימים כעת הערכות מצב יומיות באשר לרמת הסכנה הנשקפת לו).
ובכל זאת, ישנו הבדל אחד משמעותי: אז היה השמאל בשלטון וספג את כל התסכול הציבורי. ההתפרצות הנוכחית אירעה במשמרת של הימין, והוא גם עשוי לשלם עליה מחיר כבד. שלא לדבר על החמיצות והחשדנות המתלוות להסלמה הנוכחית: גם מי שאינו סבור שיד זדונית נעלמה הגבירה את הלהבות משיקולים פוליטיים אינו יכול להתעלם מהעובדה שהתזה הזו קנתה שביתה אצל אגפים נרחבים בציבור, לרבות רבים מבכירי האופוזיציה. זו נקודת פתיחה עגומה מאוד לבחירות חמישיות במספר.
הטיול לנשיאות
אך בטעות מכונה האירוע הפוליטי שיתרחש בעוד 12 יום "המרוץ לנשיאות". תיאור הולם יותר יהיה "ההליכה הנינוחה של יצחק הרצוג לנשיאות". לפני שבע שנים התייצבו על קו הזינוק שני שרים בכירים בעבר ובהווה, שני יושבי-ראש כנסת לשעבר, חתן פרס נובל ושופטת עליון. ראש הממשלה ניסה לבטל את בית הנשיא, המועמד המוביל סילבן שלום נשר על רקע טענות להתנהגות לא הולמת, ובנימין בן-אליעזר שירש אותו פרש ברגע האחרון בגלל כספת סודית עמוסת דולרים שהתגלתה בבנק שלו והובילה לכתב אישום חמור.
והפעם? לראשונה זה קרוב לחמישים שנה איש מחברי הכנסת איננו מתמודד על התפקיד. אף סיעה לא הכריזה עד עתה על מועמד רשמי מטעמה. יושב-ראש הסוכנות שועט לניצחון ברור כשמולו מועמדים נטולי גב פוליטי רשמי: מרים פרץ, יהורם גאון, ועוד כמה לשעברים.
הסיבה שמועמדים כדוד לוי, דליה איציק ואפילו בנימין נתניהו לא התמודדו היא ההבנה של כולם, שיהיה כמעט בלתי אפשרי לנצח את הרצוג. הקמפיין שלו מתנהל בדממה מוחלטת כבר לאורך שלוש כנסות: בעוד כולם עוסקים בשאלה מי יהיה ראש הממשלה, הוא נפגש עם כל חברי הכנסת, לרבות אלה שנפלטו בין סבב וסבב. הוא הבקיע משמעותית אצל החרדים ובימין. בעצם, הוא בונה עכשיו בהצלחה את הקואליציה שנכשל להקים במירוץ שלו לראשות הממשלה ב-2015: חרדים וערבים, ימין ושמאל.
החידה העיקרית היא דווקא סביב יחסיו עם זה שניצח אותו אז: בנימין נתניהו. מה פשר ההודעה החריגה של הליכוד על חופש הצבעה? האם הגיוני שראש הממשלה, שהוא גם הנאשם המפורסם במדינה, נוקט פסיביות כה מפתיעה ביחס לאיש היחיד בישראל שמוסמך להנפיק חנינות ולהעניק מנדטים להרכבת ממשלה? ומצד שני, האם מי שמצא מסילות לליבם של אחרוני הח"כים ביהדות התורה ובמרצ לא השקיע מאמצים ביושב-ראש המפלגה שמהווה רבע מהכנסת?
סביר יותר להניח שהשניים יודעים להסתדר זה עם זה, גם במירוץ לנשיאות וגם בנשיאות עצמה אם תבוא. ב-2016 הם נסעו יחדיו לועידות פסגה חשאיות ברחבי העולם הערבי, אחר-כך ניהלו מגעים אינטנסיביים לאחדות שהייתה מתממשת לו הדבר היה תלוי רק בהם. חלפו מזמן הימים שבהם עלבו זה בזה בפומבי: מאז הם מיודדים בחשאי. נתניהו יכול היה – אולי – לנסות ולהביס שוב את הרצוג. הוא אפילו לא ניסה, ובמצבו, בוודאי יש לו סיבות טובות.
שוברי החומות
מחלת ה"סביר ובשליטה" של המשטרה מאפיינת גם את צה"ל. ראש אגף המבצעים, האלוף אהרן חליוה, התראיין השבוע בטלוויזיה וניסה להדוף את הביקורת על הישגינו במבצע. "גם על מלחמת לבנון השנייה הדעה הייתה לא חיובית בזמן אמת והיום זה נראה אחרת לגמרי". אכן, אחרת לגמרי: ב-2006 היו לחיזבאללה 13,000 רקטות שהגיעו עד חיפה. עכשיו יש לו פי עשרה רקטות, כולל מדויקות, שמגיעות גם לאילת. לפני חמש-עשרה שנה החיזבאללה היה עוצמתי כמו חמאס של היום. האם בעוד חמש-עשרה שנה חמאס יהפוך לחיזבאללה?
לאחרונה חזרה לאופנה הדרישה לוועדות חקירה ממלכתיות. הנה הצעה לאחת נוספת: איך באיוולתה, בקלות דעתה ובמזגה הטוב הניחה ישראל לרשעים ברצועת עזה לחדש את חימושם? ומה היא שידרה בכך לחלקים לא מבוטלים בחברה הערבית בישראל? איך הפכה עזה ממוקד יידוי אבנים בשנות השמונים ליצרנית מחבלים מתאבדים בשנות התשעים, חופרת מנהרות בשנות האלפיים ואיום אסטרטגי על המשק הישראלי בשנות העשרים של המאה הנוכחית? איך רחובות שבהם הילכו חיילי צה"ל עם נשק אישי הפכו בתוך דור אחד, על פי בכירי קהיליית המודיעין, למקום העוין ביותר בעולם לפעולות סוכנים לבד מטהרן? מדוע יחידת העילית של סא"ל מ' הסתבכה בפעילות שלושה קילומטר בקו אווירי מחדר האוכל של עין השלושה? מה שוות כל תחזיות הגאונים שהסבירו בשנות התשעים שערפאת יהפוך את עזה להונג קונג? ואיך בני משפחת שרון ותומכיה עוד מעזים להראות את פרצופם באולפנים? לפני שש-עשרה שנה תמכו במסירת הרצועה ללא תמורה, החלישו את הרשות הפלסטינית וסללו את הדרך לעליית חמאס, וכעת הם מתלוננים שישראל מחזקת את החמאס על חשבון הרשות הפלסטינית. לפנינו מקרה יחידני, שבו הטיפש שזרק אבן למים מרואיין כעת על תקן החכם שמייעץ איך להוציא אותה משם.
