זה היה שבוע רע לראש הממשלה ושבוע נפלא לשר הביטחון. ראש הממשלה נאם ביום ראשון בשמונה בערב מול פעילי הליכוד אחרי שחטף על הראש המלצה שלישית לשוחד. שר הביטחון, לעומת זאת, כיכב בפריים ממלכתי לצד הרמטכ"ל כדי לחשוף מבצע מוצלח לנטרולו של הנשק הסודי של חיזבאללה ולהבטיח שרב הנסתר על הגלוי, כאילו זה לא נכון בישראל על בסיס יומי. לו אני ראש הממשלה, הייתי מתחיל לחשוש.
שני מבצעים סבוכים הגיעו השבוע לסיומם בעיתוי שעורר דיונים נוקבים: תיק 4000 ומבצע המנהרות. בעוד המשטרה תדרכה שהמלצותיה הן מאה טון בטון, עשו משאיות עם כמות דומה את דרכן אל המטעים של מטולה. שוב הוכח שפיצול קשב הוא תכונה חיונית לראש ממשלה.
תיק בזק-וואלה הוא הכבד ביותר; גם בכסף, גם בתיאום בין המשטרה לפרקליטות וגם במשקל שמייחס לו היועץ המשפטי לממשלה. היותו תיק השוחד השלישי מחייב את נתניהו לעבור ממצב "לא יהיה כלום כי אין כלום" להכרה באפשרות הממשית מאוד שב-2020 ייאלץ לנהל במקביל גם את המדינה וגם תיק פלילי בבית המשפט. סוללת עורכי הדין שנבנית סביבו מעידה על חששו ממנהרות תקיפה שנחפרות עכשיו תחת כסאו.
אפילו במונחי נתניהו 2018, נאומו היה תקיף באופן יוצא-דופן. בדרך הביתה מהליכודניקים אמר לאנשיו שהחליט לוותר מכאן ואילך על הפוליטיקלי קורקט, וללכת רק על ה"קורקט". לא מנדלבליט הוא הנמען לטקסטים האלה, אלא הקואליציה הבאה שלו, אם יזכה להרכיבה. היועמ"ש חזר השבוע על רמז מטריד מבחינתו שלפיו השאלה אם יוכל לכהן תחת כתב אישום "תוכרע על ידי בג"צ". לכאורה, לשון החוק מאפשרת את האנומליה הזו. בפועל, הוא יזדקק גם לאישור של 15 שופטי בג"צ וגם של 61 חברי כנסת. למרות רמזים מטרימים של אורלי לוי ומשה כחלון, מהפוליטיקאים הוא פחות מודאג: "הציבור הימני יקיא את מי שיצהיר על עזיבת הממשלה במקרה כזה", אמר בשיחות סגורות. כנס מרשים שערך השבוע יריבו גדעון סער מלמד שגם בליכוד שליטתו חזקה מאוד אבל איננה מוחלטת.
סוגיית בג"צ משמעותית יותר. ההיגיון אומר שמתישהו ישקול נתניהו עסקת טיעון. כל הצדדים יקנו סיכונים: מנדלבליט יקנה את הסיכון של זיכוי בבית המשפט בתיק שלא תפור עד הסוף (ומי שלא מאמין, שיאזין לגרסת שאול אלוביץ'); ואילו נתניהו יקנה את הסיכון של אבדן חירותו. עסקה כזו תואמת את ההיגיון אבל לא את אופיו של נתניהו, שמבטיח גם השבוע להילחם עד הסוף, ולא לחתום עסקה "בחיים".
בינתיים באו מנהרות חיזבאללה ותיק 4000 נזרם בשצף החדשות הגועש. בחנוכה תשע"ט, כמו בזה שבו כתבה נעמי שמר על גדות התעלה את "שבחי מעוז", עסקו הישראלים בעיקר במנהרות ובמצדות ובמערות שמהם בלב הלילה דרוך וחרישי, אמור היה להמתין מבקש נפשם.
לא אשמתו
זה לא היה השבוע, או השנה, או הקדנציה של גלעד ארדן. קודמיו מינו מפכ"ל אחד, הוא ניסה שלושה: שני מינויים שנכשלו, ואחד שלצערו הרטרואקטיבי הצליח.
לא פופולרי להגיד זאת, אבל זו איננה אשמתו. כל ניסיון למנות מפכ"ל משורות המשטרה יתנפץ אל חומות ועדת המינויים, משתי סיבות: התרבות הארגונית החולה של המשטרה הכשירה הפעלת מטעני צד בדרך לצמרת, וההתנהלות החולה של בכירי הארגון מבטיחה שבמטענים האלה יהיה מספיק טי.אנ.טי. מינויים מבפנים צלעו איכשהו עד 2015, אבל מאז העולם השתנה. METOO נולד, מידע מפליל שפעם הודפס במכתבים אנונימיים ובוייל, משוגר עכשיו במהירות הווטסאפ.
גם בצבא הלכו קצינים בכירים הביתה על גניבה, שקרים והטרדות; במוסד ובשב"כ נבעטו כל מיני אותיות רישיות אל השכחה על רקע פרשות מביכות; אבל בשום ארגון בישראל לא נרשם הצבר המבהיל של עשרה ניצבים – או תריסר, אם לכלול את המירוץ הנוכחי – שדרכם החוצה מסומנת בנסיבות אתיות עד פליליות ממש. משה צ'יקו אדרי יודע היטב מיהם הקצינים הבכירים שהעבירו את המידע שחיסל לא רק את חלומות המפכ"לות שלו, אלא כנראה גם את מנכ"לות המשרד לבטחון הפנים. הוא בא לחפש מלוכה, ואיבד גם את האתונות בדרך. אפשר להתנגד מאוד לתרבות ועדות המינויים ועדיין להודות בצער שהפעם השופט גולדברג טעה בנימוקים אבל צדק בתוצאה. כמו יואב גלנט בזמנו, אדרי לא איבד את הכהונה על העוול המקורי, אלא על ניסיונות הכיסוי.
הציבור הישראלי הבין היטב מי המשטרה שלו. הכנסת מפוצצת בגנרלים, גדושה בבוגרי שב"כ ומוסד, אבל מעולם לא כיהן בה מפכ"ל משטרה לשעבר. אסף חפץ נבעט למקום לא ריאלי בליכוד לפני עשור, והוא היה האחרון שהעז בכלל לנסות. בישראל מעדיפים פוליטיקאים שמסיימים את הקריירה במשטרה על פני שוטרים שמסיימים את הקריירה בפוליטיקה.
על הרקע הזה מתחדדת הטרגדיה, טרגדיה ממש, של כהונת אלשיך. השוועה למפכ"ל חיצוני עלתה השמיימה, אבל במקום לשים קץ למלחמות שבט ההוטו בשבט הטוטסי, המניפולטור הערמומי מהשב"כ החליט לקחת צד. הוא אימץ את ריטמן, נלחם בגיא ניר, וגם מדיו התכסו ברפש.
גבוה, מעל מזומנים
מיד אחרי שאהוד ברק דרש מראש הממשלה להתפטר בשל חשדות חמורים לשוחד, עלה לרדיו מקורב לבלפור וטען שלברק עצמו יש מה להסתיר. השנה איננה 2018 אלא 2008, וראש הממשלה היה אולמרט, לא נתניהו. מקורבו של רה"מ דאז, טל זילברשטיין, השמיע איום מאפיוזי-למחצה: "אהוד ברק יודע שהוא האחרון לדבר על מעטפות או על מזומנים".
כמה שבועות אחר-כך פורסמה ידיעה מרעישה (לימים יגלה אלדד יניב שמקורה היה בלשכת אולמרט): אשתו של ברק, נילי, הקימה חברת "ייעוץ" בשם "טאורוס" שתעריפה 30,000 דולר ללקוח. "יש רק כמה מאות מקבלי החלטות בישראל", נכתב באתר החברה. "את רובם הגברת ברק מכירה אישית", מעניין כמובן מאיפה. בהוראת המבקר נאלצה החברה להחזיר את הכסף ולהיסגר.
הסיפור הישן הזה נועד להזכיר שני דברים שרלבנטיים גם לפרשה הנוכחית הנוגעת לברק, פרשת תשלומי המיליונים מקרן וקסנר האמריקנית שאותה מוביל העיתונאי אראל סג"ל. הראשון הוא שגם חשוד בפלילים יכול לתת סיפור טוב. ברק נזף השבוע ברזי ברקאי שהציק לו בשאלות בנושא: "השאלה על מה קיבלתי כספים מקרן וקסנר הגיעה מסביבת נתניהו והיא משרתת את המושחתים". ובכן, כלל לא חשוב מאיפה הגיעה השאלה ואת מי היא משרתת, מה שחשוב הוא התשובה, שברק מסרב לספק.
הדבר השני הוא שלברק יש היסטוריה שמשלבת הרבה כספים זרים ומעט מדי הסברים. מפרשת טאורוס, דרך המיליונים שזרמו לעמותות, ועד חצי מיליון הדולר שהעביר המיליארדר המפוקפק מרטין שלאף. הם נועדו לממן את הסיבוב השני בבחירות מול נתניהו ב-1999 אך למרות שסיבוב כזה לא נערך, הם מעולם לא הוחזרו.
כשקיבל תמורת "מחקר" מיליוני דולרים מקרן וקסנר (שהתורם הראשי שלה התגלה כפדופיל מסוכן), ברק היה איש פוליטי שרץ לראשות העבודה. חשוב מכך: גם היום הוא דמות פוליטית חשובה. גבוה, במגדליו השונים, נכנסים ויוצאים כל ראשי המרכז-שמאל. ברק מבקש לבנות קונסטרוקציה פוליטית שתפיל את נתניהו, וכידוע – אין לו שום כוונה להסתפק בתפקיד הארכיטקט. מוחו קודח רעיונות. האחרון שבהם הוא מפלגת רמטכ"לים: גנץ, יעלון, הוא. נחשו מי בראש.
מי שמכוון הכי גבוה שיש אינו יכול להדוף שאלות על כספי ענק שנחתו בחשבונותיו באמצעות עלבונות לעיתונאים. השבוע סירב לפרט על מה שולם הכסף, והסביר שהוא עושה מחקרים, למשל על "האינתיפאדה השנייה, שאני אחד המומחים הכי גדולים בעולם אליה, או מלחמת העולם השנייה שגם בה אני מבין יותר מרבים". קרנות כמו וקסנר, בכל הכבוד, לא מוציאות סכום ששווה ל-12 מיליון שקל במונחים עכשוויים רק כדי להרחיב את השכלתן על פילדמרשל מונטגומרי או ג'יבריל רג'וב. הן מחפשות השפעה בצמרת, שאותה הן קונות בכסף רב, וזה עוד ההסבר הטוב.
מאגר הפורנו הלאומי
לחבורה של תלמידי ישיבה ממצפה יריחו היה חלום ישן: למגר את צריכת הפורנו בישראל. לשמחתם, היה להם גם חבר בשם שבח שטרן. לרוב הקוראים שמו אינו אומר דבר, אבל חברי הכנסת של הליכוד עוברים לדום כשהם שומעים את שמו. שטרן, אידיאולוג מלא-מלא, הוא ראש המטה הלאומי בליכוד, קבוצה שמחזיקה אלפי מתפקדי ימין. כוחו במפלגה הוא אחת הסיבות ההיסטוריות להליכה ימינה של הליכוד. מי יעז לקרוץ שמאלה ביודעו שהמחיר הוא אבדן קולות יקרים?
שטרן החליט להירתם למאבק, וח"כ מיקי זוהר התנדב לקדם חקיקה מרחיקת לכת. הוא הציע חוק שקובע כי ברירת המחדל היא חסימת הגלישה לאתרים כחולים, והוסיף תמריץ לספקיות האינטרנט: חצי שקל לכל גולש, ובסך הכל עשרות מיליוני שקלים בשנה.
אבל בוועדת הכלכלה הסתמן רוב מוצק נגד החוק, ואז החליט זוהר לנקוט צעד חסר תקדים: בכובעו כיושב-ראש ועדת הכנסת הוא הקים כביש עוקף, מהיר, בדמות ועדה מיוחדת. הוא אייש את הוועדה בח"כים שתומכים במהלך, עם שני מתנגדים סמליים לקישוט, ובראשה – העמיד את עצמו.
השבוע התכנסה הוועדה לדיון ראשון, כדי לגלות שזוהר החמיר את ההצעה. הנוסח הנוכחי קובע שכל אזרח במדינת ישראל שירצה לגלוש לאתר פורנו ייתקל בדף מקדים מטעם המדינה. אם ירצה להמשיך, הוא יצטרך להקיש את מספר הזהות ותאריך הלידה. מאגר של מרשם האוכלוסין יועבר לחברות האינטרנט וכך אפשר יהיה לגשת לאתר. המאבק בפורנו ראוי כמובן, ולכל הפחות ראוי לדיון ציבורי נוקב, אבל לא ברור מה גרוע יותר: הפקדת מרשם האוכלוסין בידי חברות פרטיות, או הקמת מעין מאגר לאומי של צרכני פורנוגרפיה.
צלצלתי השבוע לשטרן. הוא השיב בלחישה; בדיוק ישב בחדר שבו קיימה ועדת זוהר דיון על חוק זוהר. אחר כך החזיר שיחה, ואמר שתמיכת קבוצתו מובטחת לח"כ ללא קשר ליוזמה שהנ"ל נרתם לקדם בכל כוחו. גם זוהר עצמו הכחיש קשר בין החוק לפריימריז. להפך, טען: אני עלול לאבד קולות של ליכודניקים חדשים אבל ההגנה על ילדי ישראל חשובה לי מכל שיקול פוליטי. אשרינו שזכינו לח"כים כאלה.
(פורסם בידיעות אחרונות)
