סוד שלטונו ארוך השנים של נתניהו, אחד מסודותיו, ניתן להגדרה בשתי מילים: "פסימיות זהירה". לאזרחים עם חרדה קיומית עמוקה הוא מציע הנהגה שדרוכה תמיד אל מול כל איום, גם אם יתברר בסוף כאיום מופרז: מול הגרעין האיראני, מול הטרור הפלסטיני, מול הנגיף מסין.
משהו קרה בשלושת השבועות האחרונים, דבר מה לא אופייני: בעוד המחלה מתלקחת מחדש והאבטלה עודנה בממדים המוניים, עסק נתניהו במאבקים במנדלבליט, בקבלת החזרי מס, בריבונות. הוא מצא עצמו באופסייד נדיר, אבל ברור מאוד, לדעת הקהל. הם חוששים מענני המגיפה והאבטלה מעל ראשיהם, אלא שהוא, בסדר היום שלו, שידר חזרה לשגרה.
זה היה חוסר זהירות משווע, שהעלה את שיעורי ההתנגדות לנתניהו בטור מעריכי. כבר היו רגעים כאלה למנהיגים: בוקר אחד, באמצע מלחמת לבנון השנייה, התעורר עם ישראל ובמקום שמונים אחוזי תמיכה למנהיגים אולמרט ופרץ התהפך באחת והוריד אותם לשיעור תמיכה חד ספרתי. דבר דומה קרה גם לנתניהו, כאשר מבצע "צוק איתן" נכנס לחודשו השני. כולם שונאים את הממשלה הנוכחית: שונא אותה הימין, שאיבד בגללה את הריבונות והמאבק במערכת המשפט; שונאים אותה תומכי כחול לבן, שרואים מדי יום בטלויזיה איך נבחריהם מתחזקים את שלטון נתניהו; שונא אותה הציבור שהשלים בסקרים עם ממשלה מנופחת כדי להיאבק בקורונה, וקיבל גם קורונה וגם אינספור שרים.
כבר לפני חודש, עם כמה עשרות נדבקים בלבד ליום, הזהיר מנכ"ל משרד הבריאות היוצא משה בר סימן-טוב שהמצב מזכיר את ערב מלחמת יום הכיפורים. בהבדלים המתחייבים, גם נתניהו מזכיר את גולדה: עד אחרון ימיה התחרטה שהקשיבה לגנרלים במקום לאינסטינקטים שלה ולא גייסה מספיק מילואים. נתניהו הזהיר בהקלטות הקבינט כבר לפני חודש ש"הספינות מגיעות בזו אחר זו" אבל במבחן התוצאה – נכנע לשרים ללא תנאי ולא הציב משמר חופים יעיל. שוב מדברים על מחדל וקונספציה.
מלחמת יום כיפור הביאה לדחיית הבחירות. אם, כך, מדוע השבוע, בתפקידו כשר הפנים, הזהיר אריה דרעי בישיבת וועדת הבחירות ש"אסור ללכת אל הקלפיות בפעם הרביעית". ובכן, לא סתם התריע: כפוליטיקאי המקורב ביותר לראש הממשלה, אפשר להניח לאוזני מי ועל רקע מה השמיע את האזהרות האלה.
כי אם כבר בהשוואות היסטוריות עסקינן, כדאי להזכיר ששבועות ספורים אחרי תום המלחמה ניצחה גולדה בבחירות עם למעלה מחמישים מנדטים. לקח זמן עד שההלם הציבורי היתרגם למפלגת מחאה ולמהפך. הפער בין התסיסה הגוברת בציבור לבין היעדר האלטרנטיבה גורם ודאי להרהור אחרון אם להוון את הנכסים הפוליטיים עכשיו, בטרם יתאדו. החורף הקרוב יביא איתו עלייה ודאית במספר החולים וגם – דבר שנוטים לשכוח – דיונים יומיומיים במשפט נתניהו שוודאי לא ישפרו את מצבו. בכל זאת, ואחרי הכל, נראה שאין פניו לבחירות.
גם הותרת ימינה בחוץ גובה ממנו את מלוא המחיר. במשך שנים שינן נתניהו ויישם את הלקח הכואב שלמד מהכהונה הראשונה: לעולם אל תייצר לעצמך אופוזיציה אפקטיבית מימין. בשבוע אחד התברר עד כמה רעה פגיעתה בו: בנט הלם בו ללא רחם באגף הקורונה ("נתניהו הלום קרב" הייתה ההתבטאות העדינה ביותר), סמוטריץ' חבט בו עם מבוכת ועדת הבדיקה הפרלמנטרית. התוצאות ניכרו היטב בסקרים. לימינה, כמובן, עדיין לא מומלץ לקחת משכנתא על המנדטים שעברו אליו מהליכוד. כמו שנבחרת ישראל היא אלופת העולם במשחקי ידידות, בנט הוא אלוף הארץ בסקרים, קצת פחות בקלפיות.
בדרך כלל, כוחה של ממשלה היא דווקא בחולשתה: כשקר בחוץ, השותפים נצמדים בלית ברירה זה לזה כדי להתחמם. זו איננה הדינמיקה בקואליציה הנוכחית. נתניהו בז לגנץ, גנץ ואשכנזי נרתעים מנתניהו. לא די שאינם רוצים בחתונה הזו, נגזר עליהם לסבול גם מאקסים מהגהינום: לפיד ובנט משניאים עליהם את החיים המשותפים.
בית הנייר הישראלי
אזרח ישראלי המצוי בחל"ת מרצון קיבל השבוע שיחת טלפון מפתיעה מראש הממשלה: שר האוצר לשעבר משה כחלון. נתניהו התקשר להיוועץ איתו מה עושים עם הכלכלה. כחלון נחשב שר אוצר נדיב שבמשך חמש שנים רק חילק, ולא העלה אף מס. עכשיו זהו זמן הנדיבות: בחודש אחד מחלקת ממשלת ישראל מאה מיליארד שקל. האם ההתייעצות הייתה עוד דרך לאותת שנתניהו והמחליף של כחלון, ישראל כץ, כבר לא?
לאורך רוב השבוע נתניהו רתח. לשיטתו, במקום לפתוח את הכיס לרווחה, כפי שעושות כל מדינות העולם, האוצר נהג בקמצנות אופיינית. גם הכסף שהובטח לאזרחים זרם לאט מדי ומעט מאוד. כתוצאה מכך, הלחץ האדיר של העצמאים והשכירים לשוב לעבודה גרם לקריסת מערך הזהירות, הוביל לפתיחה לא מבוקרת של המשק, שהובילה להתפרצות המחלה, להגבלות נוספות ולקריסת האמון הציבורי בממשלה.
ראש הממשלה ליהק לתפקיד האשם את ראש אגף התקציבים, שאול מרידור. איבתו למשפחה היא מן המפורסמות: דן מרידור כבר נאלץ לעזוב את משרד האוצר במילניום הקודם על רקע כתף קרה מנתניהו, ומעשה אבות, כידוע, סימן לבנים. ראש הממשלה ביקש להתיז את ראשו. בתגובה הזכיר לו המזכיר ששני הקידומים המשמעותיים של מרידור ג'וניור – למנכ"ל משרד האנרגיה ולתפקידו הנוכחי – אירעו תחת נתניהו.
אחרי מרידור, הופנה הזעם אל כץ. שר האוצר הוא היחיד ממקודמי הליכוד בממשלה הנוכחית שנהנה מכוח עצמאי, לא רק בזכות תמיכתו בקו הנוקשה נגד המשטרה והפרקליטות. שלשום נראה שהרוחות התקררו. אין חשש שכץ יפוטר: זו תהיה מהלומה אחת יותר מדי לליכוד בעיתוי רגיש. השניים יתמקדו כעת בשחזור הסצינה המפורסמת מהסדרה "בית הנייר": להדפיס הררים של כסף, ולפזר אותו מהאוויר על האזרחים.
אופטימיות מדבקת
כשהציבור התעורר, לפני כשבוע, מהאשליה המתוקה שאפשר להתחבק בחתונות ולרקוד בהופעות בלי שהקורונה תתפרץ, החליט משרד הבריאות על מסע פרסום נרחב בציבור. בניסיון לבחור את המסר המדויק ביותר הוא ביקש לבחון כמה סיסמאות בסקר של "דיירקט פולס", מכון הסקרים של שלמה פילבר.
המסקנות היו מאלפות: מסרים בזכות החזרה לשגרה התקבלו באדישות, דאגה לבריאות עצמה זכתה לקשב מוגבל, ובעיקר במגזר הערבי. אבל המסר האפקטיבי מכולם, בפער עצום, היה "השגרה של כולנו בידיים שלך". ובשתי מילים: ערבות הדדית. זה הערך המקודש ביותר, קונצנזוס אחרון, בחברה הישראלית, גם בשגרה וגם בימי מגיפה.
למרבה הצער, יציאתו של הערך לחל"ת עודדה את חזרת הקורונה. קשה לבחון זאת מחקרית, אבל מהדיון הציבורי בשבועות האחרונים עולה חשד שהוירוס המאוס של "כן ביבי לא ביבי" פגע גם במערכת החיסונית של הציבור הישראלי מפני המגיפה. ישראלים רבים התקשו לקבל מסרי ריחוק חברתי ממי שהם לא סובלים; חרדים זעמו על מה שנראה בעיניהם כאכיפת יתר אצלם מול צפצוף מתמשך על הכללים בחופי הים ובבארים של תל-אביב. פוליטיקאים חרדים נלחמו למען בתי הכנסת וחילונים למען ההפגנות, כאילו שהמאבק פה הוא על חופש דת וחופש ההפגנה, ולא על החופש מאשפוז. השנאה יצרה חשדנות והחשדנות הובילה לאדישות, והאדישות לתחלואה. וזה מצער, דווקא על רקע מגיפה שמדלגת בקלילות מבהילה בין מגזרים ואפילו מעל חומות הפרדה.
והנה עובדה נוספת שעלתה מסקר אחר: למרבה האבסורד, רוב הימניים מהמעמד הנמוך (55 אחוז) סבורים שמצבם הכלכלי לא ייפגע ואף ישתפר בשנה הקרובה. דווקא במעמדות האמידים יותר, הנוטים לשמאל, רוב גדול של 58 אחוז חושש מהחמרה משמעותית במצב הכלכלי. נתונים דומים נרשמו גם ביחס לחשש מהדבקה, למרות שהנתונים הסטטיסטיים של משרד הבריאות מעידים למרבה הצער שהמעמד הכלכלי משפיע גם על עקומת התחלואה: נסיעה באוטובוסים ומגורים בדירות צפופות אחראים ליותר משבעים אחוז ממקרי ההדבקה בישראל. העניים מפגינים יותר שמחה אבל פחות בריאות. לזה קוראים אופטימיות מדבקת.
הרכילות הכי טובה במדינה
ועדת המשנה לשירותים חשאיים היא הגוף שנחשף למידע הסודי ביותר, האיכותי ביותר במדינה. אפשר, למשל, לנחש, שאם ישראל אכן אחראית לעלייתו בסערה השמיימה של מפעל הצנטריפוגות בנתנז, חברי הוועדה לא גילו על כך מהתקשורת. "הרכילות הכי טובה במדינה", הגדיר זאת פעם ח"כ מוכר. "הפיקוח הפרלמנטרי היחידי על מערכת הביטחון", מנסח זאת אחרת יובל שטייניץ, שעמד בראש הוועדה.
"יש עתיד" שיגרה אל הוועדה את הגנרל הבכיר שלה, שר הביטחון לשעבר משה יעלון. יו"ר האופוזיציה, יאיר לפיד, העדיף להישאר בחוץ מתוך מחשבה שאת המידע יקבל בצינורות רשמיים אחרים. ראשי אופוזיציה בישראל יודעים בדרך כלל לא מעט, חלקם מתוקף קשרים שיצרו בעברם הבטחוני, חלקם – בפגישות עם ראש הממשלה. היו מנהיגים שבחרו לחלוק מידע רגיש מאוד עם ראשי האופוזיציה, בין אם מתוקף החוק המחייב עדכון בטחוני תקופתי, ובין אם כדי לפתות את האופוזיציה להיכנס פנימה. נתניהו, למשל, עודכן חודשים מראש על הכוונה להשמיד את הכור הגרעיני הסורי, ושקל ברצינות להיכנס לממשלה.
כנראה שזה איננו המקרה ביחסי לפיד ונתניהו. לאחרונה פנה יו"ר יש עתיד אל יו"ר ועדת החוץ והביטחון צבי האוזר, וביקש להיחשף, מתוקף תפקידו, למידע שנמסר בוועדת המשנה לשירותים חשאיים. האוזר, שהיה פעם חברו לסיעה, לא התלבט הרבה לפני שמסר תשובה שלילית. כללי ביטחון המידע מחייבים שרק חברים בפורום ייחשפו לחומר השחור. הוא שלח את לפיד לקבל את המידע בצינור המקובלים, אצל ראש הממשלה. ספק אם לפיד מעוניין להתחנן בפני אויבו המר. "אם האוזר מאמין כה גדול בהפרדת רשויות, מוזר שהצביע השבוע בעד הפקעת סמכויות הכנסת בנושאי הקורונה", אמרו ביש עתיד. הדבר היחיד שלא סודי כאן, כידוע, זו האיבה בין נתניהו ולפיד.
