בדרך המפותלת, הארוכה, אל הבחירות, יש שני שדות מוקשים שאליהם לימין אסור להתקרב: האשמות בשחיתות וכפייה דתית. פחות משבוע מאז הותנעה מחדש מערכת הבחירות, וכבר יצאו ראשי הימין לטיול נינוח בשדות המוקשים האלה. הבחירות נפתחו אחרי שבועות של דיון ציבורי על חקיקה שנועדה להעניק נתניהו חסינות, ואז עברה לחוק הגיוס ולדיוני מדינת הלכה כן-או-לא.
הדיונים על מדינת הלכה נולדו בגלל אינטרס של כל מפלגות הימין חוץ מהליכוד עצמו. עבור ליברמן התכתשות עם החרדים היא דרך להמציא את עצמו מחדש. לבצלאל סמוטריץ' – דרך להימנע מהידרדרות במורד הרשימה המאוחדת עם בנט ושקד. הוא נאם השבוע במרכז הרב ובכותל כמנהיג הציונות הדתית, ואם המחיר מבחינתו להרחיק את ראשי הימין החדש היא קצת רטוריקה חרד"לית על חזרה לימי דוד ושלמה, זה מחיר שראוי לשלמו. גם כך, לאורך כל המו"מ הקואליציוני, איחוד מפלגות הימין התיישר עם כל הדרישות החרדיות.
מאה וחמישה ימים הם זמן רב, אבל זו פתיחה ברגל שמאל. האזורים שמהם יוצאים נצחונות לימין הם בזירה הבטחונית, המדינית, הבינלאומית. בחסות החידלון והקיפאון שגזרו הבחירות הכפולות זינק הגירעון לחמישים מיליארד שקל. נשיא ארצות-הברית קיטר השבוע בפומבי על הטירוף הישראלי שבהליכה לבחירות. תסכולו מילא את המסך. כמה מוטיבציה תהיה לו לסייע שוב לליכוד? נתניהו היה מודע לכל זה היטב: בבוקר פיזור הכנסת נשלח שליח להנהגת כחול-לבן עם הצעה שכללה את השמיים, הארץ וכל צבאם. גנץ היה מוכן לשקול, לפיד פסל על הסף.
נתניהו חייב להחליף נושא בדחיפות, גם בלי לבנות על האדונים סינוואר וסולימאני. המריבות המתוקשרות שלו עם ליברמן רק מסייעות לאחרון. הוא הבטיח לנהל קמפיין של עשרה מיליון שקל ברוסית, אבל ספק אם בסיס בוחריו הקשיח של ליברמן מושפע מבאנרים ברשת. יש מי שמציע לו לפרק בכוח את ליברמן ממאחזי הכוח שלו. התכנית יעילה ואכזרית: להשתלט על תקציב משרד הקליטה למקבצי הדיור, שבהם מתגוררים רבבות עולים ותיקים; להורות לראשי הערים של הליכוד לפטר את כל מחזיקי תיקי הקליטה מישראל ביתנו ולהחליפם באנשי המפלגה; למנות את אלקין לשר הקליטה ואת אמסלם וביטן כפרוייקטורים לנושא. בינתיים לא ניכר צעד בכיוון. נתניהו לא נגע אפילו בשרון שלום, ראש המטה שהותיר אחריו ליברמן במשרד הביטחון. הוא מקפיד לא לשרוף את הגשרים, למקרה שלא יגיע ל-61 מנדטים.
כוורת חוזרת
אינשטיין אמר שטירוף הוא לחזור על אותה שגיאה ולצפות לתוצאה שונה. בהתאמה, ליברמן שינה סדר יום; העבודה החבוטה תחליף יושב-ראש; המפלגות הערביות יתאחדו מחדש, ובימין בנט ושקד לא יעזו להתמודד לבד, וגם לא באותו סדר הובלה.
רק כחול לבן מתעקשת לחזור בדיוק על אותו מבנה שהביא אותה עד הלום: רוטציה, יאיר לפיד עם מסרים אנטי חרדיים כמספר שתיים, גנץ בראש. הרכב מנצח לא מחליפים, אבל כזכור, 35 זה לא ניצחון.
לפי הסקרים האחרונים, שני מנדטים של מצביעי כחול לבן שוקלים לנדוד לליברמן. יו"ר העבודה הבא צפוי גם הוא להיות אטרקטיבי יותר מהנוכחי. יהיה צורך בהרבה יותר ממה שראינו בבחירות האחרונות כדי לחולל מהפך.
ההתחלה איננה מבשרת טובות: שתי הצבעות חשובות בלבד היו בכנסת הנוכחית. הראשונה הייתה על פיזור הכנסת. מי משוגע להתאבד ארבעה שבועות אחרי שהושבע? ובכל זאת, חמישה-עשר ח"כים העדיפו לקפוץ בלי מצנח, רק לא לטוס כשהרביעייה בקוקפיט.
ההצבעה על מבקר המדינה הייתה גרועה אפילו יותר. באינספור מקרים בעבר חטף המועמד המוביל בהצבעה חשאית. מתניהו אנגלמן לא נהנה ממעמד עצמאי, לא מקואליציה יציבה עבורו ובכל זאת – הוא הביס את גיורא רום בכמעט 20 קולות הפרש. שיחקנו מול קונוסים, אמר משה כחלון כשהתבררו התוצאות. אם כחול לבן לא תתעשת במהרה, אין סיבה שהתוצאות בקלפיות ברחבי הארץ יהיו שונות מהותית מאלה בקלפי שבכנסת.
ושוב איתכם
כמו להקה שמתאחדת שוב אחרי שנים של התפרקות, חוזרים עכשיו הפנסיונרים של גוש השמאל, לעוד סיבוב איחוד: אהוד ברק נפגש, ציפי לבני מהרהרת, ניצן הורביץ בוחן. הכוורת של הגוש חוזרת.
אהוד ברק הוא כמובן הדמות המעניינת מכולם. בקולו לא ניכר שלשום חשק מיוחד לפריימריז. הוא לא מצליח להבין מדוע מפלגתו-לשעבר, העבודה, מתעקשת לבזבז שליש ממערכת הבחירות שלה על הליכים פנימיים, בעוד שאר המפלגות כבר צילמו את המצב מהבחירות באביב. ראש הממשלה האחרון של העבודה מתעצבן כשהוא קורא ידיעות לפיהן הוא מפציר בחברי העבודה להמליך אותו עליהם. אני מכיר את השורש פ.צ.ר. רק משיעורי דקדוק, אמר השבוע.
שאלת העומד בראשות העבודה מעניינת, אבל היא תהיה חשובה רק תחת איחוד גדול יותר. ברק ולבני העבירו את הבחירות האחרונות בניסיון להקים גוש גדול מול נתניהו. לצערם, המהלך הצליח – אבל בלעדיהם. עכשיו מדובר על איחוד בין שתי המפלגות שפעם החזיקו בחצי מהכנסת והיום נאבקות על קיומן ממש.
איחוד בין העבודה ומרצ מצריך ויתורים משני הצדדים. מרצ תיאלץ לוותר על הטהרנות, והעבודה – על חלומות השלטון. בחוקת המפלגה נקבע שיושב-ראש העבודה הוא גם המועמד מטעמה לראשות הממשלה. כל עוד נותר החלום הקלוש על הנהגת המחנה, ואחר-כך המדינה, בכירי העבודה אינם רוצים להתאחד עם מרצ מחשש שהדבר ירחיק אותם מהשלטון. אבל כיוון שהוא די רחוק גם כך, אין להם ברירה אלא להתעורר.
הבחירות הקרובות מסוכנות מאוד לשתי המפלגות. מרצ עברה את אחוז החסימה רק בזכות מנדט כמעט שלם שקיבלה מהמצביעים הערבים שהתאכזבו ממפלגותיהם, אבל בהנחה שהרשימה המשותפת תוקם מחדש אין לבנות על המנדט הזה. יריבי זנדברג במרצ מכנים אותה "תמי 4", על שם מספר המנדטים, אבל גם זה הישג לעומת מה שעלול לחכות להם בספטמבר.
הפלירט של העבודה עם נתניהו הבריח עוד כמה מאחרוני המצביעים של המפלגה. גם יושב-ראש חדש שייבחר ביולי, יהי זה שמולי, גולן, פרץ או שפיר, לא יוכל לגרום לרשימה להוביל את הגוש, ומכיוון שכך – העבודה תמצא את עצמה שוב נשאבת בימים האחרונים על ידי כחול-לבן. עד כדי כך פשוט.
קצין המבחן של השרה
בטקס הפרידה משר הביטחון אביגדור ליברמן, לפני כמה חודשים, אמר הרמטכ"ל דאז גדי איזנקוט: "לא תמיד הסכמנו. סברנו שמהלכיו של השר יובילו למלחמה מיותרת". כמה שנים קודם לכן, בפרידה משר האוצר יאיר לפיד, אמר ראש אגף התקציבים: "היו גם התבטאויות של השר שפגעו בכלכלה הישראלית".
אם אינכם זוכרים את ההתבטאויות האלה, זה כיוון שהן לא נאמרו מעולם. אין רמטכ"ל שיעז להחציף כך פנים לדרג המדיני. גם באוצר יש מחלוקות ואנשים דעתניים בשפע, אבל לא נהוג לחלק שם ציונים בפומבי לעומד בראש המערכת.
יש רק משרד אחד שבו פקיד הציבור משמש בעיני עצמו כקצין מבחן של הפוליטיקאי שמעליו, וזהו, כמובן, משרד המשפטים. הפרקליטים שממונים בימים כתיקונם לשמור שהרשות המבצעת לא תחרוג מגבולות סמכויותיה שכחו כל כך את מגבלות הכוח, עד שהפכו את טקס הפרידה מאיילת שקד למעמד חלוקת תעודות.
פרקליט המדינה, שי ניצן, הספיד את עצמו במילים נרגשות ("ארבע שנים לאחר כניסתף לתפקידי… תוכלי להעיד עד כמה נכונות היו מילותיי"). ואז הוא הוסיף את הפסקאות הלא ייאמנו: "לא תמיד הסכמנו, סברנו שחוקים שהשרה ביקשה לקדם אינם תואמים את חוקי היסוד, היו גם התבטאויות שסברנו שפגעו במערכת אכיפת החוק".
ניצן התבלבל קצת. תפקידו של פרקליט המדינה הוא לסנגר על המדינה, כשם שתפקידו של היועץ המשפטי לממשלה הוא – כמה חתרני – לייעץ משפטית לממשלה. בדבריו של ניצן ניכר ההלם והזעזוע משרת משפטים שהעזה לפרש אחרת את החוק מצמרת משרדה. שקד איתגרה את הלך הרוח האחיד במשרד, כל כך אחיד עד שניצן השתמש בגוף ראשון רבים ("סברנו, לא תמיד הסכמנו, חלקנו").
גם ארבע שנים מהפכניות במשרד המשפטים לא הורידו את ניצן וחבריו אל קרקע המציאות, שבה הם מסייעים לדרג הפוליטי להגשים את מטרותיו, כל עוד אלה אינן נגועות באי חוקיות משוועת. אבל בעולם של ניצן, השר הממונה איננו הסמכות האחרונה אלא מעין דמות איפכא מסתברא חביבה: כזו שכיף להתווכח איתה בשביל האתגר האינטלקטואלי.
בעולם שיצרו הפרקליטים בסלאח א-דין המדינה איננה הלקוח שיש לייצג בבית משפט, אלא גורם מפוקפק, ספק עברייני, חשוד תמיד במניעים זרים. בשנים האחרונות השתרשה שם פרקטיקה מגונה חדשה: לא רק שלמסרבים לייצג את המדינה במקרים רבים, גם מסרבים לה להצטייד בעורך-דין פרטי כדי לייצג את עצמה. הדבר דומה לרמטכ"ל שיסרב לשלוח חיילים לפעולה ששר הביטחון רוצה, או לראש אגף תקציבים שימאן להעביר כספים לפעולה שאיננה נראית לו, וגם ימנע מהממשלה לגייס כסף בשוק הפרטי.
החוק קובע חובת ייצוג לכל עבריין שפרץ לחנות מכולת, אבל עד ששופט בג"צ אלכס שטיין לא התערב בחורף האחרון, הפרקליטים ממשרד המשפטים סירבו לאפשר לשר המדע אופיר אקוניס להשמיע את דבריו בעתירה בית המשפט, פן תחולל קדושת בג"צ. זה איננו אקלים מפרה של שמירה על גבולות כוחה של הממשלה אלא שכרון כוח פקידותי. כהונה חשובה של איילת שקד לא סייעה להפיג את השיכרון הזה, ייתכן שארבע שנות אוחנה או סמוטריץ' יסייעו יותר.
