לכאורה, השנה האחרונה דווקא חייכה לעפר שלח, מי שנחשב כמנוע האידיאולוגי והפרלמנטרי של יש עתיד: אחרי נדודים של שנים במחוזות הימין, לרבות ברית האחים שכל כך תיעב עם בנט, לפיד ממקם את עצמו במקום הטבעי לחברו הותיק: הוא מחדד עמדות מול הליכוד במקום לטשטש אותן, יוצא נגד הסיפוח במקום להחריש, מצהיר במפורש על נכונותו לכרות ברית, גם אם אד-הוקית, עם הרשימה המשותפת לצורך החלפת נתניהו.
בפועל, שלח מהרהר כבר זמן מה בקול על מה שהוא תופס כטעויות אסטרטגיות של שותפו לדרך. בשגיאותיו בנה לעצמו לפיד תקרת זכוכית מבטון: פסילת הערבים ("הזועביז"), פסילת החרדים, ההליכה כל הדרך ימינה, תרתי משמע, ואז בחזרה. מאז הבחירות נפלו לידי לפיד ג'וקר אחר ג'וקר: קריסת גנץ ואשכנזי, התת-תפקוד של הממשלה, נפילת מפלגת העבודה. כל המרחב בין מרצ לליכוד פנוי, אבל יש עתיד עדיין לא מצליחה להתקרב לליכוד. בעיני שלח, כל עוד זו תהיה תנועה של איש אחד, היא תתקשה לגדול ממידותיו של איש אחד, לא יימצא שם אטרקטיבי שיסכים לחבור אליו כמספר שתיים, והיא לא תקום כמפלגת שלטון. כמו שאם רוני גמזו יתפטר, איש לא יבוא במקומו.
האופן שבו נבנתה יש עתיד הוא התשובה לטראומה של לפיד האב, מי שהביא ל"שינוי" 15 מנדטים ואז הובס בבחירות הפנימיות בידי קבוצת עסקנים קטנה. לעומת התקנון של בנו, ישראל ביתנו נראית כדמוקרטיה תוססת. בשבועות האחרונים כן נבחן גלסנוסט מסוים, למשל פתיחת מפקד מוגבל שייתן כוח לראשי המטות של יש עתיד; אבל עד כמה לא נלקחת בחשבון האפשרות שמישהו אחר ינהיג את התנועה תעיד העובדה ששמה הרשמי הוא "יש עתיד בראשות יאיר לפיד". כך שגם אם יתחולל מהפך, היא תרוץ לבחירות כ"יש עתיד בראשות יאיר לפיד בראשות עפר שלח".
מהצד של לפיד הדברים נראים, כמובן, שונה: הקוקפיט ז"ל של כחול לבן דחק את שלח מחוץ לעמדת השפעה, את המקום השני תפס מאיר כהן, מאז הצטרף גם יעלון וכל הגנרלים וראשי הערים שמסתובבים בחוץ ישוריינו גבוה יותר. שלח ראה סקרים, קרא מאמרים: הוא לא חושב שיש לו פחות מה למכור משיש להם. ספק אם פריימריז, השיטה המאוסה הזו שננטשה על-ידי כל מפלגות ישראל, היא הפתרון. ועל כן, בהנחה הסבירה שלא תיכון דמוקרטיה ליברלית ביש עתיד, די סביר שבבחירות הקרובות יתמודד שלח ברשימה אחרת. לפיד לא יסלח על כך שבמקום להתמודד בגמר הפלייאוף מול בנימין נתניהו, הוא צריך להיאבק במוקדמות מול עפר שלח.
ברירה משולשת בחורף הקרוב
"מרידור הרי טעה לאורך כל הדרך", אמר השבוע לבני שיחו בנימין נתניהו. לקח להם כמה שניות להבין שהוא לא מתכוון להתפטרותו של הבן ראש אגף התקציבים ב-2020, אלא של האב שר האוצר ב-1997. אחרי כל כך הרבה שנים בשלטון, קורה שמנהלים מו"מ קואליציוני עם שני דורות במשפחת לוי מבית שאן, ומקבלים מכתבי התפטרות משני דורות במשפחת מרידור מרחביה.
מכתב ההתפטרות של מרידור הצעיר הדיף ניחוח קל של מגלומניה. "איני יכול עוד", כתב, משל היה מנחם בגין. אחר כך קינח ראש אגף התקציבים המתפטר, כמיטב המסורת, בנזיפה בבכירי הליכוד על היעדר ההדר הז'בוטינסקאי. לא כל החכמה נמצאת ברחביה, סנט בו פעם שר האוצר הקודם, משה כחלון כשמרידור הסגביר לו על כלכלה. ספוילר: המדינה תשרוד, גם אם בקושי, את טריקת הדלת הזו.
ועדיין, התפטרותו אינה עוד מכה קלה בכנף. יחד עם העלייה המחודשת בתחלואה וקטטות אומן, היא נועצת מסמר מלובן בפצע הפתוח של הממשלה הנוכחית – התחושה שדבר בה איננו מתנהל. לא לחינם קואליציה שנהנית בכנסת מ-72 חברי כנסת זוכה ל-53 מנדטים בלבד בסקרים, וזה עוד לפני הגבלות החגים.
קו ישר עובר בין האשמות מרידור על היעדר כל הליך מקצועי סדור, ובין ההשתלחות של הליכוד והחרדים בפרויקטור רוני גמזו. השבוע הצליח להעביר בקושי את תכנית הרמזור. המשמעות ברורה: חגי תשרי יעמדו בסימן סגר על האזורים האדומים בישראל, ואולי במדינה כולה. ואם לא, בשמחת תורה גם הוא לא יוכל עוד, ויתפטר.
חילופי ההאשמות השבוע התמקדו בשאלה אם השר ישראל כץ פעל לשפץ נתונים כלכליים לא מחמיאים, אבל טענה אחרת לא הוכחשה: במסדרונות האוצר לא דולקים האורות כל הלילה כדי לגבש תקציב דו-שנתי. 110 ימים הם זמן מועט מאוד, אולי מועט מדי, לגבש תקציב כזה. המשמעות היא שבפני חברי הכנסת תועמד בחורף הקרוב, ולא מסיבות כלכליות גרידא, ברירה משולשת רעה: לאשר תקציב מגוחך לשבוע בלבד; להאריך עוד את המועד לאישור תקציב 2021; או להתפזר מיד. לא שיקול כלכלי עומד מאחורי מהלך כזה, אלא ניסיון לייצר עוד תאריך פריצה לבחירות באזור מרץ. כמו ששרה ריטה, תפתח חלון.
הסכנה הגדולה והתקווה האחרונה של בנימין נתניהו
זו כבר הפעם החמישית בחמש שנים שבה מתחבט יו"ר ימינה, ללא הצלחה, בשאלה האסטרטגית: עם סמוטריץ', או בלעדיו. אשתקד ניסה להיפרד – וסיים מחוץ לכנסת, אחר כך רץ יחד איתו כל הדרך לשפל של שישה מנדטים, תוך שהוא נפרד מאחרוני בוחריו החילוניים.
מאז הבחירות האחרונות ההתלבטות נעשתה קשה יותר: מחד, הליכה עם האיחוד הלאומי סוגרת את הפינה של הציונות הדתית, שכועסת על השלכתה לאופוזיציה ותשמח להצביע כמעט פה אחד לימינה. מאידך, מהמחקרים של מפלגות יריבות עולה שנוכחות סמוטריץ' פוגעת מאוד בבנט בקרב מצביעי כחול-לבן לשעבר, וכאלה יש כרגע בהמוניהם. אבל אם ייפרד ממנו, די סביר שהחרד"לים ישוריינו באופן כזה או אחר בליכוד (לבד סיכוייהם לעבור את אחוז החסימה נמוכים), ושוב ימצא את עצמו בנט במלחמת חפירות סרוגה, מנסה לשכנע שהוא ימני ודתי דיו. ההתלבטות התחדדה גם בשל העובדה שסמוטריץ' היה שר תחבורה מצוין והוא שותף פוליטי נאמן, לא תוקע סכינים. לבנט ושקד מאוד נוח איתו, לבוחריהם החדשים הרבה פחות.
הצמד הכריע: עם סמוטריץ', שיועבר למצב "השתק" עד יום הבחירות, בתקווה שהכפתור יעבוד.
לא רק לבנט יש התלבטות, גם לנתניהו. הנה המלכוד: שבעים אחוז מתומכי בנט החדשים, שבעה מנדטים, עשויים לחזור לליכוד, אבל השאר ינטשו למרכז, לחולדאי, לפיד וליברמן. אלה בדיוק המנדטים שמעניקים לימין רוב בסקרים ובלעדיהם נתניהו סיים. קמפיין יעיל יגדיל מאוד את הליכוד אבל ימנע ממנו שוב ממשלה.
הדילמה האסטרטגית היא: האם לחתוך את האף כדי להרגיז את הפרצוף? בכל הנוגע לצמד נתניהו-בנט, התשובה היא: כן. ב-2013 ניהל הליכוד מסע פרסום אכזרי ויעיל נגד הבית היהודי. "מה מסתתר מאחורי הבנט", שאל הקריין, כשעל המסך הוקרנו התבטאויות של מועמדי הרשימה נגד שירת נשים ובעד ברוך גולדשטיין. המוני תומכי בנט נטשו – אבל לזרועות לפיד, שהיה רחוק מנדט אחד בלבד מבלוק חוסם. השבוע חזר הליכוד להתייחס בהודעותיו ל"סמוטריץ' ובנט".
נסיקת ימינה היא הדבר הגרוע ביותר והטוב ביותר שקרה לנתניהו מאז הוקמה הממשלה. מצד אחד בנט מגלח ממנו מצביעים בקצב של מאה אלף לחודש. מצד שני בזכות הבידול ביניהם הוא מגדיל את הגוש. "אם נתניהו ייפול בגלל סיגרים וכתבות בוואלה זו מכה אנושה לימין כולו", הזהיר בנט אשתקד וצלל בקלפי. השבוע קבע שנתניהו שקוע במשפט ופוגע במדינה, לקול מצהלות תומכיו החדשים, חלקם רק-לא-ביביסטים. "רדפו אותו יותר משצריך", הסביר לי את הפער השבוע, "עכשיו ראשו כבר לא במדינה. העומס גבר עליו".
התפיסה המקובלת היא שביקורת על כשלונו של נתניהו – לא על אשמתו הפלילית או עמדותיו – תקסום למתנגדי ראש הממשלה אבל לא תהדהד באוזני תומכי הימין כחבירה ללפיד וליברמן. להיכנס בנתניהו מבחינתו זה גם ביזנס, גם פלז'ר.
צליינים מוסלמים מול צלייני השופינג
עם אופוריית הגלביות וגורדי השחקים, נדחק מעט העיסוק בתמורה משמעותית שקיבלה איחוד האמירויות במסגרת ההסכם ההיסטורי. "כחלק מחזון השלום", נכתב, "כל המוסלמים יוכלו להתפלל במסגד אל אקצה, והאתרים הקדושים בירושלים יישארו פתוחים למאמינים מכל הדתות".
ובכן, לכולן חוץ מאחת. גם השבוע פיזרו אנשי הוואקף זכוכיות חדות כדי לפצוע את רגלי המבקרים היהודים בהר. גם השבוע לא נקטה רשות העתיקות שום צעד כשבהר נחשפה באופן מסתורי מנהרה, כנראה מימי בית שני. גם השבוע מתנהל משפטם של צעירים יהודיים שהעזו להגיד "שמע ישראל" במקום המקודש ליהודים, וזאת בנימוק השערורייתי של "הפרעה לסדר הציבורי".
אין עוד מקום שבו הפער בין נתניהו לבין חלק מבוחריו כה ניכר כמו בהר הבית. הוא יכול להיתלות עד עולם בנימוקים של חשש בטחוני ולדבר עד מחר בעיניים מצועפות על התנ"ך, אבל מפעולותיו עולה שהאחריות על מקום המקדש היא עבורו לא יותר ממטרד מציק. שלא כמו משה דיין הוא אמנם לא אמר "למה לנו כל הותיקן הזה", אבל מעשיו אינם שונים משל קודמיו.
תכנית המאה המקורית כללה לא רק את החלת הריבונות הישראלית בשטחי יו"ש אלא גם חופש תפילה ליהודים בהר. שום זכר לא נותר לכך כשפרץ השלום עם MBZ. שני יהודים, ראש ממשלת ישראל ויועצו של נשיא ארה"ב, ויתרו על הדרישה הזו לשליט מוסלמי אחד. זה ויתור לא כואב, כי לא כאב להם לוותר.
יש משהו קצת עלוב, הרבה גלותי, בדרך השונה שבה משווק השלום בישראל ובאמירויות. הרושם הנוצר הוא שהדבר החשוב ביותר למוסלמים הוא תפילה במקום קדוש, ואילו עיקר האמונה היהודית הוא קיצור טווחי הטיסה למזרח. המטוסים המפנקים של האמירייטס יטיסו מדובאי לבן-גוריון צליינים מוסלמים, ובכיוון ההפוך צלייני שופינג ישראלים. ככל הידוע, גם החלוצים החילונים לא הגיעו הנה רק בשביל סופ"ש באבו-דאבי.
זכויותיהן של היהדות כדת ושל ישראל כמדינה על הר הבית אינן רק אובססיה של יהודה גליק. מעמדנו באיזור נגזר מהיתרון הצבאי האיכותי עליו דובר רבות לאחרונה, אבל גם מהקשר ההיסטורי למקודש שבמקומותינו. אם מתייחסים להר הבית כאל כאב ראש, יתייחסו אלינו שכנינו כאל צלבנים. בספרו החדש "פני השטח" מעלה העיתונאי אוהד חמו את ההשערה שהתלקחות טרור הבלונים והתפרעויות הגדר ברצועת עזה, החל ב-2018, הן תוצאה ישירה של כניעת ישראל במשבר המגנומטרים בהר הבית. העזתים ראו את הכניעה המבישה של ממשלת נתניהו בירושלים לכמה ימי הפגנות, והסיקו את מסקנותיהם. לא חראם על חראם א-שריף?
