כאשר בנימין נתניהו ובני גנץ החלו בחשאי את המגעים לאחדות הם ייצגו שבעים מנדטים, רוב מוחלט בציבור. כששניהם נאלצים עכשיו לסבול זה את נוכחותו של זה, הם מייצגים, לפי הסקרים, ארבעים וקצת מנדטים. התמיכה בגנץ התרסקה ראשונה, עכשיו תורו של נתניהו לצלול. קצב הנטישה עומד על שלושה מושבים, מאה אלף מצביעים, בשבוע. חודשיים מיום הקמתה, ממשלת החילופין על המסלול המהיר להפוך לאחת השנואות בתולדות המדינה.
ממשלת האחדות הראשונה של 1967 נתנה לציבור תחושה של התלכדות לאומית מול אויב משותף. ממשלת האחדות השנייה, של 1984, הייתה רוויית קטטות אבל במבחן המעשה חילצה את המדינה מהבוץ הכלכלי והלבנוני. ממשלת האחדות השלישית, של 2001, אפשרה את מיגור הטרור הפלסטיני. ממשלת האחדות הרביעית של נתניהו וגנץ נועדה לשתי משימות: להילחם בקורונה ולשדר לציבור שהפוליטיקה הוזזה הצידה. היא נכשלה כישלון מחפיר בשתיהן. במקום החלטות כואבות קיבלנו שיתוק. במקום אחדות – איבה בלתי נגמרת.
למרבה הצער, במבחן התוצאה מוטב היה לולא קמה: ההחלטות היו טובות יותר אפילו אם היינו עכשיו בבחירות. נתניהו מתחרט מרה על הממשלה הזו, ולפי הדיווחים מסביבת גנץ, גם הוא מהרהר אם לא עדיף היה לוותר על ההרפתקאה וללכת הביתה בכבוד. זה לא יקרה עכשיו, אבל אם תימשך הצלילה, התפרקות תוך כמה חודשים איננה תסריט מופרך.
כיצד? הנה שלוש הצעות הגשה, כולן קשורות לתאריכים הרי גורל.
ב-28 באוגוסט יפקע המועד האחרון לאישור תקציב המדינה. בלעדיו – הכנסת מתפזרת באופן אוטומטי כשנתניהו עדיין ראש הממשלה. עד לרגע זה לא נפתרה המחלוקת על תקציב חד-שנתי, והחשק של כל צד להתפשר עם רעהו יורד.
באותו יום ממש יפקע האיסור ההדדי על מינויים בכירים. שלשום הודיע שר הבט"פ אמיר אוחנה על מינויו של מפכ"ל חדש "בעוד כחודש". ההסכם הקואליציוני קובע שלא ימונו כאלה לפני שיוסדר מנגנון להסכמה הדדית. עד לרגע זה אין מנגנון ואין הסכמה. מינוי מפכ"ל באופן חד צדדי הוא צעד שלא יעבור בשתיקה ואולי גם לא יעבור בממשלה, על כל ההשלכות.
התאריך הבא הוא 7 באוקטובר. זה המועד שקבע בג"צ לדיון על חוקיות הסדר ראש הממשלה החלופי. ההסכם הקואליציוני קבע שאם ההסדר ייפסל בתוך חצי שנה מהקמת הממשלה הכנסת תפוזר בהסכמת הצדדים. אבל המועד הזה מעורר חשד שבג"צ יחכה ימים ספורים אחרי הפקיעה, ואז יפסול את היכולת של נתניהו לכהן כראש ממשלה חליפי, מסמן את סוף דרכו הפוליטית. האם זה מקרי? האם הליכוד ינסה להקדים חיסון למכה ויפזר את הכנסת מיוזמתו?
קלקלת בחירות
עוד קודם לכן, ייתכן שבשני הקרוב ייחרץ גורלה של הממשלה, לשבט או לחסד: ביום הזה יחלפו שבועיים ממועד הטלת ההגבלות על כינוסים. אם לא תירשם ירידה של ממש בהידבקות, תישלח ישראל לסגר שני. האם בממשלה הנוכחית יש בכלל אפשרות לקבל החלטות לא פופולריות? בלון הניסוי שזרק נתניהו על בחירות מוקדמות שכנע את כולם שיש צורך להיערך לכאלה בקרוב. לכן כחול לבן מטפסת על עצים גבוהים ואפילו ש"ס יוצאת נגד הליכוד. אולי בגלל זה הממשלה מבקשת לחלק אלפי שקלים לכל משפחה על אף התנגדות של חלק ניכר מהאזרחים מתנגדים. איזה עולם. קוראים לזה כלכלת בחירות.
לפני שבועיים נכתב כאן שהרע מכל מאחורי גנץ. הוא הגיע למסקנה שמצבו של נתניהו מאפשר לו לתקוף אותו. "אינני מתווכח עם אנשים רדופים", אמר שלשום בראיון. כך לא מתנהג מי שחושש, אלא מי שאין לו מה להפסיד.
נתניהו מודע עד כאב למצבו. בשישי האחרון צלצל לאריה דרעי, אחרי שבוע מתוח שכלל טריקת טלפון. אחי, אמר ליו"ר ש"ס, ביבי צריך אריה חזק. סכסוך עם החרדים הוא חזית אחת יותר מדי עבורו. שני שרים, דווקא מגדולי מתומכיו, סבורים שמצבו המשפטי והאישי משפיע לראשונה על איכות קבלת ההחלטות. מקורביו דוחים את הטענות: הם מציעים, לפי פרסומים זרים, לעקוב אחר הפיצוצים המסתוריים באיראן. לטענתם, אי מינויו של צאר קורונה נובעת מהעובדה שאין צורך באחד כזה. זה רק יסרבל את המערכת וייראה כהודאה מיותרת בכישלון, הם מסבירים. הכישלון לא יתום: יש לו אבא, ואבא חליפי.
במשבר הקורונה יש מספיק אשמה לכולם
עם פרוץ המגיפה היו אלה חלק מהחרדים שסירבו לשתף פעולה עם הנחיות הריחוק החברתי, פרי היחס החשדני שלהם למוסדות המדינה. הם חטפו אז, והפנימו. מראות פיקוד העורף משתלט על בני ברק וקצינים במיל' מנהלים את הריכוזים החרדיים חיממו את הלב. כך נראית ערבות הדדית.
עבר אביב, כמעט כלה קיץ, והערבות ההדדית נעלמה. אין טעם לחלק את האשמה, כי יש מספיק לכולם: אשם ראש הממשלה, שבפוליטיקה קטנה לאורך חודשיים שידר שהקורונה איננה חשובה ולא מעניינת. אשמים הפוליטיקאים עם חוסר הדוגמא האישית. אשמים פעילי שמאל שבעיניהם התקהלות המונית והגברת התחלואה מקובלת רק כי ביבי אמר ההפך. אם נתניהו נגד הקורונה אז הם בעד. במרץ תוקפים את נתניהו שסגר את המדינה, במאי שפתח אותה מהר מדי וביולי צוהלים כשעל הראש שלו מפעילים מחדש את חדרי הכושר. הפרת חוק המונית, צפצוף על הריחוק החברתי, תקיפת עיתונאים ובלשי משטרה, עלייה בלפידים על בלפור. יש לזה מילה אחת: אנרכיה.
משבר הקורונה תפס את ישראל כאשר המערכת החיסונית שלה חלשה משנה וחצי של התמודדות עם בחירות. מיליוני אזרחים שרואים בנתניהו שורש כל רע צריכים לקבל ממנו הנחיות להישאר בבית. מיליונים אחרים צריכים להשלים עם צעדים קשים מאוד לבליעה כדי להקים ממשלת אחדות קורונה. זה עבד בהתחלה, בחסות ההלם הראשוני. זה לא עובד עכשיו. כולם שותים לרוויה מרק רעיל של קונספירציות וחשד: בשב"כ, בממשלה, במשרד הבריאות. "אוכנתי לשווא פעמיים ונקראתי לבידוד, כנראה כי אני נגד ביבי", אמרה השבוע מרואיינת ברדיו, בשיא הרצינות. בתחנת רדיו אחרת קיבל מכחיש הקורונה המרכזי תכנית, כי הרייטינג חשוב ולעזאזל הבריאות. החדשות הרעות: אין שום סיכוי לעצור כך את הקורונה. החדשות הרעות יותר: החורף בפתח.
מסטרוק לשחאדה בתוך שתי קדנציות
אין דבר כזה עידן רול. זאת אומרת, כמובן שיש ח"כ כזה: נעים, חרוץ ואינטליגנט. אבל במובן הפוליטי אין לו שום קיום עצמאי. יש עתיד היא דיקטטורה נאורה. האדם האחרון שניסה לומר משהו עצמאי נגד עמדת יאיר לפיד היה חברת הכנסת עדי קול, לפני שבע שנים. הימנעות בהצבעה עלתה לה בהשפלה פומבית ובסיום הקריירה.
דין קול כדין רול, ולכן כאשר ח"כ עידן רול צייץ ביום שלישי "לממשלה אין לגיטימציה להורות על סגר מלא, והציבור לא צריך לציית", מי שנושא באחריות לקריאה המפורשת להפרת חוק הוא יושב-ראש האופוזיציה. אין כל דרך להסביר מדוע יש עתיד מזדעזעת מקריאות השר אוחנה לא לכבד כל פסק דין של בג"צ בעודה תומכת בהפרת חוק של הכנסת, מדוע היא תוקפת את הממשלה על העלייה בתחלואה בעודה מעודדת למעשה את הציבור להידבק בנגיף.
ביום שבו הוטל הסגר הראשון אמר לפיד בסרטון פייסבוק: "הלא-דמוקרטיה הזו הודיעה לכם היום שאסור לכם לצאת מהבית. תשאלו את עצמכם באיזה מדינות ממשלה לא נבחרת מודיעה לאזרחים שאסור להם לצאת מהבית". אז הכחיש יושב-ראש יש עתיד שקרא להפרת הסגר. הסכמתו בשתיקה לקריאה של רול, גם אחרי שהח"כ עצמו נאלץ אחרי יממה להתנצל בעקבות גינוי מהנשיא, מעידה שלפיד מפלרטט באופן מסוכן עם סרבנות. לשיטתו, ביקש לאפשר לרול להתנצל עצמאית, מותרות שלא אפשר לתומכי סרבנות מימין. במקרה הזה שתיקה – כהודעה לעיתונות.
דרך ארוכה עברה יש עתיד מהסיעה שנצמדה למרכז בכל מחיר ועד ל-2020. אין עוד רשימה אחת בהיסטוריה של ישראל שבתוך שנים ספורות עברה מברית פוליטית עם הבית היהודי ובתוכו האיחוד הלאומי לברית עם הרשימה המשותפת ובתוכה בל"ד. מסטרוק לשחאדה בתוך שתי קדנציות.
שניים לחשו במשך שנים על אוזנו של לפיד, כל אחד מהם באמונה שהוא מנווט את הספינה: שי פירון דחף לשיתוף פעולה עם נתניהו ועם הימין. עפר שלח – להחלפת נתניהו וחבירה לשמאל. בתחילה הוביל פירון. לפיד כתב לא פעם ב"מקור ראשון" והכריז שהוא מחרים את "הארץ". אבל שר החינוך לשעבר כבר לא וכמוהו כמעט כל האגף הדתי-לאומי, מרכז-ימני, שבו השקיע לפיד מאמצים כבירים. שתי חברות כנסת דתיות ערקו במסגרת החוק הנורבגי אל כחול לבן.
הפנייה ימינה ("אין הדתה", "נחוקק נגד שוברים שתיקה") לא השתלמה פוליטית. עכשיו הגיעה העת לניסוי ההפוך. שלח מתווה את הקו ולפיד הוא יקיר "הארץ". בשבוע שבו פורקה כחול לבן פרסם פירון מאמר שבו קרא ל"חברי יאיר לפיד" לחבור לממשלת אחדות. יו"ר יש עתיד סימס לו הודעה קרה כקרח: אל תעז לקרוא לי בפומבי "חבר", נכתב בה.
במשך שנים שגשג לפיד ופרח למרות שנאתה של הברנז'ה והתיעוב משמאל. הוא זיהה נכונה שמדובר בקבוצה רעשנית מאוד אבל חסרת משמעות אלקטורלית. מותר להניח שדעתו עליהם לא השתנתה, אבל דעתם עליו דווקא כן. האיבה המשותפת לנתניהו, האמונה המשותפת שכהונת נאשם בפלילים היא הדבר המסוכן ביותר למדינת ישראל, הפכה את יש עתיד בסקרים למנהיגת גוש המרכז-שמאל. לפיד של פעם היה אומר שאין סיכוי לנצח כך בחירות. לפיד של היום מתכוון בכל זאת לנסות.
