המגעים למעבר של אלקין ממפלגת השלטון היו חשאיים ונמשכו עד הרגע האחרון. כרגיל, מי שסייע מאחורי הקלעים היה גדעון סער. השנה הייתה 2009, והח"כ הצעיר והאנליטי מקדימה עבר לליכוד, והפך עד מהרה לנץ טורף, או במקרה הזה זאב.
כשקדימה האימתנית התכווצה לשני מנדטים בלבד, אמר אלקין שמשמיים דאגו שבכל זאת תעבור, כדי שמופז ישמש בכנסת תזכורת חיה לכל מי שיחשוב על עזיבת הליכוד. עזיבתו שלו מלמדת, לפיכך, על אחד משני דברים: או שלדעתו נוצרה כאן הזדמנות היסטורית שבשלה שווה לנטוש את הליכוד שוב, הפעם לתמיד; או שקץ בחיים תחת נתניהו גם במחיר האפשרות שביצע התאבדות.
עזיבתו, למפלגה שאותה הגדיר אתמול "ימין מרכז", מביאה את גל הפורשים מהליכוד להיקף שכמוהו לא נראה מאז פרש שרון מהליכוד. גלעד ארדן נמלט לניו יורק וציפי חוטובלי ללונדון; חמישה ח"כים שמקומם בכנסת היה מובטח עזבו לסער.
קו השבר עובר בתמונה הליכודניקים מאחורי נתניהו בבית המשפט: סער לא היה שם, כמובן, גם אלקין לא (כזכור, הוא עד תביעה במשפט). עוד קודם לכן, נעדר מכינוסי התמיכה בנתניהו בפריימריז מול סער. בבלפור שמו לב. "לא יכולתי להיות בכנסים שבהם מכנים חבר תנועתנו 'בוגד'" אמר כשתוחקר על כך. ייתכן שגם שנמוכו המשפיל לשר המים, מקור לא אכזב לבדיחות רשת, היה תג מחיר על ההיעדרות הזו.
אם הבחירות נראות מרתקות, חכו למשא ומתן הקואליציוני שלאחריהן. מצד אחד, האיש שהרכיב הכי הרבה ממשלות, רובן משאריותיהן המרוסקות של יריבו. מהצד השני, האנשים שהרכיבו לו את רוב הממשלות האלה: סער ואלקין ניהלו את המו"מ הקואליציוני בעשור האחרון, ועמדו בראש שתי קואליציות ליכוד. הם מכירים את הכנסת ישר והפוך. לו זכתה תקווה חדשה למספרים שהשיגה כחול לבן בסיבובים הקודמים, כנראה כבר הייתה פה ממשלה אחרת.
מבחינה אישית, כוח המשיכה של אלקין מוגבל מאוד. כשהתמודד בעיר ימנית, דתית וליכודניקית כירושלים השיג את המקום השלישי בלבד ואפילו לא הצליח לעלות סיבוב. אבל חבירתו מדגישה את הניסיון לגבש מפלגת שלטון אלטרנטיבית, שלא תעורר אפילו חשש קל שבקלים בקרב בוחרי ימין. ביקורתו על נתניהו אמורה להיתפס עניינית, לא מסווה לשמירה על הפרקליטות או מבוא לנסיגות. אלקין הרי נתפס בשמאל כזאב האיום, יוזם חוקי החרם והעמותות, האיש ששלט בכנסת ביד רמה. או שעל כל פשעים תכסה במרכז ביקורת קטלנית על נתניהו, או שכבר יש שם חזק מאוד שיחליק אותו בגרונם של מצביעי המרכז. מישהו אמר גדי איזנקוט? במונחי פוליטיקה, הזאב חשוב מהגדי, שכן הוא אמור לסייע להביא את הבוחרים היחידים החשובים במערכת הבחירות הזו, שלושה מנדטים שהצביעו לבלוק הימין ובידם לחולל מהפך, לא רק לאסוף מנדטים מהמרכז שלא יכריעו דבר.
לכן דווקא הפגישה העקרה בין גדעון סער ובני גנץ במוצ"ש האחרון הייתה סמלית. זו הייתה ועידת פסגה בין יו"ר "תקווה חדשה" ויו"ר התקווה הקודמת.
בין רוטציה למוטציה
חבר הכנסת אסף זמיר הספיק להגיש עד היום רק הצעת חוק אחת: הוא ביקש לאפשר למשפחתו של חולה הנוטה למות לצוות על ניתוקו ממכשירי ההחייאה. בעצם, זה בדיוק מה שעשה בשני בלילה, בהצבעה שהבטיחה את פיזור הכנסת ואת קץ ההתבזות של כחול לבן. גנץ אמנם הכריז על היעדרות, אבל עשה זאת כיוון שהניח בטעות שחוק הדחייה יעבור ממילא. הוא קיווה לעוד יממת חיים יקרה, שאחריה עוד שבועיים לאישור תקציב, וכידוע כל עוד הנר דולק – אפשר עוד לקלקל. ההארכה הייתה מביאה את גנץ ואשכנזי לחורף ארוך של התקפלויות. נתניהו הרי לא ביקש באמת לקיים את הרוטציה, אלא רק להרוויח זמן. זמיר יצא מן החנייה באישון ליל וגאל את גנץ מייסוריו.
אסטרטגית, קיבל נתניהו השבוע את מה שרצה לאורך השנה האחרונה: הוא חילץ בחירות ממלתעות הרוטציה. טקטית – הפסיד. הרי הסיבה שבשלה ניסו שני ראשי הממשלה לגייס רוב הייתה זמן: גנץ קיווה להגיע להסכם מחודש. נתניהו – לדחות את הבחירות לחודש מאי. אחד רצה רוטציה, השני חשש מהמוטציה.
כמו בטוויסט מאולץ בסדרות טלויזיה, שמגיע בשניות הסיום של הפרק האחרון בעונה, מצדיק את קיומה של עונה נוספת, התפרצות המוטציה הבריטית ביום תחילת החיסונים העמידה בספק את סיומה הקרב של המגיפה. והרי כל אסטרטגיית הבחירות של נתניהו עומדת על חוד המחט של המזרקים. סגר שלישי, ואז רביעי – והתבוסה מובטחת. ראש הממשלה נזקק נואשות לשבועיים של הדחייה כדי להבין את המצב לאשורו. וטוב מכך: עוד חודשיים עד מאי, כדי להשלים את מבצע החיסון.
והייתה עוד סיבה לדחייה. בשלושת הסיבובים הקודמים איבד הימין 350,000 קולות מתחת לאחוז החסימה. הפעם, קיוו בליכוד, יאבד דווקא השמאל־מרכז. אבל הוויתורים המפליגים של גנץ במו"מ ריסקו סופית את מפלגתו, שספק אם תעז להתמודד. בשבוע אחד הצליח נתניהו לגלח לכחול לבן יותר מצביעים מאשר בכל שלוש מערכות הבחירות האחרונות גם יחד. זו הייתה הצלחה אחת יותר מדי.
הקשית ששברה
גדעון סער לא גנב לבנט מנדטים; הוא פשוט גנב לנתניהו את הקשית. הצהרת יו"ר ימינה שלשום על ריצה לראשות הממשלה נועדה, לפיכך, למשימה כבדה בהרבה מהחזרת כמה בוחרים: היא מבקשת לשנות את הדינמיקה של מערכת הבחירות כולה. אם לשפוט על פי הפוקוס שנשדד ברגע האחרון בידי סער ואלקין, זה לא יהיה קל.
מספר המנדטים של בנט תלוי בשאלה אלו בחירות ממתינות לנו: מאבק דו־ראשי בצמרת כמו שהורגלנו, או קרבות רבי משתתפים, במשקל בינוני, במרכז הטבלה? אם סער יצליח למצק את עשרים המנדטים שמעניקים לו הסקרים, ואולי אפילו יטפס בזכות צירוף גדי איזנקוט, עלול בנט להתרסק שוב בין גלגלי השיניים של שתי הגדולות. אם, לעומת זאת, תתארגן בשמאל רשימה אטרקטיבית על חורבות מפלגת העבודה וכחול לבן, של חולדאי, ניסנקורן ושלח, יווצרו ארבע מפלגות במשקל בינוני עם הליכוד בפער גדול בראש.
למה זה דרמטי במיוחד לבנט? כי בניגוד למקובל, 120 המנדטים בישראל אינם מתחלקים כולם בהתאם לשאלה ביבי כן או לא. מחנה רק ביבי בליכוד מונה, לפי מחקר טרי, כ־13 אחוז. הם יצביעו נתניהו גם אם יעמוד בראש מרצ. מחנה רק לא ביבי בארץ מונה 15 אחוז, אלה שיצביעו למי שיוכל להפיל את נתניהו, גם אם זו תהיה רשימה בראשות שרה ויאיר. השאר, לכאורה, פנויים להובלה וצמאים לפוליטיקה אחרת.
אליהם בדיוק מכוון בנט: במקום לענות על שאלת נתניהו, כן או לא, הוא ינסה להשיב בסדר יום אחר. זה עומד להיות מאתגר: השבוע, למשל, נאלץ פעמיים לנקות אחרי ראש מחנה ביבי ברשימתו, בצלאל סמוטריץ': פעם אחת כשאמר שימינה לא תשב עם לפיד, פעם שנייה כששקל בקול תמיכה בתקציב. בחישובים של נתניהו לאחר הבחירות הוא סופר בממליצים האפשריים גם את הקולות של האיחוד הלאומי בתוך ימינה.
החרדים, למי שהתעניין, עומדים על עומדם. "אם סער חושב שנעזוב את נתניהו לטובתו – הוא טועה", אמר לי השבוע יו"ר ש"ס אריה דרעי. "הבלוק המפורסם עוד לא אמר את המילה האחרונה שלו".
קמו על צד שמאל
כמו בבדיחה על הפרופסור לסטטיסטיקה שטבע בבריכה שעומקה הממוצע חצי מטר, הרי שבממוצע, הסיקור התקשורתי של בני גנץ היה סביר לגמרי. במשך שלוש מערכות בחירות נמרח בדבש וסילאן, לאורך הכהונה הקצרה – בזפת ונוצות.
בתולדות העיתונות העברית כבר היו מפגני התרפסות מבישים, אבל מביש כזה עוד לא היה. רמטכ"ל בינוני ואיש נעים שודרג לממדים בן־גוריוניסטים. לא היה אדם אחד שלא ידע על המהומה הכאוטית שהייתה מפלגת "חוסן לישראל", ואחר כך "כחול לבן". לא היה אחד שלא ידע עד כמה מתעב גנץ קבלת החלטות קשות, איך הורכבה רשימתו, ועד כמה שטחית השקפת עולמו. הוא זגזג בתוך 48 שעות מהתנגדות לסיפוח לתמיכה בו, אבל כפי שציין ח"כ עפר שלח בזמן אמת – דבר מכל זה לא זכה לסיקור נרחב. אני קשיש מספיק כדי לזכור את קיתונות הרפש שהוטחו בפרסום, ערב הבחירות, של הקלטות יועצו האסטרטגי של גנץ אומר שהוא לא יעז לתקוף באיראן. חלפו כמה חודשים ואותם מבקרי תקשורת קבעו שאם גנץ יגיע לראשות הממשלה הם חוששים למדינה.
כשאמר לקראת סבב 3 שלא יסתייע במשותפת, לא טרחו לזכות אותו בשקופית עם העובדות: הוא ניהל גם ניהל מו"מ. האמת הייתה אז חשובה פחות מהג'יהאד בנתניהו.
את כל האשראי הבלתי מוצדק שקיבל, שילם גנץ בריבית של עולם תחתון כשחבר לממשלת נתניהו. למן הרגע הראשון בוצע בו לינץ' אכזרי שאימץ למפרע את כל טענות הימין ביחס לאיש. פתאום נזכרו שאין לו באמת עמדות, פתאום נזכרו בעמר ינקלביץ'. שמועות שוביניסטיות מכוערות שבקמפיין בקושי מצאו דרכן לבוטים של הליכוד אווררו פתאום בריש גלי בידי אנשים המחזיקים מעצמם מכובדים ונאורים. פתאום נזכרו בטלפון, פתאום כן לגיטימי לדבר על סחיטה (שכמובן לא הייתה). האמת היא שהוא לא היה אף פעם מנהיג דגול וגם לא סחבה. הוא פוליטיקאי שוחר טוב, פטריוט ישראלי. לא יותר – אבל גם לא פחות.
הניסוי הקליני המקדים בבני אדם בוצע על אורלי לוי: כשערקה ב־2016 עם מנדט ימני אל השמאל מותגה כמנהיגה אמיצה, אשת עקרונות. כשלקחה את המנדט שלה ממפלגת שמאל כדי להצטרף לימין הפכה בן רגע לאופורטוניסטית נחותה, הואשמה בזנות פוליטית ובגידה. מז'אן דארק לכלנתר בשני מהלכים. עוד קודם לכן, זכה יצחק הרצוג לטיפול דומה: הפוליטיקאי היעיל והנעים תואר בבחירות 2015 כמושיע לאומי, ואחר כך מותג מחדש כסמרטוט. אין רחמים בשוחות.
האירוניה היא, שהמרוויח האמיתי מהשנאה הזו לנתניהו היה ביבי עצמו. כשגנץ נכנס לממשלה הוא נהנה בסקרים מעשרים מנדטים. אבל מאז, כפי שכתב ביאליק, "יום יום עלות לגרדום". אנשי נתניהו הם שעמדו מאחורי ההדלפות על האאודי 8 שביקש ראש הממשלה החליפי – ושונאי ראש הממשלה התגייסו בחדווה להפוך זאת למשבר לאומי. הם ניסו להפיל את נתניהו אבל סידרו לו עוד הזדמנות להשיג רוב. אל דאגה, הלקח לא יילמד.
