בחודש האחרון ניהל נתניהו 3 משאים ומתנים להקמת ממשלה: הראשון מול העבודה, השני מול כחול-לבן, השלישי לביטול הבחירות מול התקשורת. הוא הפגין שם ויתורים מפליגים: כל תיקי אכיפת החוק, מחצית הממשלה, גניזת פסקת ההתגברות, ויתור על תיקון חוק החסינות, ישיבה בממשלה עם הגוש היריב אחרי שכילה שתי מערכות בחירות בקביעה שזה אנחנו או הם.
רובד אחד של היוזמה המדהימה לביטול הבחירות הוא ההנחה שהיוזמה תיכשל, אבל תשפר את מעמדו של הליכוד: הציבור רוצה אחדות ולא רצה בבחירות. המהלך אמור להפיל את אשמת הבחירות על גנץ, ולשדר שנתניהו חותר לקמפיין קוטבי פחות.
הנדסה פשוטה לאחור תגלה שאם ראש הממשלה מוכן לוותר על הנכסים האלה, אזי להערכתו הם ממילא לא יהיו בידיו בסתיו. גם אם ישיג 61 מנדטים, אפילו 62, איך בדיוק יוכל לשמור על חסינותו? האם הוא משוכנע שסער, שיר, שקד ובנט יתמכו בו? די בטוח שהוא בטוח שלא.
בשנה הבאה צפוי, לפיכך, להתנהל משפט נגד נתניהו. לפני כמה שבועות הוא צוטט (ולא הכחיש) כמי שמסביר את הצורך בחוק החסינות בחוסר היכולת לנהל מדינה תחת כתב אישום. באיזו אבחת חרב הוא מתכנן להתיר את הקשר המשפטי הזה? ועוד שאלה: אם הביע נכונות לויתורים פוליטיים ואידיאולוגיים כה מפליגים בשביל פוליסת ביטוח מנפילת שלטונו, האם זהו רמז לקניית הסיכונים האולטימטיבית עבורו, הלא היא עסקת טיעון שבמסגרתה הוא יוותר על הסיכוי לכבוש שוב את בלפור, והיועמ"ש יוותר על הסיכוי לשלוח אותו למעשיהו?
??? ???
נתניהו איננו היחיד שמשדר מצוקה. בחירות 2019 ב' הן סיפורה של חולשה כרונית. כל המפלגות מגיעות פצועות, תשושות וחלשות יותר מאשר בסיבוב הקודם. הליכוד נכשל בהרכבת ממשלה, הימין שמימין לו מפוצל ומסוכסך ומצוי בשפל היסטורי של מנדטים, החרדים תחת מתקפה הסברתית שלא חוו שנים, זרם החשמל ששלחה כחול-לבן במרכז-שמאל פסק, העבודה שקועה בחובות, מרצ תחת אחוז החסימה. היצע המוצרים הפגומים הזה מלמד מדוע הייתה פתאום עדנה לליברמן וברק, שני מותגים משנות התשעים שעד לאחרונה נראו בדרך למחסן הגרוטאות. ברק סבל שנים מאחוזי תמיכה של גבינה רזה, אבל בהשוואה לבלבול והשיתוק של שאר האופוזיציה אולי תהיה לו עדנה. ברק, שאם ייבחר יהפוך בן לילה לזקן חברי הכנסת, יעשה זאת על גב חשבון טויטר בועט ואנרגיות שאין לרוב הצעירים ממנו.
כדי להבין את עומק המשבר בשתי המפלגות הגדולות, כדאי לחזור שוב אל היום שבו פוזרה הכנסת. לפני שבועיים נכתב כאן בקווים כלליים על ההצעה מהליכוד לכחול-לבן. אלה הפרטים המלאים, שיכולים ללמד אותנו גם על העתיד: בתחילה הגיע משה כחלון אל גבי אשכנזי, עם יוזמה כללית להקמת ממשלת אחדות שוויונית (הפוליטיקאים אוהבים לומר "פריטטית" עוד מימי שמיר-פרס"). אחריו הגיע זאב אלקין. השר לענייני ירושלים צלצל לישראל בכר, שהיה היועץ האסטרטגי שלו והוא היום הדמות המשפיעה ביותר על בני גנץ. אלקין הציע, אם להשתמש במשל של גנץ עצמו, דף ריק עם חתימת הליכוד בתחתיתו. היה ברור שתיקי הביטחון והחוץ יהיו בידי כחול לבן; המילה רוטציה לא נאמרה אבל השעה כבר הייתה מאוחרת והרושם בסביבת גנץ היה שאם יתעקשו, יש על מה לדבר.
בכר דיבר על ליבו של גנץ להוון את נכסיו עכשיו. שום דבר טוב יותר לא יחכה לו בבחירות שיבואו. גנץ שקל, אבל חשש שלא יוכל להעביר זאת בסיעה. המכשול העיקרי היה לפיד: הוא עודכן, אך לא היה מוכן לשמוע בשום פנים ואופן על ישיבה בממשלה תחת נתניהו. שבוע לאחר מכן נערך דיון נוקב ברביעייה על משמעות הסירוב. בפורום סברו שלפיד הוא הדובי לא-לא: זה שפוסל את הערבים, החרדים, הבית היהודי ונתניהו. הדיון שהתפתח מאז, לכאורה על המסרים בענייני דת ומדינה או על רוטציה, הוא רק מסווה לדיון האמיתי על עתיד כחול לבן שהחל באותו יום.
ברק וליברמן מזהים את הסדקים הפנימיים בכחול לבן, והם ינסו להתנפל, איש איש מכל צד, על מאגר המנדטים האדיר שממתין שם, מאוכזב ומיואש לפי כמה סקרים. ליברמן ינסה לשדוד את מאגר מצביעי יש עתיד, שרוצים ממשלה בלי חרדים. ברק יפעל לרוקן את מאגר מצביעי חוסן לישראל, שרוצים ממשלה בלי ליכוד. השילוב של שניהם, בתוספת היו"ר החדש שייבחר בשבוע הבא לעבודה, עשוי להביא את כחול לבן אל מתחת לשלושים מנדטים, המספר הנמוך בתולדותיה הקצרות, ארבעה חודשים ויומיים. עידן רול, גדי יברקן וחבריהם לעשירייה הרביעית עלולים לקבל בקרוב תעודת ח"כ לשעבר. היא יכולה לפתוח שוב בקמפיין קניבלי בתוך המחנה כדי להכריע את ברק. זה יביא הרבה מנדטים אבל שלטון זה לא יביא. והיא יכולה לבחור בדרך הארוכה קצרה, לפנות ימינה ולנסות לשאוב קולות מהמחנה השני. זה יביא פחות מנדטים אבל יותר שלטון.
הטביעה הכללית
ההסבר העיקרי לשקיעתה של מפלגת העבודה היא סירובה להתחדש. אבל ספק אם יש בישראל עוד מפלגה שמתחדשת בקצב כזה. בעשור האחרון עמדו בראשה רמטכ"ל, מגישת טלויזיה, בעל משרד עורכי דין גדול, מנכ"ל חברה בורסאית. שניים משלושת המתמודדים על הנהגתה הם צעירים בגיל שלושים פלוס, אחד מהם המתמודד הראשון בהיסטוריה מהקהילה הלהט"בית. בליכוד באותו זמן: בנימין נתניהו.
זו איננה חתירה להתרעננות אלא תנועות היסטריות של טובע במים, שמושיט יד לכל זרד עץ. האמת העגומה היא שבין מרצ לכחול-לבן אין סיבה לנוכחותה של עוד סיעה בינונית. עילות הקיום היחידות הן מפלגת שלטון או תנועה סוציאל-דמוקרטית מובחנת, עם מסר כלכלי ומדיני ברור, כזו שלא תאחז בהגה השלטון אלא תחתור לסמן את הכיוון מהמושב שליד הנהג.
עמיר פרץ מציע את הדרך הראשונה: כותיק חברי הכנסת, שר ביטחון לשעבר, הוא קורא לחיבורים שיובילו את העבודה, איכשהו, להובלת הגוש. למרבה התדהמה, זה יכול לקרות בחיבור עם תנועה חדשה של אהוד ברק. נהרות של משטמה ורפש זרמו בין שניהם. "היועץ המצייץ שהוריד את המפלגה ל-13", כינה את ברק אך לפני שנה. אבל ההיגיון ברור: רשימה של ראש ממשלה, סגן רמטכ"ל ושר ביטחון היא מענה הולם לרשימה של שלושה רמטכ"לים. רק בעיה קטנה נותרה: מי בראש.
שמולי ושפיר יובילו לדרך השנייה של מיצוב מחדש: איש מהם אינו אוחז באשליה שינהיג את המדינה בעתיד הנראה לעין. התיעוב ביניהם, שהולך אחורה עוד לימי המחאה החברתית, מונע חבירה ביניהם וניצחון כמעט מובטח על פרץ, שמתקשה לגייס את חמישים האחוזים. ובעצם, לאן שלושת אלה רצים בכזו תשוקה? הרי הבחירות המקדימות בעבודה הן רק מקדימות להדחה הבלתי נמנעת.
בזכות הטלת הספק
בכלא נווה תרצה התעוררה העצירה מרים פיירברג לבוקר הראשון מאחורי הסורגים, ובאולפני תכניות הבוקר נשפכה על ראשה השמחה לאיד. "מה שמעניין אותי", אמרה כתבת משטרה אחת, "זה אם כשהיא תגיע היום לבית המשפט, האם היא תהיה עם התסרוקת הנפוחה או לא, כי בנווה תרצה לא יהיו מספרות לסדר לה את זה". אחר-כך הוסיפה לביקורת האופנה גזר דין קטלני: "הסיפורים על מה שקורה בעיר ידועים כבר הרבה שנים. אלא מה, היא הייתה מקושרת מאוד לרונאל פישר אז, וכמו שאנחנו יודעים היא הייתה מקורבת מאוד מאוד לפליקס אבוטבול, העבריין שנרצח והוא הגן עליה בכך שהוא לא נתן לאנשים לפתוח את הפה. אז עכשיו הדברים יוצאים החוצה".
זה היה חודש ספטמבר 2016. שבוע שלם שהתה ראש עיריית נתניה במעצר, בחודשיים שיבואו ייאסר עליה להיכנס לבניין העירייה. המידע מהמשטרה, חלקו הקטן בהודעות רשמיות ורובו – כנהוג במקומותינו – בהדלפות סלקטיביות לעיתונאים מקורבים, צייר את פיירברג כראש ארגון פשע, שרתמה את העירייה לצורך קבלת שוחד בסכומי עתק. באחד הימים פורסם אפילו ש"החוקרים הגישו בקשה לחיקורי דין באירופה כדי לאתר נכסי נדל"ן שפיירברג מחזיקה בחול, בעקבות מידע שלפיו חלק מהשוחד שקיבלה הועבר אל מעבר לים". לראש עיריית נתניה אין נכסים מעבר לים, בקושי מחוץ לנתניה.
במרץ 2017 פורסמו המלצות המשטרה. הן תיארו "מעטפת שוחדית נרחבת", עסקאות שוחד "שיטתיות, בשורת מקרים", והשורה התחתונה: שיטת פיירברג "טמנה בחובה הטבה בשווי עשרות מיליוני שקלים".
שנתיים ורבע חנה התיק בפרקליטות המדינה עד שנסגר השבוע מחוסר ראיות, לא רק בלי כתב אישום אלא אפילו בלי שימוע. מ"המעטפת השוחדית" לא נשאר אפילו בול. במהלך השנתיים האלה נערכו הבחירות המקומיות. שבוע לפניהן, הודיעה הפרקליטות על סגירת התיק נגד כמה ראשי ערים. אבל ביחס לפיירברג היא שתקה. ברקע עמד לחץ כבד מהמשטרה לא לסגור את התיק, לחץ שעמד ביחס הפוך לעוצמת הראיות. השתיקה הזו רעמה היטב בנתניה: המצביעים המקומיים הבינו שמעל ראש העירייה האגדית מתנופפת עדיין חרב האישום. מתמיכה של 72 אחוז בבחירות הקודמות היא צללה ל-48 אחוז, לא רחוק מאוד מהפסד.
השבוע, במעמד סגירת התיק, כתב פרקליט המדינה שי ניצן שפיירברג "לא התנהלה כמצופה מאיש ציבור במעמדה". אפשר לענות לו בשלוש מילים: מי שואל אותך? אדוני אחראי על אכיפת שלטון החוק או על חלוקת ציונים לאישי ציבור? מוטב היה שבמקום כתיבת משובים בנושאי מוסר, יתפנה ניצן לבדוק היטב את ההתנהלות תחתיו. פיירברג היא ראש העיר השביעי בשנים האחרונות שנגדה נפתחה חקירה בקול רעש וצלצולים והסתיימה ללא כלום. חלקם, כמו ישראל זינגר, שילמו בכיסאם על החקירות. יש פער בלתי נסבל בין הדרך שבה נפתחה החקירה, על כל ההדלפות המנופחות, ובין האופן שבו נסגרה, בתום גסיסה מכוערת וארוכה. מי יחזיר את 27 החודשים האלה?
ובאשר לכותרות מתחילת הפרשה: השבוע, בדיר קדיס, למדנו שיעור מאלף בדבר חשיבותה של הטלת הספק וההימנעות מחריצת דין מוקדם על חשודים. טוב יהיה אם השיעור יופנם גם באשר לחקירות שמתנהלות מצידו הנכון של הקו הירוק.
