בסך הכל, ישראל ניצלה בחודש האחרון: ניצלה מבחירות רביעיות, הרסניות, בעיצומו של ריחוק חברתי. ניצלה מממשלת מיעוט שנשענת על בל"ד ומנגד – על ממשלה צרה על קולותיהם של גנבי דעת. שלשום היא גם ניצלה מהתערבות כירורגית של מערכת המשפט בפוליטיקה. מוטב לכולם שכהונת נתניהו תסתיים מכוח הסכמה פוליטית ולא צו שיפוטי ב-2020 או הרשעה ב-2023.
ההסכמה להאריך את הכהונה התפרסמה אתמול אבל התקבלה באופן עקרוני כבר לפני חודש. זה מצב של מנצחים בלבד עבור שניהם: ראשי הממשלה המיועדים ישמחו להאריך את כהונת ליברמן ולפיד באופוזיציה לשנה וחצי נוספות. לפי הנוסח המקורי, גנץ נועד להיות ראש הממשלה שיכהן את התקופה הקצרה ביותר, 18 חודש, ובראש סיעת השלטון הקטנה ביותר, 15 חברים בלבד. ההסכם מעניק לו עוד תשעה חודשים.
נתניהו מרוויח דבר חשוב לא פחות: תאריך פג התוקף שלו כראש ממשלה נדחה מ-2021 ל-2024, כשיהיה בן 75, כמעט שלושים שנה אחרי שנכנס לראשונה לתפקיד. אם נתניהו מעוניין להגיע לעסקת טיעון, המתווה המעודכן נותן לו עוד חודשים ארוכים בתפקיד ושנים ארוכות במגרש לסחור בהם מול הפרקליטות. אם לא יילך על עיסקה, ייתכן תקדים מפוקפק נוסף: בג"צ עלול לדון לקראת תקופת כהונתו השניה בכשירות של מורשע בפלילים לכהן כראש הממשלה.
האופי האנושי מכתיב ספקנות באשר לסיכויי הישרדותה של הממשלה, אבל כדאי להיות ספקן לגבי הספקנות הזו: הקואליציה הגדולה ביותר זה קרוב לעשרים שנה מתייצבת מול אופוזיציה מפורקת. בעוד הממשלה גייסה אתמול להצבעות הרכב מלא, שבעים ומשהו חברי כנסת, האופוזיציה הצליחה להתפצל אפילו בהצבעות חסרות משמעות. ישראל ביתנו סירבה להצביע בעד הסתייגויות חסרות משמעות של הרשימה המשותפת, ולהיפך. זו נקודה לזכות ההכרעה של גנץ: אם אי אפשר להושיב אותם בחדר אחד באופוזיציה, איך חשב מישהו שיוכלו להקים איתם קואליציה?
נתניהו וגנץ יצטרכו להשביע בשבוע הבא ממשלה תחת ערפל כבד של חוסר ודאות. העתירות לבג"צ נגד החקיקה שאושרה אתמול לפנות בוקר כבר הוכנו מראש, אבל ההכרעה יכולה להינתן רק בעוד חודשים ארוכים. הפצצה המושהית שהוטמנה תחת שולחן הממשלה מתקתקת בסעיף 8 להסכם: "היה ובסמוך להשבעת הממשלה תהיה או תתהווה מניעה נוכחית או עתידית למינוי נתניהו או גנץ לתפקיד ראש הממשלה או ראש הממשלה החלופי… יפעלו הצדדים במשותף להביא את הכנסת לפיזור". המשמעות היא שאם 11 השופטים יקבעו שדין ראש ממשלה חלופי כדין שר, דהיינו שלפי בג"צ הוא איננו יכול לכהן תחת כתב אישום, יחוייב גנץ להגיש ולתמוך בהצעת חוק לפיזור הכנסת. הסיכוי איננו גבוה, אבל בקורונה קוראים לזה "חשש מהתפרצות חורף".
דן יחיד
קדימון לחוויה הצפויה בממשלת נתניהו-גנץ ניתן בימים אלה, לכאורה בחזית אחרת. בעקבות פרסום בערוץ 13 על ראיה-לכאורה שמפלילה את אביחי מנדלבליט בפרשת הרפז אך קבורה בכספות משרד המשפטים, פתח הליכוד בהסתערות. שלמה קרעי שיגר מכתב, והשר דודי אמסלם נשלח לרדיו: "אנחנו יודעים שמנדלבליט שיבש חקירה. למה הוא מפחד מחקירה? ממה הוא חושש? צריך לפתוח עכשיו את התיק".
מנדלבליט הוא המטרה, אבל במוקד פרשת הרפז עמד מישהו אחר: גבי אשכנזי. פתיחת תיק הרפז, או למצער חידוש העיסוק התקשורתי בו, מתעלמת לחלוטין מהעובדה שהקמפיין עשוי לפגוע בשר החוץ המיועד, מי שהיה מגש הכסף שעליו נחתם ההסכם הקואליציוני. הפרשה היא רק משל. הנמשל הוא שמטרת העל היא עדיין סיכול ממוקד למכשולים המשפטיים האימתניים הניצבים בפני נתניהו, וכחול לבן עלולה למצוא את עצמה בתפקיד הנזק האגבי.
הפרשה, אגב, טרם הגיע לידי סיום. פרקליט המדינה הזמני-לשעבר, דן אלדד, חזר השבוע למחלקה הכלכלית, שם ייחסך ממנו העונג המפוקפק הכרוך באמירת שלום מדי בוקר לחותמי העצומות נגדו. עד עתה טרם הסביר את המכתב החריף והמסתורי שכתב, ובו טען כי גילויים הקשורים למנדלבליט הביאו לנסיונות של האחרון לסלקו מתפקידו. פגישה שקבע עם מבקר המדינה בנושא בוטלה ברגע האחרון. אבל זה איננו סוף הסיפור: כאשר ימונה פרקליט מדינה חדש, יונח ביום הראשון על שולחנו מכתב ארוך ומפורט מאלדד, ובו המידע החדש, לכאורה, שהתגלה לו ונוגע ליועמ"ש. אלדד רוצה לוודא שלא יהיה הדן היחידי שיעסוק בפרשה. גם לא הדן האחרון.
כל התאוות המיניסטריאליות
גם את מסיבת העיתונאים של יום שני בערב, שר הביטחון – היוצא, מן הסתם – ראה בטלויזיה. ראש הממשלה נתניהו נמנע מלהזמין את בנט למה שנראה בטלויזיה כטיוטה ראשונה של אלבום ניצחון על הקורונה. לפי פרסומים זרים, השר גם לא צפה בה בשידור חי: לוח הזמנים מעלה השערה שהוא שהה באותו הזמן בקריה בהקשר לתקיפה על מתקן אירני בחאלב, בקומה תת-קרקעית שבה אין קליטה.
האם למסיבת העיתונאים הבאה יגיע בנט כשר הבריאות? הצעתו הפומבית – קבלת התיק בתמורה לכניסה מיידית לממשלה – לא נתקלה בתגובה של ממש מהליכוד. למען האמת, היא גם לא נתקלה בתגובה של ימינה. הרי לכאורה, אם נתניהו רוצה להשחיל את כל התאוות המיניסטריאליות של ימינה לתוך קוף המחט של המשרות הפנויות, כל שהוא צריך לעשות הוא להשיב בחיוב להצעת בנט, ואז ייאלצו שקד, סמוטריץ' ופרץ להסתפק בשאריות וגם הן ברוטציה. האם בטוח שהחברים בימינה משתוקקים לראות את בנט נכנס תחת מיטת ההנשמה?
מו"מ אמיתי בין הליכוד וימינה איננו מתקיים. במקומו, יש גישושים בין הליכוד לבין הפלגים השונים של המפלגה. רפי פרץ, למשל, משתעשע בתקוות על חבירה עצמאית לליכוד, נישא על כנפי ההבטחה מנתניהו לכהן כשר. לא יקרה, כמובן.
הסיבה האמיתית למגעים התקועים היא שבכירי ימינה והליכוד משולים לצמד הולכים במדבר, עם מימיה אחת. אם יהיה לאלה לא יישאר מספיק לאלה, ולהפך. נתניהו רוצה מאוד את ימינה בקואליציה, רמז מטרים מדאיג מבחינתו של גנץ, שהרי אם נתניהו עוזב, מה אכפת לו להיפרע סוף סוף מבנט ושקד? אבל הוא גם לא רוצה לראות את אדלשטיין, סער וארדן עם שפע זמן פנוי למזימות כחברי כנסת. יצחק שמיר הגדיר פעם כל התכנסות של יותר משני חברים במפלגתו כניסיון לקשירת קשר ונתניהו לא פחות חשדן.
בשבועות האחרונים נוצר הרושם שנתניהו מתכוון לעשות כל מאמץ כדי לפתור את בעיית אדלשטיין, שהציג תג מחיר גבוה: או יו"ר הכנסת, או חבר כנסת. האם יש לו גם דרך אחרת? לכאורה, אם ימנה את גדעון סער לשר, אפילו זוטר יחסית, יפרק את המרד. המחיר של סער זול יותר משל אדלשטיין, והתמורה נראית גבוהה יותר: סער הקים מחנה במפלגה וגם היה הפוליטיקאי המשמעותי היחיד שהתמודד מול נתניהו בעשור האחרון. בשבועות האחרונים התנהל ביניהם מגע עקיף סביב הניסיונות לגייס את הצמד האוזר-הנדל לבלוק הימין. השבוע הועבר מגורם שלישי מסר פייסני לסער. עוד מוקדם לדעת אם זה היה ברשות ובסמכות, וההערכה הסבירה היא עדיין שהוא יכהן כח"כ מן המניין, אבל זה כבר פחות ודאי משהיה נראה. שאר ל"ו הצדיקים בליכוד לא ישמחו לשמוע שהתור בכניסה לממשלה הצטופף עוד יותר.
מה מטריד את השופט מזוז?
לו אמיר אוחנה היה מקבל כשר המשפטים בתוך שעה החלטה לטובת משרד עורכי הדין שבו עבד, מבלי לפסול את עצמו; אם היה מכריע בסוגיה הזו נגד עמדתו של יריב שהתעמת איתו בעבר בפומבי, ושעימו יש לו חשבון אישי; ואם אחר כך היה מתכחש לעובדה שהוא מצוי בניגוד עניינים חריף; לו היה עושה את כל אלה, איזה פסק דין היה כותב עליו השופט מני מזוז?
אלא שמי שפעל כך הוא דווקא מזוז עצמו. בפעם השנייה השנה הוא הוציא צו נגד מינוי דן אלדד לפרקליט המדינה. בשני המקרים הוא שירת בכך את המועמדים האחרים, בהם כאלה שעבדו שנים עם מזוז עת שימש כיועמ"ש, חלקם אף קודם על ידו. במקרה האחרון, בשבוע שעבר הוציא צו שכלל לא התבקש לתת, בתוך דקות ובלי נימוקים. לגמרי במקרה, המסוכל הוא מינוי של השר אמיר אוחנה, שאותו הגדיר מזוז באירוע פומבי כ"שר משפטים לעומתי… זהו מצב מציק ומטריד". מזוז לא הסתפק בדיבורים: הוא עטה את גלימתו ופעל נגד מי שהוא תופס כמטרד.
המצב המציק באמת מתקיים כששופט בערכאה העליונה של מדינת ישראל מרשה לעצמו לחוות דעה על נושא המצוי בלב ליבה של המחלוקת הפוליטית ואחר כך מכריע בהם, כאילו ניגוד עניינים זה לחלשים. ומה שמטריד ממש הוא העובדה שמזוז התכחש לדברים שצולמו באירוע פומבי, ובתגובה לדרישה שיפסול את עצמו טען בתגובה – שלא תופיע במילון תחת ההגדרה "אמת צרופה" – שלא התייחס לאוחנה. העובדה שמזוז התעקש להכריע ביחס למקום עבודתו הקודם, לטובת מקורבים ונגד פוליטיקאי שבעניינו התבטא היא שערורייה שבערכאה נמוכה יותר הייתה גוררת לכל הפחות נזיפה מנציב התלונות על שופטים.
אבל צפייה מאוחרת במתקפה של מזוז על אוחנה מעלה עוד מחשבות. כאשר כבודו התבקש להסביר מה הבעיה שלו עם אוחנה הוא הגיב בדוגמא: "זה בעייתי גם אם השר לאיכות הסביבה הוא שר שחושב שאיכות הסביבה הוא עניין של ירוקים תמהוניים".
בלי משים, מזוז חשף את העיוות העיקרי בהשקפת עולמו של הזרם האולטרה-אקטיביסטי שעדיין מככב, למרות הפסיקה אתמול, בפרקליטות ובבג"צ: במסווה של דאגה לשלטון החוק הוא פועל להשתיק את הוויכוח הלגיטימי על מקומו של המשפט בחיינו. טענתו משולה לאמירה שכל מי שמתנגד לממשלת נתניהו שולל את רעיון הממשל הדמוקרטי. אוחנה, אם להשתמש בדוגמא נוספת, איננו דומה לשר ביטחון שתומך בחיזבאללה, אלא לשר שסבור שצריך להשקיע יותר בחיל האוויר ופחות בחיל השריון.
ההתנהלות הזו מעציבה כשהיא באה ממזוז עצמו. החלטתו הראשונה כיועץ המשפטי לממשלה ב-2004 הייתה סגירת תיק החקירה נגד ראש הממשלה שרון תוך השמעת ביקורת חסרת תקדים על הפרקליטות ("מסמנים מטרות"), חריפה לא פחות מזו שמשמיע אוחנה בימים אלה. דיווח מיום ההחלטה מצטט את מזוז רומז שהמצב במשרד המשפטים כה גרוע עד שלא יהיה מנוס ממינוי פרקליט מדינה לעומתי. השופט מזוז של היום כבר היה מוציא נגדו צו מניעה.
