חיפוש

כן היה כדבר הזה

זה משבר כלכלי יותר גרוע מיום כיפור, אמר בכיר במשק בשבוע הראשון של הקורונה. זה אירוע בריאותי שכמוהו לא היה מאה שנה, הצהיר שר הבריאות זמן קצר אחר כך. זה לא דומה לשום דבר, חשב, מן הסתם, כל ישראלי.

האמנם? הקורונה דווקא הזכירה משהו. מין ניקור מטריד בחלק האחורי של המוח, שאומר: כבר עברנו פעם דבר דומה. ההיסטוריה לא חוזרת, אבל לפעמים היא מתחרזת. זו לא אימת המוות של האינתיפאדה השנייה ולא המועקה של משברים כלכליים גדולים. אבל זה דומה, דימיון מפתיע ומוזר, למלחמה הנשכחת של ישראל שהשבוע מלאו לה שלושים שנה.

כמו הקורונה, גם מלחמת המפרץ החלה בתור דיווח לא חשוב במיוחד בחדשות החוץ. ספק כמה ישראלים הקדישו בראשית יאוגוסט 1990 מחשבה יוצאת דופן לדיווח על פלישה עיראקית למדינה הזעירה של כווית. סדאם חוסיין היה אז מין קדאפי כזה, עוד רודן שונא ישראל מרחוק מתוך היצע די רחב במזרח התיכון.

כאז, חדשות רחוקות במערכה הראשונה הפכו במערכה השנייה לחובה לשאת מסכות. האויב של היום עשה את דרכו ארצה במטוסים, ושל מלחמת המפרץ – בטילים. כל ישראלי שחי אז, ובפרט כל ילד, חווה השנה בפעם השניה את התחושה ההזויה שדבר שאין לך כל קשר אליו נוחת על חייך ומשנה אותם לבלי הכר. הילדים של אז, ששמחו על ביטולה של מערכת החינוך הם ההורים שמשלמים היום את החשבון בריבית דריבית. "החלום שלי התגשם", קרא בשמחה עברי בן החמש כשראש הממשלה הודיע במרץ על סגירת הגנים. לא יכולתי שלא להזדהות, כי אני זוכר את התחושה המופלאה מכל של ילדים: היקלעות לכאוס עליז הכולל איחור בשעת כיבוי האורות ושעות של טלוויזיה.

גם אז אסור היה להתקהל, גם אז עברו ללימודים עצמיים בבית, בקבוצות קטנות. "אל תדאגו", אמרה מורה באחד מהסלונים, "כשתגדלו לא תזכרו כלום מכל זה". הנה, היא טעתה.

במלחמת תשעים ואחת כמו בקורונה עשרים ואחת החוויה המרכזית הייתה בידוד, פעם בחדר האטום ופעם בזום. כולם רצו לחנויות לקנות מוצר זניח שהפך בן לילה לשאלת חיים ומוות: מסקינג טייפ, אלכוג'ל, פחות משנה. התקהלויות נחשבו סכנת חיים נוראה, מחשש שטיל אחד יקטול מאות אנשים. כאז כן היום, נתב"ג דמם ושמם. מכבי תל-אביב כדורסל שיחקה כל החורף ההוא בלי אוהדים מקומיים, במגרשים זרים. התוצאות היו בהתאם.

מועקה גדולה רבצה על ישראל לאורך כל החורף ההוא. הממשלה התאדתה גם אז: היא נעלמה בליל הטילים הראשון, ובהמשך לא הגיבה למרות זעם ציבורי. טילי הפטריוט פספסו את הסקאדים אל מול כל תושבי גוש דן, וראש הממשלה הבטיח להגיב ולמגר אבל בפועל לא עשה דבר.

לפני שנה התפרסמה במוסף הזה כתבה מאלפת על לונדון בתקופת הדבר השחור, בראי מכתבים שנשלחו אז בדואר. מסתבר שחודשים קצרים אחרי שהמגפה גוועה, איש כבר לא הזכיר אותה. גם מלחמת המפרץ התאדתה מהתודעה. בפורים זה פתאום נגמר, בבת אחת.

אופוריה משונה אפפה את ישראל: מכבי תל-אביב אירחה ארבעה משחקים רצופים בבית, וניצחה בכולם. ליד אליהו דחסו אוהדים מעבר לקיבולת, כאילו כדי לפצות על איסור ההתקהלויות. ישראל זרקה את ערכות המגן לבוידעם והדחיקה את החוויה המשונה. רק שאריות הדבק החום על החלונות עוד הזכירו לפעמים נשכחות.

אולי גם לנו מחכה קיץ אופורי, כשהעקומה תרוסק. ישראל תתפנה לחגוג, לבלות, להתחבק ולהתווכח על תכנית ביידן החדשה ומשפט נתניהו. הורים יחזרו להתגעגע לילדים, ולא להתגעגע לימים שבהם התגעגעו לילדים ולא טיפסו איתם על הקירות 24 שעות ביממה.

אבל מלחמת המפרץ רק הודחקה, לא נעלמה. היא נוכחת עד היום בכל ממ"ד בבית, חדר ילדים צבוע עליז אבל עם קירות עבים מדי. היא שינתה לעד את ההיסטוריה הישראלית: המצביעים השתכנעו שאם יושבים במקלט בגלל רודן מטורף במרחק אלף קילומטר מכאן, אולי חשיבותם האסטרטגית של השטחים פוחתת. ראש הממשלה שמיר, שגריר תפיסת ארץ ישראל השלמה, נאנס ללכת לועידת מדריד, ומשלא התגמש דיו שילם בכיסאו על התפנית הזו. איש לא העלה על דעתו שפלישה לכווית תוביל לטילים על רמת-גן, ומשם להסכם באוסלו ונסיגה מעזה ויריחו.

האם 2021 היא 1991? אילו שינויים דרמטיים – או ברוח ימים אלה: מוטציות – היא תחולל בדעת הקהל המקומית? אפשר רק לנחש: אולי חוזה חדש בין האזרחים לממשלה, שלפיו הם מוכנים לשלם יותר מיסים והיא תבטיח שהכסף לא יתבזבז על שומנים וחוסר יעילות. מי שראה איך ישראל המפוארת קורסת שלוש פעמים לסגר בגלל 800 חולים קשה יסכים לשלם יותר דמי בריאות, ומי שראה את קופות החולים מפליאות בביצועיהם ירצה לראות את ההצלחה בעוד תחומים. רשות השידור הכושלת והרקובה פינתה את מקומה לתאגיד המתוקתק עם "טהרן", "חזרות" ו"שעת נעילה", למה שמשרד החינוך והביטוח הלאומי לא יעברו תהליך תאגידיזציה? וזו רק אפשרות אחת.

וב-2051, כששוב ניקרא לשאת מסכות, השד יודע מאיזה סוג, ניזכר בנוסטלגיה בברסימנטוב ובסגרים לפני שלושים שנה, ונהיה משוכנעים שאז זה היה משחק ילדים לעומת היום.

שתפו:

קריאה נוספת

נתניהו והוכשטיין
המשך קריאה
בצלאל סמוטריץ
המשך קריאה
טראמפ ופוטין
המשך קריאה