בניגוד לרושם החירומי שנוצר השבוע, עוד קצת מוקדם להתכונן לבחירות 2020 ב', לפחות כל עוד מסתובב בארץ הקו-ביד 19. סכנת הפיזור תחל לרחף מעל הכנסת בשנה האזרחית הבאה, כאשר, בתקווה, הקורונה תיחלש ושיעורי האבטלה ישובו להיות חד ספרתיים.
ובכל זאת, הסכנה לראש הממשלה החליפי ברורה, גם אם לא מיידית. הסקרים האחרונים חשפו תמונה מדאיגה מאוד עבור גנץ ואשכנזי: אחד מכל שלושה בוחרים שהיה איתם אחרי פירוק כחול לבן נטש ללפיד וליברמן, אובדן של מנדט בשבוע. מצביעים שהבינו את ההיגיון בחבירה לנתניהו מסרבים עכשיו לעכל את השותפות עם הליכוד. היא גדולה עליהם.
הסיבה היא שהשותפות הזו תהיה שוויונית רק במבט לאחור, אחרי שכל צד יאחז בשלטון שנה וחצי. כרגע, זו נראית עדיין ממשלת נתניהו בתוספת ויטמינים. בתדרוכי הקורונה זה נתניהו עם שרי הליכוד כץ ואדלשטיין; בסיפוח, נושא ימני מובהק, נתניהו לבד. הנושא היחיד שהוא לגמרי של גנץ זה השיירה והאאודי.
כדי לא להפוך בעוד כמה שנים לשאלת טריוויה פוליטית מכשילה ("מי האדם היחיד שהצהיר אמונים כראש הממשלה אך מעולם לא נכנס לתפקיד") גנץ חייב לפעול, ומהר. על מנת להגיע ליעד, ראשות הממשלה בעוד 17 חודש, הוא איננו יכול להרשות לעצמו לאבד עוד גובה בסקרים. המלכוד שלו נחשף השבוע במלוא חדותו: כדי לשמור על בוחריו הוא חייב לצאת נגד נתניהו בנושאים כמו הסיפוח ובית המשפט העליון, אבל כדי לשמור על הקואליציה הוא איננו יכול להגזים. זה איזון עדין, שספק אם קיים בכלל.
האבסורד מגיע לשיאו סביב סוגיית הסיפוח. 19 יום לפני המועד הרשמי להחלת הריבונות, איש אינו יודע עדיין מה עמדת כחול לבן בסוגיה. בעד? נגד? חצי בעד? רבע נגד? בפגישות ביניהם ניסה נתניהו לחלץ מחליפו היושב מולו את עקרונותיו, ללא הועיל. צמרת כחול לבן חוששת להגיד מה לא, פוחדת להגיד מה כן.
לפי ההסכם הקואליציוני אין שום חשיבות לעמדתו של גנץ, שכן הליכוד יכול להביא את ההסכם להצבעה גם בלי הסכמתו. אבל הבית הלבן רמז השבוע שהוא מעוניין בברכתה של כחול לבן למהלך. "זה יהיה מועיל", נאמר בלשון דיפלומטית. זה מה שעמד מאחורי האיום המפורש של הליכוד שבלי ריבונות הולכים לבחירות. אשכנזי וגנץ לא משתגעים על החלת החוק הישראלי, אבל עוד פחות מכך מעוניינים בחוק לפיזור הכנסת. ריבונות על גושי התיישבות, פחות משלושים אחוז, תהיה פתרון סביר לאינטרסים המנוגדים.
שני קטרים לרכבת הריבונות
מפת הריבונות מזכירה את הציורים המפורסמים של אשר: כל אחד רואה בה משהו אחר, הפוך. המתנחלים רואים בעיקר גוש אדום, מאיים, שיתהווה יום אחד למדינת טרור פלסטינית. השמאלנים רואים רצועות נרחבות של סיפוח ישראלי וביניהן כמה בועות עלובות שלעולם לא תנבט מהן עצמאות. אלה וגם אלה לא אוהבים את מה שהם רואים.
ראש מועצה ביש"ע פרש השבוע באוזניי את הסיבות למה שנראה במבט מבחוץ כמעט לא שפוי: התנגדות עזה של מתנחלים להחלת הריבונות הישראלית על כל אחד ואחד מהם.
"טסנו לוושינגטון בינואר בתחושת התרוממות היסטורית", סיפר. "גם ריבונות, גם תנאים בלתי אפשריים לפלסטינים, גם פטור מהכרה בעקרון שתי המדינות. חלום. רק בדיעבד הבנו שזה אכן היה חלום. נתניהו הצהיר על ריבונות בראשון, אחר כך בשלישי. רק בנחיתת הביניים, בחזרה מוושינגטון, הבנו שיש בעיה.
"הפיאסקו בינואר לא נבע מקצר בתקשורת או הונאה, אלא מהעובדה שלרכבת הזו היו שני קטרים, שנסעו בכיוונים מנוגדים. ג'ארד קושנר באמת ובתמים רוצה בהסכם. הוא צייר מפה של מדינה עצמאית, רציפה טריטוריאלית. נתניהו רצה את הריבונות. זה ההבדל העקרוני בין מה ששווק לנו לבין המוצר עצמו: נתניהו מכר סיפוח של כל היישובים ואת השאריות לפלסטינים; קושנר רוצה מדינה פלסטינית ואת השאריות להתנחלויות. זו הסיבה שכביש 60 לא מצוי בריבונות ישראלית לכל אורכו – כי אז לא נותרת להם מדינה. וזה בדיוק מה שיוצר את הסכנה שעשרות יישובים יושארו ליבול ולהתייבש בעומק השטח. כשקושנר הבין מהתדרוכים בעברית שהרכבת נוסעת לכיוון ההפוך הוא לחץ על הברקס בפראות. בניגוד להנחה המובלעת במקומותינו, האמריקנים לא מטומטמים.
"פיתחתי אוזן מוזיקלית לנתניהו: בשבועות האחרונים הוא מתחבא מאחורי סמנטיקה. 'טרמאפ קורא לזה מדינה, אני לא', הוא אומר. לנו זה גורם לחשוש שברגע האחרון תוכנס להסכם הסכמה למדינה פלסטינית. אם זה יקרה ברגע האחרון כבר יהיה מאוחר מדי למחות. במו עיניי ראיתי לפני שנה את נתניהו מצעיד בסך שישים ח"כים מהימין להצביע בעד פיזור הכנסת, בלי שיבינו מה הם עושים. זה מה שעלול לקרות גם הפעם. לכן אנחנו מרימים קול כבר מעכשיו. נתניהו יכול לפתור את זה בפגישה אחת עם טראמפ וכמה תיקוני גבולות. אבל אם לא נצעק עכשיו, נבכה אחר-כך. אז אנחנו צועקים".
טראמפ בתחרות מול המציאות
הבעיה העיקרית עם טראמפ, שח לי השבוע עיתונאי אמריקני מוכר, היא לא שלקחנו את הסקרים לגביו יותר מדי ברצינות, אלא פחות מדי. ב-2016 הוא הוביל במרוץ למועמדות הרפובליקנית במשך חודשים אבל כל הפרשנים ראו בכך תופעה חולפת. אחר-כך המספרים חזו קרב צמוד מאוד עם הילרי קלינטון אבל בתקשורת היא תוארה כמנצחת הוודאית. ב-2018, בבחירות האמצע, סקרים הראו שהרפובליקנים יאבדו את השליטה בבית הנבחרים, וכך אכן היה.
וכך גם עכשיו. הדבר הקל הוא לומר שהקרב צמוד, פתוח, שאיש איננו יודע כיצד יסתיים. אבל התמונה בסקרי דעת הקהל ברורה, והיא הולכת ומתבהרת מדי יום: ג'ו ביידן הולך ופותח פער משמעותי על הנשיא המכהן. הוא התרחב אחרי ההתמודדות השערורייתית עם הקורונה, והתרחב עוד השבוע, בעיצומן של המהומות בארה"ב. יהיה מגוחך לפסוק עכשיו שטראמפ מפסיד, אבל מגוחך עוד יותר להתעלם ממצבו הנואש.
טראמפ הוא מועמד בלתי רגיל, אבל עדיין לא התנתק מחוקי המשיכה. כל אחד מ-44 קודמיו היה מתקשה להיבחר שנית כאשר במשמרת שלו הכלכלה האמריקנית נקלעת למשבר של פעם במאה שנה והחוק וסדר האמריקני – למשבר של פעם בחמישים שנה. ההשוואה לנתניהו ויכולתו להתגבר על תנאים קשים מתעלמת מהעובדה שטראמפ איננו מנהיג של המקבילה האמריקנית לליכוד, אלא של השמאל מרכז הישראלי: הוא עומד בראש מחנה לבן יחסית, עשיר יחסית, שחלקו באמריקה הולך ומצטמק. הוא חתר נגד הזרם הדמוגרפי ב-2016 ועכשיו, בסבירות גבוהה, עלול לטבוע תחתיו. גם כאשר המועמד שמולו הוא המבוגר בהיסטוריה של המועמדויות בארצות הברית, בן 78 כמעט, ועם עבר של פליטות פה מביכות וכנראה גם התנהגות לא נאותה לכפופה לו.
בסדרה הדוקומנטרית המרתקת "הילרי", הסבירה המועמדת הדמוקרטית ב-2016 שלא הייתה דרך אמיתית להתמודד עם מכונת הרעש של טראמפ: לגדף אותו בחזרה היה פוגע בנכס המכובדות, והתעקשות על מסרים קונבנציונליים אפשרה לו להשתלט על התקשורת, שהתמכרה להצגה החדשה בעיר.
עכשיו טראמפ עצמו נבלע בשאון ההתרחשויות ההיסטוריות, מהשתוללות המגיפה ועד השתוללות הביזה ברחובות. לנשיא אין דרך להשתלט על סדר היום, רק להגיב לו. אין עצרות, אין ועידות. לא מול ביידן הוא מתחרה, אלא מול המציאות. והיא יריבה קשוחה לאין שיעור.
עולם ישן עד היסוד נחריבה
עווית קלה של בוז נראתה על פני הנחושת של וינסטון צ'רצ'יל בכיכר הפרלמנט בלונדון כאשר מפגיני שמאל קיצוני ריססו על פסלו את הכתובת: "גזען". לולא כיהן כראש ממשלת בריטניה לא היה היום בעולם דבר כזה "שמאל קיצוני", חיי שחורים לא היו נחשבים כלל, ועל כן האבן היה מוצב פסל של אדולף היטלר. אחר כך הפילו מפגינים בבריסטול את פסלו של חבר פרלמנט שהיה גם סוחר עבדים.
ב-1937 כתב צ'רצ'יל כי "ייתכן, שמבלי משים, היהודים מזמינים רדיפות, ייתכן שהם אחראים בצורה חלקית לעוינות שממנה הם סובלים". ועדיין איש לא דרש להחליף את שם הרחוב המוביל לאוניברסיטה העברית בירושלים ונושא את שמו. מערבה משם בבירת ישראל, עיר עם דימוי סובלני פחות מבירת בריטניה, יש גם רחוב יוסף בן מתתיהו, על שם הבוגד המפורסם ביותר בתולדות העיר. לא הרחק משם, במשכן נשיאי ישראל, מוצב פסלו של משה קצב, היחיד משוכני הבניין שישב בכלא בעוון אונס. יורשו בתפקיד, שמעון פרס, סירב לדרישות להסיר את הפסל. "בהיסטוריה יש טוב ויש רע. איננו רוסיה הסובייטית שמשכתבת את העבר".
ואולי כן? ההתנפלות הפראית על סמלי עבר, בין אם הם מוצבים בכיכרות הערים הגדולות, דוברות האנגלית, ובין אם בספריית ה-VOD של רשתות הכבלים האמריקניות כמו הסרט "חלף עם הרוח", איננה מחווה של הזדהות עם מיעוטים אלא אקט בריוני אנכרוניסטי. היא לא תקדם במילימטר את השוויון הבין גזעי, אבל תרים תרומה משמעותית להשתקה, להשטחה ולפחד. בני אדם פועלים במגבלות תקופתם וכך גם עליהם להיבחן, לא על פי ההאשטאג האחרון בטוויטר.
לפני חמש שנים פוצץ דעאש בשידור חי את המקדש בתדמור בסוריה. בעולם לא נותרו עוד מאמינים של האל הכנעני שעבורו נבנה המקדש, אבל כל בן תרבות הזדעזע, כי תרבות נבנית על אדני כבוד לעבר. ההיסטוריה כבר לימדה אותנו שהאחרונים ששרו "עולם ישן עד היסוד נחריבה" היו גם אלה שפסליהם שלהם הופלו בהזדמנות הראשונה.
