גורלו של יאיר לפיד נחרץ במשפט אחד שאמר לפני כמעט שבע שנים. בבוקר שישי חורפי, פברואר 2013, הוא נהג לבדו לפגישה הראשונה כיושב-ראש יש עתיד עם ראש הממשלה. עם 19 מנדטים בכיסו ואמונה שזו רק ההתחלה ("אני מניח שכן", השיב לשאלת "עובדה" אם יהיה ראש הממשלה הבא) הוא הודיע לנתניהו החבוט: בקואליציה הבאה שלך זה או אנחנו או החרדים.
לו דרש רק חוק גיוס ולימודי ליבה, התוצאה – חרדים באופוזיציה – הייתה כנראה דומה. אבל על הפיכתם למצורעים, יהדות התורה וש"ס לא סלחו לו עד היום. ליצמן לא לוחץ את ידו, ובמפלגות החרדיות, כידוע, כולם נצמדים לליצמן. ארבע שנים באופוזיציה פלוס הנכונות של החרדים לפזר את הכנסת, רק לא לנהל מו"מ עם גנץ ולפיד – אלה דמי רצינות מספיקים לביסוס החרם על לפיד. אם אין ממשלה בלי חרדים ואין חרדים יחד עם לפיד, המסקנה המתמטית המתחייבת היא שכנראה אין ממשלה עם לפיד. "יש עתיד" הפכה רדיואקטיבית.
החיבור עם כחול-לבן שהסתיים בהישג מרשים של 35 מנדטים מחביא תחתיו את השאלה הקיומית של יש עתיד: האם יש דרך לתקן את שגיאת 2013? ואולי זו בכלל עוינות היסטורית של החרדים ומשפחת לפיד, עוינות שרק חיפשה תירוץ?
הדיון האמיתי, העמוק יותר, הוא השאלה מי יהיה לשון המאזניים בפוליטיקה הישראלית, מי ימליך את המלכים במחיר גבוה של תפקידים ותקציבים. החרדים שימשו בתפקיד שנים, להנאת מצביעיהם. הקמת "יש עתיד" כמפלגת מרכז, עם רב מצד אחד והבן של טומי מצד שני, נועדה להעניק את התפקיד הזה ליאיר לפיד. זה הצליח מעל המשוער: על נתניהו נכפתה ברית לפיד-בנט, והמפלגה הצעירה קיבלה חמישה שרים ואת החרדים באופוזיציה. זה היה ניצחון מזהיר, אבל לפיד לא נזהר. אסטרטגית, באותו רגע הוא חדל להיות לשון מאזניים. נתניהו נפטר ממנו בהזדמנות הראשונה, ואז התפנה לתייג את לפיד כשמאל. כמה אירוני שבבחירות האחרונות הדרך העיקרית של הליכוד לצבוע את גנץ כ"שמאל חלש" הייתה להדביק לו את לפיד.
העניין הוא שבמאבק עד חורמה בלפיד, איבדו גם החרדים את מעמדם ההיסטורי כלשון מאזניים. אם הם אינם נוגעים ביש עתיד עם מקל, הרי שאין להם שום אלטרנטיבה פרט לליכוד. זו הסיבה שהם נאנסו לבצע ויתורים מרחיקי לכת בחוק הגיוס ולהסתפק בתיקים כמו בריאות ופנים בעוד שאר השותפים דורשים – ומקבלים – תיקים כמו הביטחון והמשפטים. גפני, דרעי וליצמן רחוקים מלהיות אנשי ימין מדיני. גם חיבתם הקטנה מאוד למתנחלים היא מן המפורסמות. אבל בגלל איבתם ללפיד הם בכיס של הליכוד.
במהלכיו האחרונים, מנסה אביגדור ליברמן להפוך ללשון המאזניים. הוא עולב במכינות הקדם צבאיות, דורס את החרדים וסוחר בפומבי בראשות הממשלה בין גנץ ולפיד. על זה בדיוק נאמר: שניים רבים והשלישי לוקח. הורטיגו שלפיד נקלע אליו מאז הבחירות לרבות כמה שטויות מפוארות מעיד שהוא כנראה מבין שמשהו מאוד יסודי לא עובד.
שנאות חדשות משכיחות את הישנות. החרדים שותקים כדי לא להגדיל את ליברמן, אבל סכנת האופוזיציה הברורה והמיידית שהוא מביא מבעיתה את לילותיהם של האדמו"רים. האינטרס האסטרטגי של ליצמן ולפיד הוא לפיכך שלום קר. לחרדים זה ייתן עוד אופציות, ללפיד – אופק שלטוני. זה יהיה מדהים אם לפיד יבקש להתקבל לפגישה בבית המדרש של גור. אבל זה יהיה לא פחות מדהים אם שני פוליטיקאים תאבי שלטון יוותרו על האופציה הזו. לפחות לאחד מהם היא עוברת בימים אלה בראש.
השמאל החדש
קצת פרופורציות: רוב מתפקדי העבודה לא טרחו להצביע השבוע, ורוב אלה שטרחו להצביע לא בחרו בפרץ. תרדמה – או יותר נכון: תרדמת – אחזה במוסדות המפלגה. פעם נהגו תמיד להגיד בעבודה בתום התמודדויות ש"המפלגה ניצחה". ובכן, המפלגה הפסידה. אבי גבאי אולי לא היה הפתרון למצבה הקשה של התנועה, אבל לבטח הוא לא היה הבעיה. כשבירך שלשום את פרץ "שיוביל את המפלגה להישגים הראויים לה", לא היה ברור אם זה איחול או קללה.
גוש המרכז-שמאל הציוני כולל 43-45 מנדטים. בבחירות האחרונות הוא בקושי הספיק לאכלס שלוש מפלגות, ועכשיו נולדה עוד אחת. העיירה הזו קטנה מדי בשביל כולם. המרכז-שמאל מונה עכשיו ארבע רשימות שראשיהן נבחרו זה לא מכבר (כן, גם גנץ די טרי). כל אחד מהם טוען שביכולתו להביא קולות מהימין, אבל הדינמיקה מלמדת שמאבקים תוך גושיים מושכים את כולם שמאלה. זה בדיוק מה שקרה למאגר קולות דומה בהיקפו, הציונות הדתית: בנט הבטיח להביא את קולות הליכודניקים ופייגלין את קולות הסטלנים, אבל בסוף כולם שרטו זה את זה עד דם כדי לקבל את פרוסת העוגה המצומקת שלהם – ושניים מהם מתו ברעב. ללא איחודים, אין סיבה לחשוב שגורלו של המרכז-שמאל יהיה שונה.
בחירת פרץ היא בשורה נפלאה לבני גנץ. היא מחסלת דה-פאקטו את תכניתו של אהוד ברק לעמוד בראש מערך שיאתגר את כחול-לבן. במקום להתייצב בראש רשימה דו ספרתית מול גנץ, ראש הממשלה לשעבר יצטרך לקושש קולות: האם להתאחד עם מרצ של ניצן הורוביץ מעל ראשה של העבודה, או שזה יזרוק אותו הרחק שמאלה? או לרוץ לבד, תוך סכנה להפוך לגרסת ספטמבר של הימין החדש: מיזם פוליטי שהתחיל בחלומות גדולים ונגמר תחת אחוז החסימה?
בבחירות 2009, כשנתניהו התמודד מול קדימה של ציפי לבני, יועצו הפוליטי דאז רון דרמר אמר לו באחד הערבים: "אם היה לנו שכל, כולנו היינו צריכים לעבור עכשיו למטה העבודה ולעזור לברק מול ציפי". ב-2019 נתניהו עושה מאמצים כנים לסייע לברק. הסרטון שלו השבוע ("תחזור לצייץ בטויטר") נועד להגשים כמה מטרות: לסמן את ברק כדמות דומיננטית ולהחליש את גנץ; להדליק את האלקטורט הימני החמוץ והרדום; להחליף את הדיונים על מדינת הלכה וחסינות בויכוח המדיני הישן והטוב. ההמשך הטבעי הוא ישיבה יחד בממשלה, שהרי איש לא רוצה עוד בחירות. מה הפלא שברק נזעק להכחיש זאת בזעם: ידוע לו היטב שהוא החשוד המיידי.
הזכות והחובה
ב"משחקי הכס" נאמר שכל מה שנאמר לפני ה"אבל" איננו חשוב. עוד מעט יגיע ה"אבל", ובכל זאת גם החלק שלפניו ראוי שייאמר.
בניגוד לטענות משמיציה, החברה הישראלית גזענית הרבה פחות מחברות אחרות. היחסים המתוחים בין יהודים וערבים קשורים לסכסוך לאומי בן 150 שנה, לא למוצא או לצבע עור. הסכסוך העדתי בין אשכנזים ומזרחים גוסס כבר שנים למרות ניסיונות החייאה עונתיים בזמן בחירות. על אף ניסיונות ההשוואה המגושמים, איפה אנחנו ואיפה אפליית השחורים בארצות-הברית או מלחמת המעמדות הבריטית.
היחס לעדה האתיופית מגלה את מקום חרפתנו. קולין פאוול היה ראש המטות המשולבים כשמבצע שלמה הביא ארצה 14,000 מיהודי אתיופיה ברכבת אווירית. "ישראל היא המדינה היחידה בהיסטוריה שהביאה אנשים מאפריקה לא כדי להפוך אותם לעבדים אלא לבני חורין", אמר בהשתאות. לבושתנו, הם אמנם לא הפכו עבדים אבל נותרו בתחתית החברה הישראלית. אנחנו מתגאים בנווט האתיופי הראשון ומדחיקים את המנקים והשומרים בקניונים, משתאים מול התמונה של חבר-כנסת מנשק את רגלי אימו בלבוש מסורתי ושוכחים את שיעורי הנשירה מהלימודים, מנגנים את "קפה שחור חזק" במסיבות ומתעלמים מצעירי העדה שלא הצליחו לעבור את הסלקטור בכניסה.
כאשר שוטר רואה צעיר יליד ישראל ומתייחס אליו כאיום בגלל צבע עורו, זה מחריד. ירי של שוטרים באזרחים הוא מהמותרות המפוקפקים שכדאי להשאיר באמריקה, לא לייבא לישראל. בנוסף, חופש התנועה באיילון הוא דבר חשוב, אך בחיי מדינה יש לעיתים – לא תמיד – ערכים חשובים יותר מנסיעה נטולת פקקים. זכותה האזרחית של קבוצה שנגרם לה עוול מקומם לנסות ולחסום כבישים, ממש כשם שחובתה של המשטרה לפעול להשארת הנתיבים פתוחים. יחסום החוסם ויפנה השוטר, ככה זה עובד.
כשתומכי גוש קטיף חסמו את איילון ב-2005 נגד גירוש 10,000 איש מביתם, ירון לונדון קרא לפעול נגדם באלימות: "כיוון שנואשתי מהרשויות המפקירות את הדמוקרטיה, אני מודיע בזאת כי אם יחסמו את דרכי בכביש, אשתמש בכל האמצעים הסבירים כדי להסיט את המכשול, ואם לשם כך אצטרך להתקוטט עם חוליגן כתום, אעשה כל שבכוחותיי הדלים כדי למחוץ את אפו לפני שהוא ימחץ את אפי". מאמר מערכת באתר וואלה המליץ "לרדת לאיילון בקבוצות גדולות עם שרשראות כבדות, נבוטים למיטיבי הינף, או סתם אגרופים עם נצרה משוחררת, ולחכות לראות מי הדביל שיתעקש לחסום כבישים". הממשלה איננה מעודדת אלימות כלפי המפגינים: בשבוע אחד התנקזו לפתחה מחאות של שני ציבורים המשתייכים במובהק לימין: תושבי אילת שהתקוממו על סגירת שדה דב ויוצאי אתיופיה שזעמו על הרג המפגין. במבוכתה, שתקה.
והנה מגיע ה"אבל": הקו האדום נחצה בשני מקרים: ניכור מהמדינה ואלימות. בדרך כלל, הם הולכים יד ביד: גם במעשי פשע בגבעות כלפי פלסטינים, גם בהתפרעויות של ערבים במשולש עם פרוץ האינתיפאדה וגם השבוע בעזריאלי. תמונות הצעירים מצליבים את ידיהם המאוגרפות כמו במהומות השחורים בארצות-הברית בעודם שורפים ניידות משטרה, מכים נהגים, מונעים מיולדות לעבור ומיידים אבנים באנשי כוחות הביטחון מעידות לא רק על אובדן עשתונות אלא על מרד במדינה. מי שמגיע רעול פנים להפגנה כדי לפצוע ואולי גם להרוג מוציא את עצמו מהכלל. השוטר יכול לטעון שלא התכוון להרוג בסלמון טקה ז"ל, אך מה יטענו אלה שהשליכו סלעים ובקבוקי תבערה על שוטרים? במה עדיפה האלימות שלהם על אלימות המשטרה?
יוצאי אתיופיה אינם אפריקנים-ישראלים וכל השוואה בינם לבין השחורים בארצות הברית היא מגונה. ארצות-הברית הביאה את האפריקנים לגבולותיה כדי שישמשו עבדים, ישראל העלתה אותם כדי להפוך אותם לאזרחים שווים. בדרכה המגושמת וכנראה גם הכושלת, המדינה השקיעה בהם תקציבי עתק. אסור שהם יהיו אזרחים סוג ב', וכדאי גם לזכור שישראל איננה האויב.
