הזירה הפלסטינית: מהאשמות נגד רבין ופרס ללחיצת יד לערפאת

רגע אחרי שכבש נתניהו את ראשות הימין, הטיל עליו השמאל את הפצצה – חתימת הסכמי אוסלו בספטמבר 1993. הח"כ בן ה-43, ששיווק את עצמו כמנהיג הדור הבא, נתפס פתאום כאידיאולוג מיושן מהדור הקודם – מעין יצחק שמיר עם אנגלית משובחת. ח"כ צבי האוזר מכחול לבן, אז יועץ התקשורת של הליכוד, סיפר כי כשניסה לתאם ריאיון ברדיו זכה לתגובה מבטלת: "נא להתקשר בעוד 25 שנה, אתם לא רלוונטיים ל-25 השנים הבאות".

מול רוח התקופה של צ'אנס לשלום ומזרח תיכון חדש, ניצב נתניהו עם האידיאולוגיה מבית. בעוד כולם מפריחים יוני שלום, הוא הפריח אזהרות מלחמה: "אני לא אקיים את ההסכם הזה, אנחנו הבהרנו שחובה שראש הממשלה יישאר דבק בהבטחתו לא לעקור יהודים מהיישובים". עם הזמן הוא החריף את הטון: "אני מאשים את ראש הממשלה בשקר, בהונאת הציבור ובהפקרת ביטחון ישראל".

רבין הגיב בביטול: "הליכוד פוחד פחד מוות משלום, פחדני השלום – הבטיחו לנו גם קטיושות מעזה, כבר שנה לא הייתה אף קטיושה ולא תהיה קטיושה". נתניהו המשיך להזהיר – וכך אמר ב-1995: "הבעיה היא לא אם הם יחזיקו מעמד אלא אם המדינה תחזיק מעמד וזו הדאגה שלי. אחרי טהרן הקטנה שהם כוננו בעזה, הם הולכים לכונן את טהרן הגדולה ביהודה ושומרון".

לאחר רצף פיגועי התאבדות הפסקול הישראלי משתנה, שיח השלום מתחלף בזעקות על המחיר שלו ובקריאות "רבין הביתה! רבין הביתה!". בזירת הפיגוע הרצחני ברחוב דיזנגוף בתל אביב השתלח ברבין ואמר: "לפני יומיים בלבד אמרתי לו: 'אל תסיר את הסגר מעזה, יהיו פה אסונות', וראש הממשלה בחר להעדיף את ערפאת ואת רווחת תושבי עזה על חשבון ביטחונם של תושבי ישראל".

ההסכמים עמדו להישבר והאופוזיציה מילאה את הרחובות, בעוד נתניהו תרם דם לנפגעים ואמר: "הפצועים עדיין מוטלים לפנינו, הם זועקים". רבין הצהיר: "אנחנו נילחם בטרור ונמשיך במשא ומתן" – ונתניהו הגיש הצבעת אי אמון והתעמת בכנסת עם רבין ופרס.  לאף ממשלה ישראלית לא קמה אופוזיציה לוחמנית כזו: "אני דורש הקמת ועדת חקירה ממלכתית שתחקור את כל ההידרדרות הביטחונית מאז חתימת הסכמי אוסלו", הצהיר אז נתניהו.

המצע המדיני של נתניהו בשתי מילים: פסימיות זהירה

מינה צמח, הסוקרת והמומחית לסקרי דעת הקהל, הסבירה כבר אז את העלייה בתמיכה בנתניהו: "כשיש התקדמות בתהליך השלום, יצחק רבין עולה ובנימין נתניהו יורד,  וכשיש, חלילה, פיגוע טרור, אז ההשלכות הן בדיוק הפוכות, יצחק רבין יורד ובנימין נתניהו עולה".

מערכת הבחירות שהתנהלה אחרי רצח רבין הייתה שונה, גם במסרים וגם בטון. נתניהו השמיע מסרים אופטימיים: "אנחנו נעשה את השלום הבא, שלום שיחזיק מעמד, שלום עם ביטחון". הג'ינגל קרא: "נתניהו, עושים שלום בטוח".

מועמד הליכוד לראשות הממשלה כבר לא הבטיח ב-1996 לעצור את הרכבת להסכם, אלא להאט את נסיעתה. ראש הממשלה הסביר אז: "אנחנו נאלצים כמובן להתמודד עם המציאות הזאת ונפעל בתוך המציאות הזאת". המצע שלו מאז ועד היום ביחס למשא ומתן עם הפלסטינים כולל למעשה שתי מילים: "פסימיות זהירה".

בנוגע לשאלת הבחירות –  האם ייפגש עם מנהיג אש"ף ערפאת – היו לנתניהו כמה גרסאות. "אני לא נותן צ'ק פתוח לאדם ולארגון שלא הוכיחו לי את רצינות כוונתם", הבהיר לפני הבחירות. "אני לא איפגש עם האיש הזה אבל נציגי ממשלת הליכוד, או ממשלת ישראל, ידברו עם נציגיו". בפעם אחרת אמר כי ישקול לשאת ולתת עם ערפאת אישית, "אם הדבר ייראה כחיוני".

שלושה חודשים אחרי בחירתו, התייצב ראש הממשלה נתניהו לפגישה – וללחיצת יד, למרות שבלשכת נתניהו השתעשעו ברעיון להסתיר את לחיצת היד מהתקשורת. כשנשאל איך הרגיש, השיב: "אני לא עוסק פה ברגשות, רגשות אני משאיר לביוגרפיות". ב"כתב החשדות" של אלה שטוענים שנתניהו איננו ימני, הראיות המרכזיות הן הפגישות עם יאסר ערפאת,  "האיש עם השערות על הפנים", רב המחבלים בדימוס וזה שלעתיד הביע תקווה להיות "בין השהידים של ירושלים".

המכבש או החיבוק האמריקני היה הדוק מאוד. קלינטון אמר באוקטובר 1996 למנהיגים יהודים: "אני אוכל לעבוד עם נתניהו. הוא איש מרכז, לא ימני, ובן התרבות המערבית". במשך שנתיים נאלץ נתניהו לתמרן, לא בהצלחה יתרה בין האידיאולוגיה שהביאה אותו לבלפור – ובין רטוריקה שהיום אפילו מרצ כבר השליכה לבוידעם, כפי שהשמיע בשיחת הטלפון עם ערפאת בתיווך אחמד טיבי.

טיבי, אז יועץ ערפאת, נזכר כיום: "לא נוצר קשר אישי ביניהם. אני עדיין חושב שהוא לא התכוון, הוא עשה מצג דיפלומטי בפני האמריקנים ולקלינטון היה חשוב מאוד הקשר האישי עם ערפאת והוא נתן לו את זה".

כשנתניהו חתם על הסכם חברון, המתנחלים כעסו. כשהלך לוואי וחתם תחת לחץ אדיר על נסיגה של 13%, הם החליטו לשבור את הכלים והורו להסיר את הכפפות. ראש הממשלה הצעיר בתולדות המדינה שנא כל רגע: הוא התמודד עם שותפים יוניים בקואליציה ולחץ כבד מצד נשיא אמריקני שמושקע במשא ומתן. נועם פדרמן, מראשי תנועת כך, תקף אז במילים חריפות: "הממשלה הזאת לא יכולה להגיד: 'ידינו לא שפכו את הדם הזה', כי הם כן שפכו את הדם הזה. זה לא פרס, זה ביבי יותר גרוע מפרס".

ההסכם שיחתום עליו נתניהו באוקטובר 1998 – הסכם וואי – יביא לנפילת ממשלתו בתוך חודשים ספורים. מאז ועד היום, נתניהו לא ייזום יותר נסיגות. גם כאן הדילמה היסודית נותרה בעינה – האם הסיבה היא רק אידיאולוגיה או גם הלקח הפוליטי הכואב שלמד? הישרדותו תלויה בהיצמדות לימין.

תקופת אובמה: בין נאום בר אילן להקפאה – ולפצצה האירנית

המבחן המכריע הגיע ב-2009. שוב נתניהו ראש ממשלה, שוב נשיא דמוקרטי – הפעם אובמה – שמעוניין לקדם את השלום עם הפלסטינים בכל כוחו, נשיא שאומר: להיות פרו-ישראלי אין פירושו להיות ליכודניק. אובמה אמר אז ליונית לוי: "אנו מצויים באחת התקופות הייחודיות הללו שבהן יש ממשלה שנחשבת למרכז-שמאל כאן, בארצות הברית, במקביל לממשלה שמרנית יותר אצלכם, והדבר הזה כנראה יוצר לפעמים מתחים".

תחת הלחץ הכבד מוושינגטון נישאו באוויר שוב ניחוחות אוסלו. גם המעשים בשטח דיברו כך. נאום בר אילן נולד לאחר פגישה עם אובמה, שהוגדרה על ידי יועץ הסקרים של נתניהו "סוג של תאונה מדינית".

בנאום שנשא ביוני 2009 אמר: "אני פונה אליכם, שכנינו הפלסטינים ולהנהגת הרשות הפלסטינית. בואו נתחיל משא ומתן לשלום מיד, ללא תנאים מוקדמים – להגיע לפתרון  של מדינה פלסטינית מפורזת, לצד המדינה היהודית".

אביו בנציון נתניהו אמר לחדשות חודש לאחר נאום בר אילן כי בנו לא תומך במדינה פלסטינית: "הוא תומך בתנאים כאלה שהם לעולם לא יקבלו. זה מה שאני שמעתי ממנו".

נתניהו, מנגד, כינה באותם ימים את אבו מאזן "הפרטנר שלי לשלום". בנובמבר 2009 הודיע: "הקבינט אישר היום השהיה של התנחלות או של התחלות בנייה חדשות ביהודה ושומרון, לתקופה של עשרה חודשים". בין המבקרים היה נפתלי בנט, אז מנכ"ל מועצת יש"ע, שאמר: "המשמעות היא שאין למדינת ישראל מילה ובעצם אנחנו במדרון חלקלק שלא ייגמר לעולם". היום הוא מסביר: "הוא פעמיים מסר שטחים והוא יעשה את זה עוד".

אחמד טיבי, מנגד, בטוח שנתניהו לא מתכוון לפנות שטחים: "לאיש הזה יש משנה סדורה של איש ימין, אידיאולוגית. בין לבין יש טקטיקה, יש סמנטיקה, יש התחכמויות, יש ביבי אבל תמיד יש נתניהו".

צבי האוזר, שהיה מזכיר הממשלה באותם ימים, חורץ: "נתניהו ביטל כל הבחנה בין אינטרס לאומי לאינטרס אישי. הוא רואה לנכון שהוא האדם הנכון בזמן הנכון, במקום הנכון, הוא בא להושיע את ישראל, ולכן כל פגיעה בו היא פגיעה ברצף ההיסטורי של מדינת ישראל. ולכן הכול כשר, לרבות דברים שהיו בלתי נתפסים במחנה הימין עד לא מזמן".

במבחן התוצאה, עזב ברק אובמה את הבית הלבן מבלי שקו הגבול הישראלי נסוג במילימטר. נתניהו התפשר והתפשר, עד שהשיג בדיוק את מה שרצה. שבע שנים עבדו נתניהו ואובמה זה עם זה, במונחים של יחסים  אלה היו שבע שנים רעות מאוד – עם דיווחים על תיעוב הדדי ושפה בוטה

נתניהו ושחרור מחבלים – מסבנה ועד יאסין וגלעד שליט

הוויכוח הסוער על מדיניות נתניהו מתחדד כאשר החייל, שפשט עם אהוד ברק על הסבנה ושאחיו נהרג באנטבה  כדי לא לשחרר מחבלים, הוא ראש הממשלה ששחרר את מנהיג חמאס אחמד יאסין בקדנציה הראשונה. "אני בשום אופן לא משחרר ולא אשחרר רוצחים", הצהיר ב-1998. "לא אשחרר אנשים עם דם על הידיים ואני נדבק ודבק בדיוק במה שאמרתי".

ברבות הימים הוא  גם זה שיביא לממשלה את העסקה – 1,000 מחבלים תמורת חייל שבוי אחד, גלעד שליט, באוקטובר 2011. האוזר, אז מזכיר הממשלה, הציג לנתניהו את רשימת האסירים המלאה עם מספר הנרצחים של המשוחררים: "אז ראיתי את נתניהו מתאפס על תפיסות עולמו. הוא נותן לי אור ירוק מול דיסקין (יובל, ראש השב"כ) שמנהל את זה, לפוגג את העסקה. ואז, אחרי מספר חודשים, אני מקבל טלפון, והוא אומר לי: סגרנו עסקה, סוגרים עסקה, צריך לכנס קבינט, – והבנתי באותו רגע שלא סיפרו לי".

נתניהו הסביר אז: "בנסיבות המדיניות הנוכחיות, זהו ההסכם הטוב ביותר שנוכל להשיגו. ייתכן מאוד שגלעד היה נעלם. לא רציתי שגורלו יהיה כגורלו של רון ארד".

נתניהו וההתנתקות – בעד או נגד?

15 שנה שוכב גוש קטיף בהריסות ועדיין לא הוכרע הוויכוח – האם נתניהו סייע לקדם את ההתנתקות או נלחם בכל כוחו נגדה? הארכיון מלא וגדוש בראיות סותרות. "מה שעשיתי היה להוציא את המקסימום, את המיטב שאפשר בנסיבות הנוכחיות", הסביר. "ישנם שרים שמתנגדים ליציאה כלשהי מעזה, אני לא נמנה עימהם" – הצביע בעד בכנסת ומנגד איים לפרוש מהממשלה.

לבסוף, ערב ביצוע ההתנתקות, הוא התפטר ואמר: "אני מעריך שאנחנו לא ממגנים את יישובי הנגב המערבי לחינם, אנחנו לא מארגנים מערך נגד טילים באשקלון לחינם". ההתנתקות לא הייתה שעתו הגדולה של נתניהו.

הזירה האירנית – האתגר האמיתי?

עבור נתניהו, אירן היא העיקר וכך בעיניו ייתכן שאפילו הסכסוך בן 150 השנים על הארץ טפל ביחס לטהרן. הפלסטינים הם הבעיה הכרונית שכל ניסיון לרפא בניתוח בזק רק יוביל למות הפציינט, אבל המחלה הסופנית שמאיימת על ישראל היא הרפובליקה האיסלאמית של חמנאי. את תפיסת העולם של אביו, ההיסטוריון המנוח, שהזהיר כי סכנת ההשמדה עדיין אורבת לישראל,  הוא רואה בטהרן. כל האמצעים כשרים, לפיכך, להיות האיש שיעצור את זה.

אפשר לומר שזו המציאות שהתוותה עבורו את הדרך, טירוף הטרור, זוועות דאע"ש, גלי הפליטים שהבהילו את אירופה, ובחירתה של אמריקה. מעריציו יאמרו מנגד: "זה בדיוק הפוך – הוא המדינאי שחזה את כל אלה כבר מזמן וחיכה בסבלנות דור שלם, עד שיבינו אותו".

השתתפו בהכנת סדרת הכתבות: נועה הוכרמן, ערן ועקנין ואביגיל צרניק.